פורמת את הזיכרונות: טלי בלומנאו בגלריה מחניים
עמית: הי טלי, מה שלומך?
טלי: בסך הכל די בסדר, למרות מה שקורה מסביב ואני מקווה שתהיה שנה קלה וטובה יותר
עמית: אמן שתהיה טובה יותר. יש לך תערוכה בגלריה במחניים. רוצה לספר לנו עליה?
טלי: תערוכת היחיד בגלריה של קיבוץ מחניים,שאצרה ענת גטניו, נקראת ״צווארון כחול וכיס״. במוקד התערוכה בגדי העבודה הכחולים, שמשמשים גם כחומר וגם כתוכן. התערוכה כוללת סדרת עבודות דו־ממד שעשויות מחלקים של בגדי עבודה שעברו טיפול על ידי באמצעות חיתוך, חיבור, פרימה, תפירה, רקמה ועוד. אפשר לזהות בתוכם חלקים מוכרים כמו צווארון, שורת כפתורים, שרוולים וכיסים – המרמזים על השלם.
אני עוסקת בפירוק ופרימה של הבגדים, שלא יהיו יותר שימושיים אבל יספרו סיפור. אני משלבת בעבודות דימויים שרקומים בתכי מכונה, שמייצגים מקומות אייקוניים בקיבוץ כמו מגדל מים, מגדל שמירה, תכנית של בית ילדים, סולמות וסירי מטבח קיבוצי.
בגוף עבודות נוסף מוצגת שכונה קיבוצית שעשויה מבתים עטופים בבדי בגדי עבודה כחולים. גוף עבודות אחר שמונח על במות נמוכות במרכז התערוכה הוא מקבץ של כלי אוכל ומגשים מחדר האוכל, שגם הם עטופים בבדים הכחולים. על הקירות תלויה סדרה של גלויות מהקיבוץ, שמאזכרות צילומים וברכות שנהגו לשלוח בעבר

צילום: מ״ל

צילום: סימה לוין

צילום: גדעון פלס

צילום: מ״ל

צילום: סימה לוין

צילום: גדעון פלס

צילום: מ״ל
עמית: על שום מה בגדי עבודה?
טלי: העיסוק בבגדים ממוחזרים נמשך לאורך כל שנות היצירה שלי באופנים שונים. הבגד הוא גוף עם זיכרונות. אני פורמת את הזיכרונות, ומה שמתפרק יכול להיבנות מחדש. גם בתערוכה הזו הבגדים קשורים לגוף. הצווארון – ראש הבגד, סביב הצוואר – מסמן מקום רגיש, הגנה, מקום הנשימה, איפוק, מילה שלא נאמרה.
הכיס – מיקומו משתנה על פני הבגד, הוא שימושי אבל גם משמש מחבוא, מסתיר סוד. השרוול מסמן עשייה ויכולת לפעול. מכאן גם שמה של התערוכה – ״צווארון כחול כיס״
עמית: ולמה דווקא הצבע הכחול?
במשך השנים הבנתי שאני דור שני לפילוג האידיאולוגי בתנועה הקיבוצית, נושאת זיכרונות של ינקות, סיפורים וחוויות הורים. לראשונה בתערוכה זו אני נוגעת בדי.אנ.איי הקיבוצי שלי, למרות שגדלתי מחוץ אליו
טלי: בגדי העבודה בקיבוץ היו כחולים (וזה גם הצבע האופייני לבגדי עבודה בקרב פועלים באשר הם). הזיקה שלי לבגדים האלה קשורה לקשר האישי שיש לי לקיבוץ.
נולדתי בקיבוץ אלונים ובעקבות הפילוג (האידיאולוגי) שהתרחש בקיבוצים בשנות ה־50, עזבו 15 משפחות (ובהן משפחתי) את הקיבוץ. המשפחות הקימו שכונה קטנה בעלת אופי קיבוצי בקרית טבעון שנקראה ״שיכון אלה״, ובה גדלתי. המשפחות המשיכו לקיים מסורות חברתיות קיבוציות.
במשך השנים הבנתי שאני דור שני לפילוג האידיאולוגי בתנועה הקיבוצית, נושאת זיכרונות של ינקות, סיפורים וחוויות הורים. לראשונה בתערוכה זו אני נוגעת בדי.אן.איי הקיבוצי שלי, למרות שגדלתי מחוץ אליו

