לינה צ׳פלין: לעשות קולנוע זה לא קשה כמו שאומרים. זה תענוג ואני אוהבת את זה

יעל: שנתיים חיכינו לראיון הזה – לפני המלחמה הייתה מתוכננת רטרוספקטיבה של סרטייך ב״פסטיבל קולנוע דרום״, והנה זה קורה סוף סוף, בפסטיבל שמתחיל השבוע

לינה: אנחנו מקווים שלא יפריע לנו שום דבר

יעל: כולנו מקווים כל הזמן. אנחנו במקום שזה חלק ממה שמקווים לו. ופסטיבל קולנוע דרום קשור במחלקה לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר. לימדת שם הרבה מאד שנים וגם אני מלמדת שם, ואני שמחה מאוד על הרטרוספקטיבה, וההזדמנות לראיון הזה.

כדי לדבר על כל העבודה שלך נצטרך לשבת כמה ימים לפחות, אני חושבת שאת הוותיקה ביותר בתחום הקולנוע בישראל, לא רק בגיל, גם בעשייה הבלתי נפסקת

לינה: בעשייה אני לא יודעת, אבל בגיל כן

יעל: ואת גם כל הזמן ממשיכה לעשות. בפסטיבל תהיה בכורה של סרט חדש, להיתקל באושר (HOT8), אז לא נצליח לדבר על הכול, אבל חשבתי שאולי נעצור בכמה תחנות בדרך. הגעת לכאן בשנות השבעים מברית המועצות, והיית כבר קולנוענית

לינה: כן, ופה לא היה כלום, חוץ מהערוץ הראשון ושירות הסרטים הישראלי. הגעתי ביחד עם סלבה, בעלי, שהוא גם היה במאי, וסידרו לנו אז עבודה בערוץ הראשון, הוא בתוך הערוץ, ואני בתור פרילנסרית. זה היה ב־1976. אז עשו בשנה, אם אני לא טועה, סרט אחד עלילתי וחמישה סרטים דוקומנטריים.

בפרסי האקדמיה של השנה האחרונה היו כבר 36 סרטים עלילתיים ובלי סוף דוקומנטרי. אז אני עדה לבניית קולנוע ישראלי. לא מאפס, אמנם הייתה היסטוריה, אבל בכל זאת, מכמעט כלום, לתעשייה מכובדת

יעל: את מספרת שהגעתם והתחלתם לעבוד, כאילו היה צריך רק למצוא את מקום העבודה, ואז הכול היה בקלות. הגעת עם שפה? עם עברית?

לינה: לא. לא רק בלי שפה, גם בלי שום ידע. ברית המועצות הייתה סגורה והיה קשה מאוד להשיג שם אינפורמציה, ובטח אינפורמציה על קולנוע. אבל ידעתי שבאיזה מקום שנקרא הרצליה יש אולפנים. לא יודעת מאיפה ידעתי. לא ידעתי שיש עיר שנקראת חיפה, אבל שבהרצליה יש משהו, את זה כן ידעתי

ב־1976 עשו בשנה, אם אני לא טועה, סרט אחד עלילתי וחמישה סרטים דוקומנטריים. בפרסי האקדמיה של השנה האחרונה היו כבר 36 סרטים עלילתיים ובלי סוף דוקומנטרי. אז אני עדה לבניית קולנוע ישראלי. לא מאפס, אמנם הייתה היסטוריה, אבל בכל זאת, מכמעט כלום, לתעשייה מכובדת

יעל: וזה אמר להתחיל לביים בשפה שהיא לא שלך

לינה: נורא ואיום. תראי, הקליטה שלי ושל בעלי לא הייתה קשה. לא כמו אחר כך, כשבאו כמעט מיליון איש. אני ובעלי ירדנו מהמטוס רק המשפחה שלנו, מפני שאלה שיצאו איתנו מרוסיה כולם נסעו לאמריקה. זה היה זמן שהגל היה לאמריקה. פה כמעט לא היו רוסים בכלל, וגם לא הייתה אינפורמציה מה קורה פה, והיינו מאוד תמימים.

