כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
חומר זוכר, הביאנלה לקרמיקה, מוזיאון ארץ ישראל. צילום: ליאוניד פדרול

מגלים אוצרות // ענת גטניו

התערוכה הראשונה בטבעון פיתחה אצל ענת גטניו אג׳נדה אוצרותית של עיסוק בשאלות של זהות וזיכרון, שהתפתחה לעניין ברב־תחומיות ובטשטוש גבולות

הפעם הראשונה

הגעתי לאוצרות מתוך פעילותי באקדמיה, למרות ששנים קודם לכן עבדתי במוזיאון מאנה כץ בחיפה. זה היה מוזיאון עם צוות קטן וכולנו היינו מעורבים בכל הבט של הקמת התערוכות. שם למדתי הרבה מאוד על אוצרות וכתיבה על אמנות.

התערוכה הראשונה שאצרתי כאוצרת עצמאית היתה התערוכה ״מונח ברקמות העור״ (גלרית מרכז ההנצחה בטבעון, 2002), שעסקה בדימויים של אלם והיעדר ביצירתם של אמנים בני הדור השני לשואה. בתערוכה הציגו אמנים שחשפו לראשונה את הקשר בין יצירתם להבט ביוגרפי זה: שוש קורמוש, גרי גולדשטיין, גלעד אופיר, דבורה מורג, ישעיהו גבאי, יצחק גולומבק, דורית רינגרט, רבקה פוטשבוצקי, מאיר נטיף, טליה טוקטלי ושרון יערי.

התערוכה לא עסקה בייצוג השואה אלא באופן שבו הופנמה ההעברה הבין־דורית של הטראומה אל תוך יצירתם של ילדי הניצולים. מימוש התערוכה היה קריטי לי באותה תקופה (רקע אוטוביוגרפי דומה), וקדם לה תהליך ארוך של קריאת מחקרים ושיחות עם אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה והסוציולוגיה שעסקו במאפייני הדור המסוים הזה. 

אפשר לומר שתערוכה ראשונה זו פתחה אצלי אג׳נדה אוצרותית של עיסוק בשאלות זהות וזיכרון ברובד האישי והקולקטיבי. דיון בתכנים אלה ימשיך להעסיק אותי בתערוכות מוזיאליות נוספות שאצרתי כמו ״הבתים שבבית גרים בדירות״ (מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2008), ששילבה אמנות פלסטית וקולנוע ועסקה בשאלות של זהות עכשווית על רקע חוויות הגירה במשפחה.

זיכרון־תרבות היתה גם התמה המרכזית של הביאנלה ה־8 לקרמיקה ישראלית שנקראה חומר זוכר (מוזיאון ארץ ישראל, 2013). בתערוכות מקיפות אלה גם הבנתי שאני נוטה לאוצרות רב־תחומית (אמנות, קולנוע, עיצוב, קראפט, אופנה וכו׳) ואוהבת את טשטוש הגבולות בין התחומים.

דורית רינגרט, מתוך מונח ברקמות העור, גלרית מרכז ההנצחה בטבעון, 2002. צילום: אברהם חי

הבתים שבבית גרים בדירות, מוזיאון פתח תקוה, 2008. צילומים: סטודיו ונציאן

חומר זוכר, מוזיאון ארץ ישראל, 2013. צילום: ליאוניד פדרול

פרויקט אוצרות, הילה בן ארי מתוך התערוכה פרט ובכלל, 2003. צילום: מ״ל

במקביל אני מלמדת שנים רבות במרכז האקדמי ויצו חיפה. בשלב מסוים חיפשתי לעניין את עצמי בתוך תהליך ההוראה: הצעתי למכללה פרויקט אוצרות בין־מחלקתי שבו סטודנטים מהמחלקות השונות יאצרו ויעצבו, בהובלה שלי, תערוכה אחת בשנה לאחר תהליך מעמיק של ביקורי סטודיו ומחקר עיוני.

כך התפתח פרויקט נפלא שנמשך עשר (!) שנים. המעצב המיתולוגי חיים שטייר (ז״ל) הנחה את עיצוב הקטלוג והפקתו, וממנו למדתי עולם ומלואו בתחום העיצוב והפקות דפוס. מטרת הפרויקט היתה לפתח צוות של אוצרים־מעצבים שיפעלו יחד סביב קונספט אחד.

עבודת צוות בתהליך האוצרות – והעיסוק התוכני בשאלות של זיכרון וזהות – הם אלה שהובילו להשתתפותי בתערוכת ״אוצרים בע״מ״ (מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2011) שאצרה רויטל בן אשר פרץ, ועסקה בתפיסות עולם אוצרותיות. ב״חלל שלי״ בתערוכה הצגתי את האמן מאיר פרנקו ז״ל והיא נקראה ״אוצרות זוכרת״. שיתוף פעולה מרגש עם שאול פרנקו (בנו של האמן), המעצב הגרפי כפיר מלכא ואמן הווידאו אסף אורן הוליד מיצב זיכרון מושגי במרכז התערוכה.

מאז שהסתיים פרויקט האוצרות ב־2008 המשכתי לאצור עשרות תערוכות בגלריית המרכז האקדמי ויצו חיפה, שחשפו לסטודנטים ולקהל הרחב אמנים ומעצבים ישראליים רבים עד לסגירתה בתחילת שנה זו.

התחנה האחרונה

התערוכה הנוכחית שאני אוצרת היא תערוכת יחיד מקיפה של האמן רונן סימן טוב, שתיפתח מחר (4.6) בבית האמנים בתל אביב. התערוכה שאמורה היתה להיפתח בערב פסח, בעיצומה של מגיפה עולמית, נושאת את השם ״אחריות ציבורית״ – צמד מלים שנשמע כיום רלוונטי מתמיד, וביתר שאת בהקשר המקומי. 

סימן טוב הוא אמן בעל קול ייחודי בשדה האמנות הישראלי, העוסק בשאלות של מקום וזהות. הוא נע בין ישראליות חילונית לתרבות יהודית ובין האישי הסמוי לאקטואליה חברתית־פוליטית. התעמקותו בטקסטים יהודיים הגותיים מולידה בעבודותיו שאלות הומניסטיות ואוניברסליות. 

רונן סימן טוב, בית האמנים תל אביב, 2020. צילומים: מיכאל אמר

התערוכה מציגה סדרות נייר שנעשו בין השנים 2020-2008. בכולן עולות בדרך זו או אחרת שאלות הנוגעות ללקיחת אחריות, חשבון נפש, חיפוש אחר מנהיגות או דמות אב. האמן פועל בתערוכה זו כמתריע בשער, מציף שאלות בעלות נופך ציבורי באמצעות צלילה לטקסטים יהודיים והבאתם אל הנייר בפרשנות אישית ומטאפורית.

בלב התערוכה מוצגת במלוא היקפה סדרת העבודות המונומנטלית ״תחיית המתים״ – סדרה רבת הקף שלא הוצגה מעולם בשלמותה, וכעת אפשר לחוות אותה במלוא עוצמתה הרעיונית והצורנית. בסדרות הנוספות שבתערוכה אפשר לראות חיבור בין טקסט דתי לתופעות אקטואליות, והן מביאות פרשנות פואטית למצבים קיומיים בהן עוסקת ההגות היהודית. 

בנוסף לשדה התוכן העשיר של יצירתו, מעלה סימן טוב דיון על פעולת הציור עצמה, כשהרישום מהווה אבן יסוד בשפה הציורית שלו, בצבעוניות נזירית ועשירה בו זמנית. התערוכה תלווה בקטלוג מקיף של סדרות הנייר של רונן סימן טוב שהופק בסיוע מפעל הפיס.

מכל מלמדיי השכלתי

תערוכה מעוררת השראה מבחינתי היתה התערוכה  China: Through the Looking Glass – תערוכת אמנות/אופנה שהוצגה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ב 2015 ונאצרה על ידי אנדרו בולטון. התערוכה עסקה בהשפעת עולם העיצוב הסיני על האופנה המערבית במהלך הדורות. התצוגה יצאה מגבולות אגף האופנה ו״פלשה״ עם פריטי האופנה המערבית אל חללי התרבות החומרית הסינית המוצגת במוזיאון. 

ענת גטניו. צילום: מ״ל

מצבי קיצון, מוזיאון ארץ ישראל, 2017. צילומים: טל גליק

שנה לאחר מכן נחשפתי לעומק החשיבה האוצרותית ולתהליך קבלת ההחלטות של בולטון בסרט הנפלא The First Monday in May, שהוקרן בפסטיבל הסרטים בירושלים. אני זוכרת שבמהלך הסרט כולו לא הפסקתי להתרגש נוכח החשיבה האוצרותית המעמיקה והחכמה, והדיאלוג הנפלא שנוצר בין אמנות ואופנה. באותה תקופה הייתי בדיוק בעיצומו של תהליך עבודה ארוך על מצבי קיצון – נייר ישראלי (מוזיאון ארץ ישראל, 2017), תערוכה רבת־הקף שנעה בין אמנות לעיצוב על כל גווניו, והיא אחת החוויות האוצרותיות המשמעותיות לי ביותר. 

תערוכת החלומות

תערוכה שהייתי רוצה לאצור (והתחלתי כבר לעבוד עליה) היא שוב תערוכה בין־תחומית, שמבקשת לבדוק את החיבור בין עולם העיצוב לאמנויות הבמה, במיוחד בהבט של עיצוב במות ותלבושות. יש לי כמה כיוונים ומחשבות למהלך הזה והוא דורש מחקר רב.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

זו תערוכה שנוגעת בתרבות הישראלית ואני ממש מקוה שהממסד האמנותי ירים את הכפפה ואוכל לממש אותה… אני מאוד אוהבת תערוכות מוזיאליות בגלל שהן מאפשרות לרוב פעולה מעמיקה וארוכת טווח ושיתוף פעולה מפרה עם מעצבים, שזה תהליך שתמיד מאתגר ומשמח אותי מאוד. 

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה שאני עובדת עליה היא תערוכה שתקרא ״חמש בעמק״ ותוצג בגלריה של מרכז ההנצחה בטבעון מסוף יולי 2020. התערוכה מציגה חמש ציירות המתגוררות כולן בעמק יזרעאל: מיכל ויטלס, מרב סודאי, חיה גרץ רן, הילה סלעי וסימה לוין. חמש האמניות, שמדיום הציור משותף להן, התאגדו לקבוצה לצורך דיון והצגה משותפת. הקבוצה רב־דורית ובעלת שפות אמנות שונות, אך נקודת המבט הנשית־אינטימית מחברת ביניהן ובין העבודות בתערוכה. 


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מתוך אוצרים בע״מ, 2011, מוזיאון פתח תקוה. צילום: אסף אורן

אתי אברג׳ל, מתוך הבתים שבבית גרים בדירות, מוזיאון פתח תקוה, 2008. צילום: סטודיו ונציאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden