גבולות גזרה // Inbar Avneri

מי

ענבר אבנרי, בת 32, בעלת המותג Inbar Avneri. במקור מקיבוץ כפר החורש שבעמק יזרעאל, בשנים האחרונות חיה בתל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר ומקעקעת.

המותג

מותג התכשיטים נולד בשנת 2023, די במקרה. כשסיימתי את הלימודים בשנת 2020, חשבתי שלא אעסוק יותר בתכשיטים ופניתי ללימודי קעקועים – מתוך מחשבה שזה יהיה העיסוק של חיי. באותן השנים גם יצרו איתי קשר משבוע התכשיט במילאנו בבקשה שאציג, אבל סירבתי – מתוך מחשבה שזה לא שלי.

בפעם האחרונה שהגיעה ההודעה החלטתי שזה שווה את הניסיון ובעיקר את החוויה, וממש לא דמיינתי שייצא מזה משהו. הצגתי בתערוכה שהתקיימה עשרה ימים אחרי ה־7 באוקטובר. זכיתי בה בשלושה פרסים, ומאז אני מציגה בתערוכות ובגלריות באירופה באופן כמעט קבוע.

התכשיטים בכל התערוכות הם סוג של המשך של פרוייקט הגמר שלי בשנקר. יש לי מחברות שלמות שבהן אני מציירת חיות מדומיינות ומוזרות, שאותן אני הופכת לתכשיטים בנייר ובמתכת בתלת־ממד.

הקולקציה האחרונה

הקולקציה האחרונה היא כביכול הכי מסחרית שלי, אבל בעיניי גם הכי מפתיעה. זו קולקציה שנוצרה במיוחד לתערוכת תכשיטי יוקרה במונטה קרלו, לכן הייתי חייבת לייצר תכשיטים בזהב ויהלומים – מה שלא עשיתי קודם.

בגלל מחיר הזהב, לא יכולתי ליצור תכשיטים כמו בקולקציות קודמות. נדרשתי ללמוד לזקק ולאפיין מחדש את האמנות שלי. בעבר עסקתי בחיות באופן כללי יותר. הפעם התעמקתי בחרקים בעלי כנפיים ובפרחים, ובמפגש הפיזי שלהם עם טיפות הטל שיורדות עליהם במהלך הלילה. בחנתי מקרוב את הלוק הקסום שנוצר כשכנף כמעט שקופה ועל פניו חלשה, עמוסה כולה בטיפות שמאיימות לשבור אותה. אבל במקום שבר נוצר בה מראה נוצץ ויוצא דופן של שני אלמנטים שנראים עדינים – אבל מחזיקים ומכילים כל כך הרבה חיים.

מקורות השראה

ההשראות שלי מגיעות מהדברים שחיים וזזים סביבי. לדוגמה, הקיבוץ שבו גדלתי – כפר החורש – שמוקף ביער של אורנים שבו היינו מטיילים עם הגננות בגן. בהמשך רכבתי שם על סוסים עם דוד שלי ובין לבין הרגשתי את הרוח הקרה שגורמת לעלים לשחק ולצל שלהם לרקוד על המדרכה. החיבורים המוזרים לעין והצורות המשונות מושכות לי את העין באופן אוטומטי; חיבורים בין מסה לקלילות או מגוון טקסטורות שקיימות על חיה אחת.

משהו בכל אלה נכנס לי מגיל קטן לראש, וכנראה מאז אני מחפשת אותו גם בחיים בעיר. בגלל זה אני גם אוהבת תמונות בשחור לבן. ברגע שמנטרלים את הצבעים השונים, הצורות משתלבות אחת בשנייה וזה יוצר עולם צורני חדש, שבו, לדוגמה – גוף משתלב עם ארון.

בקולקציות הראשונות שלי, שהיו מורכבות מחיות, השפיע עליי ספרו של בורחס ״ספר היישות הדמיוניות״, שבו הוא מספר על יצורים מתים שונים. הספר הזה גרם לי לרצות ליצור את המיתולוגיה האישית, שלי שנבנית עד היום.

החלום הגדול

החלום הוא שבסוף אוכל לממש את כל הרצונות האמנותיים שלי תחת קורת גג אחת. אני מדמיינת חלל שהוא לא סטודיו ולא חנות, חלל שבו אצור, אצייר, אקעקע ואמכור; ומי שירצה יוכל לבוא לקנות או להסתכל ולדבר. זה האואזיס האמנותי שאני מדמיינת לעצמי. אבל עד אז וגם בין לבין – אני רוצה להיות שם נרדף לתכשיטי יוקרה שלא רואים בשום מקום אחר. חנות שרק לפי צבע השקית או צורת הקו יידעו שזה המותג שלי.

ארון פרטי

הארון הפרטי שלי הוא בייסיק בתפיסה שלו. לרוב אני חיה בתוך גופית סבא קטנה או טי שירט גדולה לבנה בשילוב עם גינס רחב או מכנס מאוורר. אין לי כמעט חשק למכנסיים שלוחצים עלי ולא נותנים לי לזוז איך שבא לי, ובגלל זה אני גם לא מתה על שמלות.

אבל החולשה האמיתית שלי היא תיקים קטנים שלא נכנס בהם הטלפון, אז זה תמיד יוצר שילוב מעניין שגורר הרבה תגובות. לאחרונה פיניתי הרבה מהתיקים, וגם אחרי זה נשארתי עם 30 תיקים קטנים מדי שאני מאוהבת בהם.

כרגע יש לי טי שירט אחת של יוניקלו שאני מרגישה שנוצרה בשבילי. קניתי ממנה כמויות בשחור ולבן כדי שיהיו לי עד שאטוס שוב, ואני באמת הולכת איתה לכל מקום – לעבודה עם כפכפי נייק ובערב בשילוב עם עקבים ושני עגילים יוצאי דופן שלי שיתנו את השואו.

עתידות

עוד חמש שנים אעבוד באירופה ואולי גם אגור שם קצת. אמכור את התכשיטים שלי בגלריות יוקרתיות ואמנותיות, ובין לבין אקעקע ואשתה לימונצ׳לו שפריץ. אני מקווה שאז כבר יהיה לי מותג מבוסס עם קהל לקוחות יציב שרק ממשיך להתרחב, וכך לאט לאט אגיע לדלתות הכי גבוהות.