טלי בלומנאו, צווארון כחול וכיס, גלריה מחניים. צילומים: סימה לוין


עמית: מה הרקע האמנותי שלך? מהם הנושאים שבהם עסקת לפני התערוכה הזו?
טלי: בשנות ה־70 למדתי בשנקר במגמת עיצוב טקסטיל, זאת היתה נקודת ההתחלה. בהמשך למדתי פיסול ותחומים מגוונים של אמנות בהקשרים שונים, ואז פניתי לעסוק באמנות באופן מלא. אני אמנית רב־תחומית, עם נטייה למיחזור חומרים ושימוש בטכניקות מגוונות מבוססות קראפט. הצגתי בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם.
ההתפתחות המשמעותית מבחינתי היתה במעבר מדו־ממד לתלת־ממד, בעקבות לימודי פיסול. מתחילת דרכי ולאורך כל השנים אני מוצאת את עולם החומרים שלי בתעשייה ובטבע, בטקסטיל, בעודפי מפעלים, בשאריות או עודפי ייצור ובחפצים מן המוכן (רדי מייד). אני מפרקת ומחברת את הפריטים הללו באמצעות טכניקות ידניות מגוונות שמקורן במלאכות יד עמלניות, שעומדות בבסיס היצירה שלי.
מאפיין זה הלך והתפתח בגופי עבודות שונים, שנעו במהלך השנים בין קנה מידה קטן לגדול. מאפיין נוסף שהתפתח הוא העבודה בסדרות הולכות ומסתעפות, שיש בהן אלמנטים חוזרים ונשנים, בווריאציות מגוונות והכפלה של פריטים.
פעמים רבות החומר הוא זה שמניע אצלי התחלה של יצירה, שמתפתחת לסדרה בעלת בסיס רעיוני משותף, מופשט בדרך כלל, לעיתים בעל הקשר אישי ולעתים כללי. אלה הם מאפיינים שהולכים ומתפתחים גם בתקופה האחרונה, ובתערוכה הנוכחית בגלריה מחניים
עמית: ספרי על התערוכות שקדמו לזו הנוכחית
טלי: בשנת 2017 הצגתי בגלריה פריסקופ תערוכת יחיד בשם ״מזיגה״, שבה עסקתי באופן מטאפורי במעברים של חומרים ורגשות, נתינה וקבלה. גוף העבודות המרכזי היה מבוסס על חלקי ביוב, שבדרך כלל טמונים באדמה, שהועלו אל פני השטח. בנוסף היה גוף עבודות שהתבסס על כלי מעבדה. הנושא הזה התפתח לתערוכת יחיד גדולה יותר בגלריה של מרכז ההנצחה בטבעון.
בתערוכת יחיד שהצגתי בגלריה B.Y5 בשם ״אפייה.בנייה.2״, עסקתי בקשר בין אפיה לבנייה. במקביל הצגתי במספר רב של תערוכות קבוצתיות

צילום: הדר סייפן

צילום: גדעון פלס
עמית: עם אוצרת התערוכה הנוכחית, ענת גטניו, עבדת בעבר?
טלי: בהחלט, יש לנו קשר ארוך מזה שנים. ענת אצרה תערוכות יחיד קודמות שלי וגם הצגתי בביאנלות שאצרה בעבר במוזיאון ארץ ישראל
עמית: יפה. מערכות יחסים ארוכות תמיד מרשימות אותי. יש לך כבר תוכניות להמשך?
טלי: אני ממשיכה לעבוד בסטודיו בקרית טבעון, שם אני גרה, ויוצרת עבודות חדשות כל הזמן. נראה לאן זה יתפתח
עמית: בפרספקטיבה לאחור, איך את רואה את ההתפתחות של העבודות שלך מתחילת הקריירה, דרך פריסקופ או התערוכה ב־by5 ועד עכשיו, מה נשאר אותו דבר, מה השתנה
טלי: עוד לפני התערוכות שציינת (שביניהן היו תערוכות מקיפות נוספות), הצגתי בהקשרים של אמנות וקראפט בתערוכות ובביאנלות ויצרתי עבודות גדולות לחללים ציבוריים.
ההתפתחות המשמעותית מבחינתי היתה במעבר מדו־מימד לתלת־ממד בעקבות לימודי הפיסול. מתחילת דרכי ולאורך כל השנים אני מוצאת את עולם החומרים שלי בתעשייה ובטבע, בטקסטיל, בעודפי מפעלים, בשאריות או עודפי ייצור ובחפצים מן המוכן (רדי־מייד). אני מפרקת ומחברת את הפריטים הללו באמצעות טכניקות ידניות מגוונות שמקורן במלאכות יד עמלניות שעומדות בבסיס היצירה שלי. מאפיין זה הלך והתפתח בגופי עבודות שונים שנעו במהלך השנים בין קנה מידה קטן לגדול.
מאפיין נוסף שהתפתח הוא העבודה בסדרות הולכות ומסתעפות שיש בהם אלמנטים חוזרים ונשנים בוריאציות מגוונות והכפלה של פריטים. פעמים רבות החומר הוא זה שמניע התחלה של יצירה שמתפתחת לסדרה בעלת בסיס רעיוני משותף, מופשט בדרך כלל, לעתים בעל הקשר אישי ולעתים כללי. אלה הם מאפיינים הולכים ומתפתחים גם בתקופה האחרונה ובתערוכה זו בגלריה מחניים
טלי בלומנאו | צווארון כחול וכיס
אוצרת: ענת גטניו
גלריה מחניים, קיבוץ מחניים
נעילה: 1.11













