אביטל סנטו // תרפיה באותיות

בחודשים שחלפו מאז ה־7 באוקטובר ישנתי מעט. את ימי הקדשתי לעבודה, ואת לילותיי לעיצוב אותיות. ייתכן שזה נבע מדחף לשמר את התרבות העברית, וייתכן שזו הייתה צורה של תרפיה אישית.

כבר בימים הראשונים למלחמה חזרתי לאהבה הישנה שלי – עיצוב אותיות עבריות. זה נולד מדחף כמעט בלתי נשלט; אולי מפני שבאותה תקופה לא היו לי הרבה מילים להגיד, ולכן בחרתי פשוט לעצב אותן. החלום ליצור פונטים משלי מלווה אותי שנים רבות. פרויקט הלימודים שלי לפני 15 שנה בשנקר, עיצוב פונט בשם ״ארגז כלים״, היה מבוסס על כלי עבודה שירשתי מסבי. אני זוכר שהרגשתי שהוא לא היה מספיק מהודק ומעולם לא הוצאתי אותו כפונט ממשי.

בלימודים, עיסוק בטיפוגרפיה עברית כרוך בסוג של ״חרדת קודש״ – לומדים על פונט ״הדסה״, שהנרי פרידלנדר עבד עליו במשך ארבעה עשורים עד שהפך לפונט מן המניין. עם השנים כמעצב, חשיבותו של המבנה הגרפי המושלם דעכה עבורי, והמיקוד עבר לתהליך היצירה עצמו; מה שמנחה אותי הוא הרצון להתבטא, ליצור, להנות מהתהליך שבלמידה ולשנות תוך כדי תנועה.

 מהעבודה היומיומית שלי בהייטק כמעצב פרודקט למדתי שצריך להוציא גרסאות, לעשות בדיקות מהירות ולשנות לאורך הדרך – לא לנסות לייצר את הארכיטיפ המושלם, אלא לזרום. כמו שאמר הפילוסוף היווני תאלס: ״הכל מים״.

הפונט הראשון שעיצבתי, מיד עם תחילת המלחמה, היה ״אריק״ – מעין הנצחה של זהות מקומית כפי שאני רואה אותה: תכליתי כלפי חוץ אך רך מבפנים

כמעצב שגם עוסק לא מעט בתיאוריות של עיצוב, כל עשייה גרפית מתחילה במחקר עומק, שממנו מתבשלת תזה שהיא הבסיס לעשייה. במקרה של עיצוב פונטים, עבודת המחקר עבורי הייתה חיפוש המתחים השונים הקיימים באות העברית – בין המישור האנכי לאופקי, בין מבנים גיאומטריים שונים כמו עגולים למרובעים, בין שטחים רחבים לשטחים צרים ובין החללים הנגטיביים שקיימים באות. בכל אחד מהפונטים השונים שיצרתי חקרתי ומימשתי לפחות פרדיגמה אחת של מתח כזה.

הפונט הראשון שעיצבתי, מיד עם תחילת המלחמה, היה ״אריק״ – מעין הנצחה של זהות מקומית כפי שאני רואה אותה: תכליתי כלפי חוץ אך רך מבפנים. דוגמה מובהקת לכך היא באות ״פ״, שמבחוץ בנויה מזוויות ישרות קטומות ומבפנים עם רדיוסים. התוצר שמתקבל הוא מין היבריד מוזר שאהבתי – משהו מעט משובש, חוויה כמעט ידנית. כמעצב תמיד נמשכתי לעברית בצורתה הפשוטה והגיאומטרית עם מעט טוויסט, ו״אריק״ ביטא זאת היטב.

כשההלם הראשוני של המלחמה שכך במעט וחזרתי להפגין ברחובות, יצרתי את ״רפובליקה״ מתוך רצון להיאחז במדינה כפי שהייתה פעם. הפונט מבוסס על מבנה ריבועי וצר, המעניק לו תחושה ״ממלכתית״. הוא נבנה על גריד משבצות מסודר, שיטת עבודה המלווה את כל הפונטים שלי, ועם עובי קו אחיד. עם זאת, בזרועות הפנימיות, כמו באות ש׳, עידנתי מעט את עובי הקו, מה שהוסיף לפונט נופך אלגנטי.

בהמשך, כתגובה לתחושת חוסר התפקוד של הממשלה, נולד ״רפובליקת בננות״ – גרסה רכה ומעוגלת יותר של ״רפובליקה״. הפונט הזה שימש כמעין אילוסטרציה לרעיון ששחיתות ציבורית מתחילה ברגע שמתחילים ״לעגל פינות״. שני הפונטים המשיכו את הקו הפשוט של ״אריק״ ושימשו אותי בשלטי ההפגנות.

בהמשך, כתגובה לתחושת חוסר התפקוד של הממשלה, נולד ״רפובליקת בננות״ – גרסה רכה ומעוגלת יותר של ״רפובליקה״. הפונט הזה שימש כמעין אילוסטרציה לרעיון ששחיתות ציבורית מתחילה ברגע שמתחילים ״לעגל פינות״

כמחווה לתנועה הקיבוצית שנפגעה קשות במלחמה, יצרתי את ״דגניה״ ו״דגניה ב׳״ – פונטים בסגנון סלאב־סריף, המזכירים את שפת העיצוב הציונית במחצית המאה ה־20. כאספן כרזות אובססיבי מראשית ימי המדינה, הסגנון הזה טבוע עמוק בזהות החזותית שלי, וכבר שנים ניסיתי ליצור לו גרסאות שלא הבשילו. 

נקודת המוצא בעיצוב הייתה הסריף המרובע, שהזכיר לי פטיש או מכוש – סמל לעבודת האדמה. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד באותיות כמו ז׳ ו־ו׳, שנראות ממש ככלי עבודה. באופן מפתיע, הפונטים קיבלו גוון מעט ״היפסטרי״ – אולי כתוצאה מהשילוב בין אנכרוניסטיות לגיאומטריות הצורנית. זה מסוג הפונטים שאני רואה כמועמדים טבעיים להפוך ל־variable font, שכן המשחק בין המשקלים והרוחבים מייצר וריאציות מרתקות והולמות במיוחד.

כעבור שנה, כשהחיים החלו לחזור למסלולם, התחתנתי עם בת זוגתי. לכבוד החתונה עיצבתי את ״אדיס״ – פונט רך ומעודן יותר, מתוך רצון להתמקד באישי ולא רק בציבורי. גם בפונט זה, הקרוי על שמה של אשתי, ניכר עיסוק במתח: במקרה זה, המתח הוא בין עובי הקו לבין החללים העמוקים של החיבורים שבפונט. 

חללים אלה, המכונים ״מלכודות דיו״, שימשו בעולם הדפוס כנקודה שמטרתה להפחית כתמים הנוצרים בחיבורים של האות, וכאן הם מקבלים בולטות ומשמשים כאמצעי סגנוני. במפגש בין אותיות עם ״מלכודת דיו״ לאלו שאין בהן, נוצרת חוויה קליגרפית מעניינת, כפי שאפשר לראות באותיות ש׳ ו־ר׳. הפונט שימש אותי גם בהזמנה לחתונה, והפך לחלק מהחוויה האישית של האירוע.

באותה תקופה, במבט אל העתיד, יצרתי את ״מארס״ ו״פלוטו״. התפיסה של הפונטים מבוססת על התזה של חוקרת הכתב העברי, עדה ירדני, שמחלקת את מבנה האות העברית לשני רכיבים: עמוד שדרה וסגנון. עמוד השדרה הוא הארכיטקטורה הבסיסית של האות, המבוססת על מסורת של אלפי שנים, ואילו הסגנון הוא הביטוי המשתנה שעוטף את האות – לדוגמה, התגיות שלה. 

בשני הפונטים ניסיתי לפשט את הסגנון ולהצמיד את האות לקו יחיד, כשההבדל בין האותיות נוצר מתנועת הזווית של המישורים השונים, כפי שאפשר לראות באותיות ט׳ ו־ת׳ בפונט ״פלוטו״. הרעיון היה לחזור למשהו ראשוני, כמעט כמו בריאה מחודשת של האות העברית, כמטאפורה לחברה הישראלית הזקוקה לאתחול מחדש.

הפונט האחרון שיצרתי בסדרה הוא ״ספרטה״, שעוצב בהשראת נאומו של נתניהו בכנס הכלכלי האחרון. עבורי הוא סימן נקודת שיא בחקר יצירת מתחים צורניים באותיות עבריות. 

הפונט מבוסס על ניגוד בין קווים מעוגלים לבין מבנים מרובעים, ניגוד שקיים בין האותיות ובתוך כל אות בפני עצמה. כך לדוגמה, האות א׳ מזכירה קסדה ספרטנית: חלקה התחתון חד וישר, בעוד החלק העליון חצי עגול המזכיר פלומה. התוצאה היא כתב בעל נוכחות עוצמתית ואפילו לוחמנית, המשקפת את רוח התקופה. לאחר פיתוח שלושה משקלים, הוספתי לו לאחרונה גרסה כבדה במיוחד – ״סופר ספרטה״.

כך, פרויקט שהתחיל כתרפיה אישית להתמודד עם הכאוס של תחילת המלחמה הפך בהדרגה למסע של גילוי עצמי ויצירה. בתוך התקופה הסוערת הזו בניתי אתר שבו הנגשתי את הפונטים לקהל הרחב, מתוך תקווה שיתנו לאנשים כלי לביטוי ולשפה נוספת להתמודד עם המציאות. בהדרגה ראיתי אותם מקבלים חיים משלהם – מופיעים על קירות, במסכים וברשתות – והלב התמלא כשגיליתי שהם הופכים גם לכלי לביטוי חברתי.

הפונטים, שנולדו מתוך צורך פנימי ואינטואיטיבי כמעט הישרדותי, הפכו עם הזמן לאבן יסוד בארגז הכלים שלי כמעצב חזותי בישראל. לא ביקשתי ליצור את ״פונט נרקיס״ הבא, אלא להשאיר חותם של תקופה – עדות אישית וקולקטיבית לרגעים הכואבים והמכוננים שחוויתי אני ושחוותה המדינה.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו