גלעד מלצר: תערוכה על החלום והתגשמותו, לא על האסון

חגית: בוקר טוב גלעד, מה שלומך בבוקר שאחרי הכרזת העסקה שבדרך? אתה מרגיש מעורב יותר אישית, בעקבות העבודה על התערוכה ״הזורעים בדמעה״ שמוצגת בגלריה בארי בתל אביב?

גלעד: אני בסדר. לא יודע אם מעורב יותר, למה הכוונה?

חגית: כשהזמינה אותך סופי ברזון מקאי לאצור תערוכה מארכיון קיבוץ בארי – זו הייתה מעין הזמנה לצלול פנימה, לבית שספג את הפגיעה הקשה בשבעה באוקטובר. כמי שלא היה שם בעצמך באותו יום, אני משערת שזה קירב אותך יותר אל האנשים, ההתרחשות, המקום

גלעד: התהליך היה שונה ממה שאת מתארת: כמו כולם בין הים לירדן התעוררנו ב־7 באוקטובר, 2023 ל״משהו״ שלא הבנו. אני מדבר ממש על השעות הראשונות. מי שלא היה בישובי מערב הנגב, לא הבין שמשהו מאד חריג קורה. לקח זמן לתפוס זאת.

בערך בעשר בבוקר כשניסיתי לאסוף מידע, עלה פוסט של מישהי שבמעומעם זכרתי שהיא קשורה לגלריה של בארי. גברת שלא הכרתי בשם סופי ברזון מקאי. ועוד פוסט. ועוד פוסט. כולם פוסטים של מצוקה קיצונית, אימה, קריאות לעזרה. איכשהו המעקב דווקא אחריה, המיקרו הזה, איפשר לי להבין בקטנה, בזום אין, שקורה משהו סופר־חריג. עקבתי אחריה כל היום, עד שלמחרת בשלוש וחצי לפנות בוקר כתבה שחילצו את משפחתה מהממ״ד.

חגית: גם אני, כמוך. הקול של סופי מהממ״ד היה ביטוי ראשון למשהו בלתי נתפס. שינוי מציאות

גלעד: כמו רבים, בימים שאחרי התנדבתי להרבה מאד פעולות, איסוף בגדים, ספרים, הובלה למלונות, ועוד. כמו מעטים, מעטים מדי לטעמי, מיד התחלנו להפגין נגד יציאה למלחמת נקם, אלא להשבת החטופים. בהפגנה הראשונה בהבימה היינו 15 אנשים. כולם מהשמאל. בשתי הפעילויות הללו, התנדבות לכל מני צרכים של הקהילות מהדרום, ואחר כך מהצפון, והפגנות אינסופיות, גם באמצע השבוע, המשכנו ונמשיך עד שאכן ישובו כל החטופים ואכן תפסק מלחמת הנקמה

חגית: והנה – שנתיים עברו. מלחמת נקם הרסנית וחסרת גבולות, שהרבה ממנה בא על חשבון השקעה בשיקום, בפתרון. ובכל זאת – אנשי בארי מחזיקים ומחזקים את עצמם. הגלריה פועלת בינתיים בתל אביב, והבנתי שהתחילו כבר לבנות אותה בבארי

גלעד: בימים הראשונים אחרי האסון הייתה בקשה לא שגרתית בין הבקשות לעזרה. קיבוץ בארי שכל 99 מאנשיו ועוד 27 לוחמים מבחוץ נהרגו בקרב על הקיבוץ. אנשי בארי פנו לכותבים וביקשו עזרה, כדי לקיים מסורת של הקיבוץ: כשחבר או חברת משק נפטרים, בלוויה, מעבר להספד של המשפחה, הקיבוץ גם מספיד, על פי תבנית קבועה. מספרים באיזה קבוצה היה, גן, בית ספר, תחביבים, צבא, נישואים, ענפים שבהם עבדו… חיים בתבנית.

