זומו שער הנגב: לאמנות יש כוח מיוחד, היא גם כלי וגם אור

חגית: בוקר טוב אביטל ושירז, אוצרות שותפות של ״זומו שער הנגב״ – התחנה העשירית של ״זומו המוזיאון שבדרך״ – שמוצגת בימים אלה בחדר האוכל של קיבוץ ברור חיל (עד ה־15.2). איפה אני תופסת אתכן?

שירז: אני בבית בשכונת שפירא, קוראת חדשות ומתפללת כמו כולם

חגית: ממש כך. חשוב לציין שאנחנו מדברות בבוקר שאחרי הכרזת העסקה 🎗🙏🏼 עוד כמה שבועות קשים ומטלטלים לפנינו, נספור את הרגעים ונייחל

אביטל: בדיוק. אני מתאוששת מיום אינטנסיבי של הדרכות בזומו אתמול

חגית: שמעתי דברים טובים על ההדרכות 🙌🏼 והאמת שאני מתפעלת – איזה מרחב מרתק, ואיזה עושר של אמנות

שירז: תודה רבה, זה מאד מרגש איך שהתערוכה נוגעת בכל כך הרבה מבקרות ומבקרים, היו קרוב ל־20,000 איש ואישה בתערוכה מאז הפתיחה (20.12)

חגית: מרשים! בשלושה שבועות ראשונים. בואו נתחיל בהיכרות: אתן אוצרות התערוכה, יחד עם האוצרת הראשית, ההוגה והמייסדת של זומו, מילנה גיצין אדירם. תציגו את עצמכן

אביטל: אז אני אביטל וכסלר, לפני שהצטרפתי לזומו שימשתי כאוצרת ומנהלת אמנותית של המפעל ושל גלריה ביתא בירושלים, אוצרת מלווה של מרכז האמנים בתקוע ואוצרת עצמאית במגוון חללים. לצד זה אני אמא לחמישה, כותבת, ואזרחית מודאגת 🙂

גם במפעל וגם בתקוע החשיבה היא על קהילה של אמנות אז החיבור לזומו הרגיש לי טבעי

חגית: חמישה!?! סופרוומן זו את

שירז: הכי סופרוומן 😊 אני שירז גרינבאום, אמנית ויזמית תרבות, עורכת של אתר מדף: ספרים שהם אמנות, ומנהלת של מבואות: קרן הרעיונות ע״ש יואב בראל. ב־2020 יזמתי פרויקט שנקרא ״להאיר את הבית״, שיצר את הקבוצות הטיפוליות הראשונות בארץ לבנות ובנים של נפגעי פוסט טראומה על רקע צבאי. אני חוקרת את ההקשרים בין אמנות, בעיקר צילום, וטראומה. עד כה אצרתי בעיקר תערוכות צילום וערכתי ספרי אמנים. זומו שער הנגב – זו הפעם הראשונה שהוזמנתי לאצור תערוכה כל כך אינטר־דיסציפלינרית ומרובת משתתפים

חגית: והתערוכה במיוחד הפעם קשורה לאירועים אקטואליים. קיבוץ ברור חיל, במועצת שער הנגב, בשכנות ליישובי העוטף שנפגעו ביותר. איך הייתה ההרגשה להיכנס לשם?

שירז: חיל ורעדה

חגית: אין לי ספק. נראה שאתן באות מצויידות מכמה כיוונים כל כך שונים, שקודם צריכות למצוא את הקו הרעיוני המנחה, המשותף. אני משערת שרוב העבודה נעשית בהכנות, ובשלב המעשי של הצבת התערוכה אתן כבר בסוג של ״היי״

שירז: כשהתחלנו את המפגשים ביולי־אוגוסט 2024 הרבה תושבים ותושבות היו עדיין מפונים, הכול היה כל כך פצוע. ב־7.10 נרצחו 86 תושבים ונחטפו לעזה עוד 23 מתושבי המועצה. מהם כמה שעדיין לא חזרו: עמרי מירן וצחי עידן מנחל עוז; קית׳ סיגל, גלי ברמן וזיו ברמן מכפר עזה – לשמחתנו ביום ראשון השבוע שוחררו דורון שטיינברכר ואמילי דמארי. כולנו תקווה שהאור יתחיל להפציע עכשיו כשהעסקה יצאה לדרך

אביטל: בתחילת הקיץ, עוד בתוך שנת האבל, הכול היה טעון וקשוח, פגשנו המון גיבורות וגיבורים, כל סמול טוק היה מלא בנפגעים ובחטופים, והרגשנו שצריכות ללכת בזהירות וברגישות ולבדוק איפה אפשר לגעת ולפתוח. כמעט כל יצירת אמנות הרגישה טריגרית מדי

חגית: זומו יושב ממש על התפר שבין ״חזרה לחיים נורמליים״ לבין הצלקות והפצעים הפתוחים של תושבי המקום. עם איזה כלים ניגשתן לזה?

שירז: הצוות של זומו, בניצוחה של מילנה, האוצרת הראשית, עושה מחקר קהילתי לעומק. הסתובבנו המון: ביקרנו בכל הישובים, פגשנו כמה שיותר אנשים מתחום התרבות והאמנות, מהמועצה, מהחוסן ומהחינוך. שאלנו המון שאלות לגבי הצרכים של המרחב, התמודדויות, תקוות. אחרי כל יום מפגשים, אינסוף שיחות ובריינסטורמינג של כל הצוות, יושבים שעות, ומעלים דימויים, חלומות

אביטל: זה מאד העסיק אותנו, איזו מן תערוכה נכון להציג בשער הנגב בזמן הזה, האם היא צריכה לעסוק ב־7.10? בהנצחה? באמנות שנותנת אוויר והשראה?

רצינו לצרף אלינו לתהליך העומק של ההיכרות עם המרחב אמנים ואמניות, אז התחלנו מקול קורא לאמנות מבוססת קהילה, והצטרפו אלינו חבורה מופלאה של אמנים שכל אחד מהם התחבר לקבוצה מקומית אחרת כדי ליצור איתה ובהשראתה יצירה חדשה.

כשנבחר האתר – חדר האוכל של ברור חיל, שהוקם בשנות ה־50 ונסגר בתחילת שנות ה־2000 – המחשבות המעופפות שלנו התחילו להתאסף לקרקע. רצינו להחזיר את המבנה היפה להיות מרחב פועל, שיש בו הזנה של הגוף ושל הנפש

בחרנו קבוצות רוחב ולא קבוצות מישובים או קיבוצים ספציפיים, למשל: ניבי להבי, שיצרה מיצב יחד עם קבוצת הכדורגל ״ותיקי שער הנגב״ (פיורה), או מידד אליהו שנפגש וצייר את עובדי הרפת בנחל עוז ואת עובדי הגד״ש של רוחמה, דורות וחצרים, ויצא מתוך הרישומים שני ציורי קיר גדולים. ועוד ועוד…

שירז: אחר כך הוצאנו קול קורא לאמנים תחת הכותרת ׳התאספות׳. הבנו בתהליך שהמרחב של חדר האוכל הוא הזדמנות לחשוב מחדש קהילה, אסיפה של אנשים – שאלנו הרבה מה זה אומר להיות ביחד עכשיו? בתוך המצב הכל־כך מפולג, ואיך אמנות יכולה גם לייצר פעולה של התאספות, וגם לייצג אותה בדרכים מורכבות

חגית: אני משוטטת במבט בין עבודות בתערוכה, חלקן של אמנים תושבי האזור – כורסה ושולחן של זיוה ילין (מבארי); סל המרכולית של טל מצליח (מכפר עזה); ועוד הרבה שאני לא מזהה מיד, בטח יש גם נציגות מביה״ס לאמנות בספיר ומאום קולטור וכד׳… לצד עבודות של אמניות ואמנים מכל הארץ. מצאתן דרך לשלב מבט מבפנים ומבחוץ. ויש הרבה חיבור למקום, לחדר האוכל (עגלות המגשים, תבלינים) לאדמה (מטריאל גירלז, גל ויינשטיין)

להתחיל מצרכים ראשוניים: לחם ומים

שירז: כן, כשהמפיק שלנו, אורי בצון, מצא את חדר האוכל של ברור חיל (שהוקם בשנות ה־50 ונסגר בתחילת שנות ה־2000!), המחשבות המעופפות שלנו התחילו להתאסף לקרקע. רצינו להחזיר את המבנה היפה להיות מרחב פועל, שיש בו הזנה של הגוף ושל הנפש. למעשה לקיים את כל הרבדים של מה שחדרי אוכל עשו בעבר: הזנה, אסיפה, תרבות ואמנות

אביטל: הרגשנו שצריך להתחיל מהבסיס, מחומרים פשוטים, צרכים הראשוניים: לחם ומים, תחושה שיש מקום להישען, להתחבר מחדש לאדמה. ולכן יש בתערוכה הרבה מאד עבודות שהחומריות בהן מרכזית, שמעוררות חושית בטעם, בריח, בשמע, באפשרות לשכב או להתנדנד, ואפילו מאפשרות בחלקן לגעת בחומר וליצור בתוך התערוכה

חגית: התוצאה היא תערוכה ״חמה״ מאוד. עוטפת 🙂

שירז: איזה כיף שאת אומרת, זה מה שהכי קיווינו אליו

אביטל: כן, קיווינו שזה יהפוך למקום של התאספות, שמאפשר גם לכל אחד לאסוף את עצמו וגם להיפגש עם אחרים, מתוך מחשבה שחוסן קשור לחוויה של שייכות

שירז: התערוכה מציגה 64 אמנים מכל הארץ! מאמנים מבוססים כמו צדוק בן דוד (שגילינו שהוא היה חבר בגרעין נח״ל קיבוץ ארז ומאד קשור לשער הנגב), וטל מצליח (שלעבודה שלה קוראים ״מי ינצח במלחמה״) – לצד אמנים צעירים שלא מזמן סיימו בתי ספר לאמנות, כמו אורן מאסטרו סגל, עינב מינץ, ויובל תדהר רימר. היה לנו מאד מאד חשוב להציג ולתת במה לכמה שיותר אמנים משער הנגב והנגב המערבי ככלל, גם בהרצאות, סדנאות ופעילויות במוזיאון. אנחנו מעריכות שסביבות 40% מהאמנים והמשתתפים השונים בתערוכה הם מהנגב המערבי

חגית: באופן מעניין, הבחירות הללו קולעות לא רק למצב הרגיש והנורא של ההחלמה של חבל הארץ הזה, ובכלל של ״תערוכה בזמן מלחמה״. זה כאילו ״הדבר הנכון לעכשיו״ גם באמנות בעולם – חוסר ההיררכיה בין ארט לקראפט, הסרת גבולות בין היוצר הכוכב לקולקטיב, אולי זו רוח הזמן?

כלומר – אולי יש התלכדות של האירועים הספציפיים, עם צרכים ומגמות שעולים במקומות שונים בעולם במקביל

אביטל: אם יש דבר משמעותי שראינו ושמענו גם מאנשי המקום, זה שלאורך השנה וחצי האחרונות אמנות הפכה להיות מקור כוח גם לאנשים שלא הגיעו לראות אמנות ולא יצרו בעבר. ויש משהו מרגש באופן שאמנות פתאום פוגשת את החיים ולא נוצרת ומוצגת רק בחלל לבן. זו מגמה שהתחילה כבר קודם אבל משהו במלחמה פתח את הגבולות עוד יותר.

אולי דווקא בגלל שפע הדימויים שמציף אותנו מכל עבר במסכים נראה שחלק מהסיפור הוא הרצון לחוות חוויה כוללת, אימרסיבית, רב חושית, וזה חלק ממה שעירוב המדיומים מאפשר.

התאספות מבחינתנו קשורה גם למושג אוסף ואספנות. במרכז התערוכה יש מעין שולחן גדול דמוי שער (חלק מהעיצוב הכולל היפיפה של המעצב של זומו, אלון שריד), שעליו מוצגות 14 עבודות שונות, שרובן כוללות אסופה של מספר פריטים. בכוונה יצרנו עירוב בין פיסול, עיצוב וצילום וקצת כמו ב״בופה״ של חדר אוכל אנשים מסתובבים ומגלים מה מדבר אליהם

שירז: מרגש לראות איך אנשים מגיבים לשולחן. באיזשהו שלב בהכנות הבנו שאי אפשר לעשות ״סעודה״, בטח לא סעודה חגיגית, שאנחנו רוצות שהשולחן יבטא את השברים ואת הניסיון לאחות, לעשות מקום למרחב שיש בו צמיחה ודעיכה, זה שולחן שסביבו מתאספים, לא יושבים. ובאמת מבקרים ומבקרות משתהים סביבו, ורוצים להריח, לגעת, לקרוא, להסתכל מקרוב. השולחן הוא מה שאביטל קראה לו באחת הפגישות ״אורות וכלים״ – אביטל תספרי על המושג הזה רגע ❤

אביטל: זה רעיון, ואני מפשטת אותו באופן לא אחראי 🙂 שמופיע בקבלת האר״י, לפיו בראשית הבריאה האור ירד אל עולמות שהיו כלי עבורו, אך האור היה מרובה והכלים נשברו. הניצוצות והשברים התפזרו והם נמצאים בעולם שלנו. ואנחנו אוספים את הניצוצות הללו במהלך החיים ומחזירים את האור לכלי, אבל החכמה היא שהכלי יהיה חזק.

המחשבה הזו על כלים שנשברו ואור שהתפזר הרגיש מאד קשור לימים הקשים של תחילת המלחמה, חטופים, הרס, בתים שנשרפו וקהילות שהתפזרו. הרגשנו שהתערוכה מבקשת לבנות כלי, מקום שיכיל את האור של האנשים ושל האמנות. במובן הזה לאמנות יש כוח מיוחד כי היא גם כלי וגם אור

שירז: בהמשך לנושא חוסר ההיררכיות והסרת הגבולות בין יחיד וקולקטיב – היה לנו חשוב שכל מרחב בתערוכה ייצר הגד משותף, והמציגים והמציגות מגיעים חלקם מאמנות וחלקם מעיצוב. יש גם עבודות טכנולוגיות כמו של ים מטרסו וקולקטיב זמנתגובה ונטע נהרדיה ועידו צ׳רני, לצד עבודות מאד קראפטיות כמו של אורלי לנדבר ומעין גוטפלד, טליה קוץ שמיר, וסובר לרנר. היה משהו בתת מודע של התערוכה, שדברים נמזגו לתוך דברים, והתחברו באופן שממש הפתיעו אותנו, אגב האורות וכלים

חגית: ויש גם ״חקלאות״ של שרון מורו, גל ויינשטיין, בטח יש עוד – זה גם קצת רפרנס לשדות ולהתיישבות העובדת, באחד המקומות שבהם זה רלבנטי מאוד. הדיבור על השדות כל הזמן מזכיר לי את ״הבית הלבן״, הגלריה שהקים חיים פרי ז״ל בשדות. יש בתערוכה גם סוג של גל-עד?

שירז: שאלה מעולה שמאד מאד התלבטנו לגביה, ואז המציאות באה והגישה לנו את התשובה. מי שהזמינה את זומו לשער הנגב, כבר לפני שנתיים, הייתה ליבנת קוץ ז״ל. היא הקימה את ביתמלאכה, מרחב לאמנות בשער הנגב, שמפעיל סדנאות, וסביבו נבנתה קהילה מדהימה של יוצרים ויוצרות, היא גם תכננה עם מילנה במקור את הגעת זומו לשער הנגב

חגית: באמת רציתי לשאול. כי ידעתי שזה תוכנן מזמן

שירז: אחרי ה־7.10 נוצר קשר מחודש עם עדי רום, מנהלת המתנ״ס של שער הנגב שמוביל את תחום התרבות מטעם המועצה, ועם ספיר אפרים שמנהלת את ביתמלאכה עכשיו

שירז: זומו עשה כמה פרויקטים עם המועצה לאורך המלחמה, בהתחלה עם סלונ/נע, פרויקט חירום שיצר מרחבי הפוגה והשראה בקיבוצים, מלונות ומרחבים מארחים. בינואר (2024) זומו יצר יחד עם המתנ״ס פרויקט ענק באקספו תל־אביב שנקרא ״טעימה מהבית״ שחיבר את כל המפונים במקום אחד לרגע של ביחד.