הצטרפתי לכותבים. ההספד הראשון שכתבתי היה לאבשל (אבשלום) הרן, שהיה מעמודי התווך של הקיבוץ בעיקר בפן הכלכלי שלו. עד כדי כך, שלמעשה התבקשתי לכתוב הספד לא לפי התבנית – אלא בשם בית הדפוס של בארי – שאותו הוביל שנים. בן סוכמן, מנכ״ל הדפוס נתן לי את המידע, שוחחנו, והתיישבתי לכתוב. סיימתי את ההספד במילים: בארי קום יקום.

מידיד, בן למשפחת הברון־הרן, הבנתי שהמלים הללו היו מאד משמעותיות לקהילה. בקיצור, נקשרתי איכשהו לבארי

חשבתי מה אני יכול לעשות? לא יתכן שיזכרו רק את השבעה באוקטובר. הקיבוצים, המושבים, העיירות, יש להן היסטוריה מפוארת. ב־18 באוקטובר 23′ העליתי תצלום ראשון. זוג עומד ליד לוח המודעות בחדר האוכל. זה חדר האוכל הישן, שהפך להיות הגלריה בבארי, שנשרפה עד עפר

חגית: איך היה המפגש שלך עם הארכיון – פיזית, באיזה מצב הוא היה?

גלעד: הואיל ותרבות חזותית מעניינת אותי, ובהתאם לעמדה הפוליטית והאתית שלי, חשבתי מה אני יכול לעשות? לא יתכן שיזכרו רק את השבעה באוקטובר. ישובי מערב הנגב, הקיבוצים, המושבים, העיירות, יש להן היסטוריה מפוארת ומורכבת.

אז נכנסתי לחלק הפתוח ברשת של ארכיון בארי, וראיתי שיש שם משהו שנקרא וויקיבוץ – תמונות. ב־18 באוקטובר 2023 העליתי תצלום ראשון בעמוד הפייסבוק שלי. זוג עומד ליד לוח המודעות בחדר האוכל. לימים נודע לי שחדר האוכל הזה, הישן, הפך להיות הגלריה. והיא, הגלריה בבארי נשרפה עד עפר

חגית: הכול מקבל משמעות סמלית בדיעבד

גלעד: התגובות לתצלום, ואחר כך במשך חודשים לתצלום נוסף שהעליתי כמעט בכל יום בפייסבוק, התגובות היו מאד נרגשות. העליתי גם תצלומים מנירים, ניר עוז, שדרות, אופקים, כפר עזה, ובהמשך כשסולקו ישובי הצפון מבתיהם, גם מהישובים המפונים. אבל בארי היה עמוד התווך

חגית: אני גם עקבתי אחרי הפוסטים שלך. יפה. לא קישרתי את זה לתערוכה

גלעד: בנובמבר התבקשתי לעשות כתבה ל״גלריה״ בעיתון הארץ על הארכיון של בארי. ראיינתי את שתי הארכיונאיות הנהדרות, נילי בר סיני, ששכלה את בעלה יורם בשבעה באוקטובר, ותמר בן צבי.

התערוכה האחרונה שהוצגה בגלריה בבארי הייתה של הצלמת אסנת בן דב. התערוכה נשרפה עם הגלריה, ומזל שמדובר בצילום, אז מוזיאון ינקו דאדא בעין הוד אירח ״שחזור״ של התערוכה, ונסעתי. אסנת אירחה אותי ואת סופי בביתה. ואיך שהתיישבנו סופי אמרה לי, ״ברור לך שכשתפתח הגלריה הזמנית בבית רומנו בתל אביב, תאצור תערוכה מהארכיון״.

סירבתי, זה שלכם. סופי התעקשה, בטענה שבעת הזאת נדרשת עין חיצונית, כי הקהילה כל כך פגועה. והיא סמכה עליי שאעשה זאת מתוך כבוד לקהילה, ומתוך זהירות לא לפגוע או לעורר כאבים. ואני התעקשתי לדעת שאכן חברי הקהילה לא מתנגדים. סופי בררה וחזרה אלי. החברים והחברות לא מתנגדים.

עד אותו רגע לא היה לי אישור להיכנס לארכיון המלא, כך שלא ידעתי מה יש שם. אמא׳לה. למעלה מרבע מיליון תצלומים. עשרות אלפי מסמכים. אלפי תיקיות סאונד, סרטים. לקח שנה וחצי לסנן

חגית: באמת אמא׳לה. מאיפה מתחילים?

אחד הקשיים העמוקים של הקהילה זה שהם לא יודעים אם יוכלו לזכור מעבר לקטסטרופה. אז ניסיתי להזכיר להם: היי, יש לכם הארד דיסק אדיר, מלא ברעיונות. הרי גם כשהקימו את בארי מיד פרצה מלחמת 1948, והעבירו אותם מקום. והנה, קהילה משגשגת

גלעד: הכלל הראשון היה לא אחרי 1975. זו תערוכה על החלום והתגשמותו, לא על האסון. כמובן גם לא להתקרב לאסון כי טריגרים וכו׳

חגית: לא להתקרב, אוקיי. אבל 50 שנה אחורה? למה כל כך מוקדם?

גלעד: כדי להתרחק מהטראומה. וכי בארי, כמו בנירים, ניר עוז, בעיקר בקיבוצים – פחות בשדרות ואופקים שגם נפגעו, פשוט כי הן גדולות יותר – יזדקקו לרה־סטארט. אז הנה הסטארט. סופי אמרה לי שאחד הקשיים העמוקים של הקהילה זה שהם לא יודעים אם יוכלו לזכור מעבר לקטסטרופה. אז ניסיתי להזכיר להם: היי, יש לכם הארד דיסק אדיר, וההארד דיסק הזה מלא ברעיונות איך להתחיל, איך אפשר. הרי גם את בארי הקימו ומיד פרצה מלחמת 1948. והעבירו אותם מקום. והנה, קהילה משגשגת. אז הרעיון לא היה רק להתרחק, אלא להצביע על הדרייב של ההתחלה.

הכלל השני – לא פנים של אנשים שהם או משפחותיהם באופן ישיר נפגעו

חגית: לבכות רק מהמחשבה איך בודקים את זה

גלעד: הכלל השלישי – אותו הפרתי – בלי ילדים. אבל סופי שהיתה גם, קודם כל ה״בודקת״ שלא דרכתי על מוקש נפשי, וגם תיווכה לי תכנים, וגם פשוט חברה ומקצוענית, וצלמת מחוננת בעצמה שידעה להצביע על התצלומים היותר מעניינים, אמרה, ״ברור שהילד שמזנק מהמקפצה״ ואכן זה התצלום שעל ההזמנה. הריחוף הזה, שמזכיר את ״הקפיצה אל האינסוף של איב קליין, זה אולי התצלום שהכי חשוב לי ממה שמוצג

חגית: זה ממש רגע מכריע איקוני. ממתי הוא?

גלעד: הצילום משנות ה־60. האם ראיתי את כללללללל התצלומים בשנים הללו? לא. למרות שכאשר הבנתי איך לתמרן בארכיון הדיגיטלי, היה קל. למשל, בבארי מצלמים כל מחזור של ילדים. בגן, בכיתות, בטכסים, אינספור צילומי דיוקן של ילדים. אז לא

חגית: כמה צילומים יש בתערוכה?

גלעד: בארכיון, כמו בכל ארכיון, הגורם המכריע הוא מילות החיפוש. ודרך זה אט אט הבנתי שאני אתמקד בקיר אחד גדול בטכס העומר. בריקודים, בשירה, בפאתוס, במיתוס. בתנועה. בביחדנס. אמרה לי אסנת בן דב בפתיחה: אין פה אגו. הם כל הזמן ביחד. מושכים בחבל ביחד, קוצרים ביחד. רוקדים ביחד. בונים ביחד. יש מעט מאד תצלומים סולו

אחרי זה, מה שקבע זה גודל החלל. רצינו שלצד הקיר ריקודים יהיה ייצוג קטן לאותו אתוס ופאתוס, בתצלומים הגדולים – ויש בסך הכול 18. חלוץ בסנדלים, בודא, ממקימי הקיבוץ, צועד באדמה החרושה, ראשו מוקף עננים, וכל הגוף שלו נוטה קדימה. שלושה צעירים בדרך לטכס, עם חרמשים, בשדה שיבולים. מישהי אמרה לי בפתיחה, ״הצלחת להכניס את כל הקיבוץ פנימה״, צחקתי, ״זה כלום״. אבל יש פה איזה תמצית של הגרנדורה של האתוס הקיבוצי