ואז היה ברור שצריך להגשים את החלום של ליבנת, וזומו צריך להגיע למרחב. עד אמצע ההקמות, לא ידענו איך לייצר מרחב לאבל ולאובדן הגדול. ואז ספיר אפרים הציעה להשתמש בקיר הכניסה לתערוכה, ולייצר עליו משהו שליבנת קראה לו ״ערך באריח״.

זו פעילות קהילתית שליבנת יצרה עם עשרות קבוצות באזור, שבה כל משתתף.ת מצייר משהו משמעותי עבורו, ויוצרים יחד קיר. ספיר הזמינה את ״האנשים של ליבנת״ לעשות קיר ״ערך באריח״, וככה נוצר פתאום לאורך ההקמות קיר זיכרון, שהוא הכי חי, והכי גורם לרצות להכיר את ליבנת. אנחנו לא הכרנו אותה, אבל שמענו ליד הקיר הזה המון סיפורים.

עכשיו כשאני חושבת על זה, אפשר להסתכל על הרבה עבודות בתערוכה כסוג של גלעד, אבל אפשר גם לחשוב עליהן בעוד הרבה דרכים, וזה חלק ממה שקיווינו שיקרה

זומו זה מוזיאון סייט־ספסיפיק, הוא נוגע בזמן ובמקום. חיפשנו איך אנחנו מייצרות מרחב אימרסיבי שלא יכול היה להתקיים בשום מקום אחר בעולם, בשום זמן אחר. הרבה עבודות נוצרו במיוחד לתערוכה

חגית: אתן מהלכות על החבל הדק שמבחין בין אמנות חברתית/קהילתית (המילה עממית כבר פחות PC) לבין אמניות ואמנים בעלות הכרה ושיעור קומה בעולם. זה אתגר לא פשוט להציג את החומרים בכפיפה אחת – אפילו מבחינת ההסכמה של האמנים להשתתף באירוע שהוא לא אחיד ברמתו?

שירז: אני חושבת שהחיבורים האוצרותיים בתערוכה – דווקא בגלל ההקשרים בין אמנות, עיצוב, קראפט, ואמנות מבוססת קהילה – מאפשרים לשאול שאלות על החיים המשותפים שלנו עכשיו: על התלות ההדדית, על sustainability לא בהכרח במובן האקולוגי (למרות שזה גם נמצא שם), אלא במובן של חוסן חברתי, על היכולת של אמנות לייצר חוסן, ועל שימוש בדמיון. כמו גם לעשות מקום לטראומה, לדברים שקשה לדבר עליהם.

זומו זה מוזיאון סייט־ספסיפיק, הוא נוגע בזמן ובמקום. חיפשנו איך אנחנו מייצרות מרחב אימרסיבי שלא יכול היה להתקיים בשום מקום אחר בעולם, בשום זמן אחר. הרבה עבודות נוצרו במיוחד לתערוכה.

לא רק בחירת העבודות מנסה לשנות היררכיות, אלא גם פעולת האוצרות עצמה היא הוריזונטלית. אנחנו צוות של שלוש אוצרות, וחפרנו שעות עד שהגענו להסכמה או לפיצוח של רעיון. יחד איתנו במחשבה על התערוכה כל הצוות: סיגל כספי, עוזרת אוצרת; עדי שחם, מנהלת תחום הקהילות של זומו; אלעד ברדס, מנהל החינוך; ואריאל אדירם ואלה איתן מהאסטרטגיה. ולשאלתך – לא היה אמן שפנינו אליו שלא רצה להשתתף

חגית: מה החוויה הכי חזקה של כל אחת מכן, נקודת אור או קושי, שאותה תקחו איתכן מכל האירוע הזה?