חגית: מעניין. בארי הוא מאוד קיבוץ. אבטיפוס של חיי קיבוץ, שכנראה גם נשמרה בו לכידות גבוהה, למרות השינויים עם הזמן והתרחבות האוכלוסייה

גלעד: בארי מנוהל למופת. יש בו נאמנות לחזון הסוציאל־דמוקרטי, משולב עם הבנה שניהול נכון, השקעות נכונות, עבודה, מעקב אחרי צרכים ושינויים, יעזרו לחזון הזה להתגשם, לטובת כל הקהילה.

חשוב לי לומר – עדיין לא הייתי בארכיון הפיזי, שניצל בשבעה באוקטובר. רק בפתיחת התערוכה תמר בן צבי הזמינה אותי לבא, וכמובן אבוא. וזה מחזיר אותי לשאלה הראשונה שלך: הסברתי איך נקשרתי לבארי, אבל ברגע שנקשרתי נקשרתי וזהו.

הדיסוננס בין החומרים בארכיון, וגם בין היופי הפשוט, הפסטורלי של הקיבוץ לבין הנוכחות של החורבן והאסון, וגם הבומים הבלתי פוסקים מעזה. האסון עבר לשם, ובגדול, ואותי זה מחריד, וגם רבים ורבות מהקהילות במערב הנגב, נחרדים גם מזה

גלעד: לא ביקרתי בקיבוץ אחרי הטבח. לא נסעתי לבארי עד שלפני חצי שנה, עמוק לתוך העבודה על התערוכה, סופי שאלה, ״תגיד, אתה לא רוצה לבוא לבארי?״. הם ממש לא אוהבים שם תיירות־אסון. בצדק רב. זה הבית שלהם. הקהילה ברובה אמנם מפונה, עכשיו הם בחצרים, אבל זה הבית. זה לא אתר הנצחה, זה לא סט לסרט. אז השער נעול, ובכל זאת תיירים מסתובבים על הכביש שמסביב לקיבוץ

אבל סופי ביקשה, ונסעתי. שבע שעות היא ליוותה אותי. חלפה חצי שנה, ועדיין הכל מהדהד לי. גם הדיסוננס בין החומרים בארכיון, וגם הדיסוננס בין היופי הפשוט, הפסטורלי של הקיבוץ לבין הנוכחות של החורבן והאסון, וגם הבומים הבלתי פוסקים מעזה. האסון עבר לשם, ובגדול, ואותי זה מחריד, וגם רבים ורבות מהקהילות במערב הנגב, נחרדים גם מזה

חגית: ממש כך. האסון רק הלך והחמיר. אולי אולי אנחנו בפתח של שינוי. נדמה לי שבתערוכה הזו יש חסד. יש בה רשות להיות גאים ולהיות שלמים לרגע

גלעד: בשישי באוקטובר, בשבוע שעבר, נסעתי לטכס, לאזכרות. אחד הצילומים בתערוכה הוא של בית שתי קומות טיפוסי של קיבוץ, לפניו מדשאה ועץ גדול, ובצד עומדת אישה עם עגלת תינוק משנות ה־1960. סופי לא ידעה איפה זה בקיבוץ. למותר לציין שהארכיונאיות זיהו מיד ונזפו בה: זה הבית שלך, סופי.

אז אחרי הטכס, שהיה מצמית, עשרים דקות הקראת שמות, הלכנו רגע לבית שלה, שבו היא שהתה עם משפחתה 19 שעות בממ״ד, לאסוף משהו. ופתאום התצלום שחור לבן הזה, הפסטורליה, האידיליה הקיבוצית, הדשא שעוד שם, העץ העצום, התנגשו עם המציאות העכורה, עם חורי הכדורים בקירות

חגית: אין מילים.