אביטל: יש המון רגעים מרגשים ומיוחדים. למשל בימי ההצבה לראות את תלמידי תיכון שער הנגב עובדים עם ניתאי חלופ על מיצב גדול. וביומיום במוזיאון, לראות המוני ילדים מחקים את הדמויות מעבודת הווידאו של גלעד רטמן ומתקשים להיפרד מהעבודות.

לשמוע הרבה סיפורים אישיים על הילדות בקיבוצים וזיכרונות שצפים, וכמובן תמיד מספק לשמוע אנשים שבאים לביקור חוזר, וניגשים להגיד לנו שהתערוכה מרגישה כמו מתנה, גם כשיש עבודות שהם יוצאים מהן עם דמעות בעיניים

שירז: היה רגע מרגש מאד כשוויטוריו קורינלדי, האדריכל שתיכנן את חדר האוכל, בא לראות מה עשינו, ואת הקריקטורות (מקור!) שלו משנות ה־60, שמוצגות במבואת הכניסה. אישית עבורי זה היה מסע מלמד ומרתק. זה דורש המון אמונה ותעוזה להניע פעולה ענקיסטית כזו, בחלל שעמד נטוש כ״כ הרבה זמן. זומו זה פרויקט מאד מרגש לקחת בו חלק

חגית: מה אתן הכי נהנות לשמוע מהמבקרים?

שירז: אני לומדת המון מהמבקרים, שולחים לי רפרנסים חדשים, כותבים לנו הרבה

אביטל: השבוע התקיים ערב סיפורי אוכל בתערוכה ושיחזרו בו מתכון משנת 1970 לפשטידת ״קבלה לחברות בקיבוץ״ מקופסת המתכונים של קיבוץ נחל עוז. בדיוק חידשתי חברות באיגוד האוצרים והאוצרות וחשבתי להציע להם את הפיצ׳ר הזה 🙂

חגית: מה התוכניות? כבר יודעות מה הנקודה הבאה בדרך של זומו?

שירז ואביטל (ביחד): זומו תמיד מגיב לצורך של זמן ומקום. ממה שלחשו לנו – הפנים צפונה

---

זומו, המוזיאון שבדרך | התאספות
אוצרות: מילנה גיצין אדירם, אביטל וכסלר, שירז גרינבאום
חדר האוכל בקיבוץ ברור חיל, מועצה אזורית שער הנגב
נעילה: 15.2

התערוכה בהשתתפות: יעל אורן, מידד אליהו, סמיון אלקסנדרובסקי, ספיר אפריים, ביתמלאכה, צדוק בן-דוד, ג’וי ברנרד, מעין גוטפלד, גיא גולדשטיין, נחמה גולן, אוסי גפן, לינור גפן, ספיר גז, אבישג דורון ויונתן קליין, מטריאל גירלז (שי ג׳רסי ועדי טל), אניעם לאה דרעי, נטע וייזר, גל וינשטיין, קולקטיב זמנתגובה, דפנה טלמון, ניתאי חלופ, משה טרקה, זיוה ילין, לי ינור, סטודיו Yarnatak (מריה פייגין וגאיה בלורי), נירית כהן קינן, יעקב כרמי, אורלי לנדבר, ניבי להבי, סובר לרנר, אורן מאסטרו סגל, רונית מירסקי, שרון מורו, ים מטרסו, עינב מינץ, טל מצליח, לימור מקס-צרפתי, דן (פפו) מרציפר, נטע נהרדיה ועדו צ’רני, ראובן נכון, אפרת נתן, עינת עריף גלנטי, אבישי פלטק, לימור צרור, מיטל קובו, פסי קומר, טליה קוץ-שמיר, שחר קושט וגלעד ואקנין, גלעד רטמן, ויטוריו קורינלדי, שרון קן-דור, אריה קוטלר, יוסי קוטלר, עלית קרייז, אבישג שאר ישוב, שוש שגב, מיה שרבני, עלמה שניאור, רותם שרף, יובל תדהר-רימר, ריקי תירם.