זו תערוכה יוצאת דופן – למי שלא עוקב אחר הגלריה, יש לדעת שהיא נוהגת להציג תערוכות אמנות משוחררות מאג׳נדה קיבוצית או אחרת. וזו תערוכה נדירה, שמפנה את המביט פנימה לחיי הקיבוץ, לעבר, לאתוס ולמיתוס. ומתוך התיעודי יוצאת אמנות

גלעד: אצרתי קרוב ל־40 תערוכות, כולן תחת ההגדרה ״תערוכות אמנות״. תערוכות יחיד, קבוצתיות, ותערוכות חקר־נושא. זו הפעם הראשונה שאצרתי משהו שתמיד עניין אותי, משך אותי, תרבות חזותית at large. אמנות, צריך לזכור, היא הדובדבן שבעוגת השכבות של התרבות החזותית. היא חלק פצפון, גם אם מרתק, חשוב, ואולי, עבור חלק מהאנשים, ״הכי חשוב״. אבל רוב העולם צורך תרבות חזותית אחרת. קולנוע, טלוויזיה, סדרות, פרסום, עיצוב, אופנה, וקודם כל – צילום. לא צילום אמנותי. צילום.

בתערוכה רציתי לתת בלאנס. התצלומים בארכיון נועדו לתיעוד חיי הקהילה המגוונים. גם כשהביאו צלם לצלם את הדיוקנאות, אלו לא צלמי אמנות, צלמי צמרת. איזה חברת משק מצלמת את ההכנות לסדר פסח. שום דבר עם יומרה.

ולכן, ראשית, כל ההדפסות עברו טיפול מינימלי, עד בכלל לא. אתי, מסטודיו רע, עשתה עבודה מדהימה. רצינו שיראו את טביעות האצבעות שהיו על השקופיות, את עקבות האבק, השריטות, ה״טעויות״. רצינו שיראו את הזמן והמקום. וחוץ מממש תיקונצ׳יקים (אם היה איזה כתם מיותר על פרצוף, למשל) אז לא.

לצד התצלומים היפים, מלאי הפאתוס, המאוד אסתטיים וחלקם דרמטיים, שבחרתי, החלטתי שתהיה מעין מצגת שקופיות דיגיטלית, שתמחיש את הריבוי. המודל שלי היה הצבת השקופיות של נאן גולדין I’ll be your mirror שבה שני מקרנים הקרינו אינספור תצלומים מפרוייקט ניו יורק שלה משנות ה־80, כשברקע מוזיקה של התקופה.

אז אנחנו לא בניו יורק, וביחד עם האמנית נטע מוזס בחרנו שירים שחברי הקיבוץ, בעיקר הרכב בשם ״רביעיית בארי״ שרו, סרטים של חברים שתיעדו עבודה בשדות וימי ספורט, ומאות תצלומים. מעין הצצה למחילת הארנב של הארכיון

חגית: חייבים לבוא לגלריה לראות. אני חוזרת למקד את המבט עוד רגע בצילום של הילד המזנק מהמקפצה – זה צילום אפי, מדהים, שתופס תמונה כל כך מפורטת: השמים, השדות ברקע והילד הפורש כנפיים בין שמים לאדמה ולמים – וואו. ולמטה כתוב ״מארכיון קיבוץ בארי״. זו שיא הצניעות הקיבוצית?

גלעד: האמת, לא כתוב גם את זה. החלטתי לא לשים כתוביות. יש מי שזה מציק לה, ואחרים לא. בדף התערוכה מוסבר מאיזה שנים התצלומים, שכולם צולמו על ידי חברי וחברות משק, ושהכול קורה בבארי. את השאר, את הנרטיב הספציפי, ספרו לעצמכם

חגית: יפה. תודה על השיחה גלעד. הלוואי שיחזרו כולם ושיתחילו זמנים טובים

גלעד: אמן. הלוואי ולא הייתי צריך לעשות את התערוכה הזאת, אבל אני שמח שהתגובות (לא רק מקהילת בארי) הן שהיא מספקת סוג של עוגן, תקווה