אני לא חשבתי שאין לי מקצוע, כבר צילמתי סרטים, הייתי במאית, סלאבה כבר הספיק לצלם גם שני פיצ׳רים ברוסיה, אז חשבתי שבטח אביים גם פה, מה עוד אני יכולה לעשות? וכשבאה עובדת סוציאלית, היא הייתה אמריקאית, ושאלה: ״מה המקצוע שלך?״ אמרתי: ״אני במאית קולנוע.״ והיא אמרה, ״נו, זה שטויות, גם אני באמריקה הייתי זמרת, אפילו שרתי במסיבות של בית הספר, ואיך אומרים עכשיו? הלכתי לקורס ולמדתי עבודה סוציאלית, ויש לי עבודה והכול. עכשיו גם את צריכה ללכת לקורס, של רואי חשבון״.

אמרתי לה: ״אני בקושי יודעת לעשות פלוס־מינוס, זה לא מתאים״. היא לא יכלה להבין אותי כי לא היה פה מקצוע כזה, וגם אני לא יכולתי להבין אותה, כי הייתי בטוחה שאני צריכה לביים, וזה יצא מאוד מצחיק

יעל: ואיך זה היה?

לינה: סיימתי קודם כל אולפן, זה עזר קצת בכל זאת. הטלוויזיה הייתה מאוד חשובה אז, ואני הייתי במאית כבר כמה שנים, הייתי זקנה, הגעתי בגיל 42. ואצלם היה כזה חוק, קודם עושים עשר כתבות של שלוש דקות, אחר כך עוד כמה כתבות של עשר דקות, ורק אחר כך אפשר היה לעשות חצי שעה. זו הייתה דרך ארוכה.

ואז עשיתי כתבה של חמש או עשר דקות, ואחר כך התחלתי לעבוד. התחלתי בתוכניות שהיו, ״חידושים והמצאות״, עוד משהו, אני כבר לא זוכרת. זה היה מצחיק בהתחלה. בצילומים הראשונים שלחו אותי לתיאטרון חיפה, את זה אני אף פעם לא אשכח, לעשות כתבה על המצב בתיאטרון, עמרי ניצן היה המנכ״ל והייתי צריכה לראיין אותו.

הכנתי הכול לפני עם מילון, כתבתי לעצמי באותיות רוסיות. ואז שאלתי אותו: ״מה המצב בתיאטרון?״ והוא עונה לי: ״התיאטרון במצב תהייה״. אני לא ידעתי מה זה תהייה, אבל כבר הכרתי את המילה ״תחייה״, ומה שהוא ענה לא הסתדר לי עם מה שסיפרו לי בטלוויזיה. התיאטרון במצב תחייה?

צילמנו אז בפילם, והפילם היה מאוד יקר. ואני זוכרת שהוא ממשיך לדבר, ואני שותקת ולא יודעת מה זה ״תהייה״, ושומעת שהמצלמה עובדת ואוכלת את הפילם. ואז עצרתי ושאלתי אותו באנגלית, ״מה זה תהייה?״

ביחד עם סלאבה

יעל: חשבתי שמתוך כל כך הרבה סרטים שעשית, נדבר על שני ״זוגות״ של סרטים, שקשורים באיזה אופן. הזוג הראשון הוא הפרק ״ישראל השנייה״ שביימת ב״תקומה״, ובין השאר עסק בוואדי סאליב, והשני הסרט ״חצוצרה בוואדי״, עיבוד לרומן של סמי מיכאל

לינה: ביחד עם סלאבה

יעל: נכון, ביחד עם סלאבה. נדמה לי שיש קשר בין שני הסרטים האלה, שניהם עוסקים בחיפה, בחלקים מסוימים שלה, ובחברה מעורבת. יש בשניהם איזה דבר שעוד לא כל כך התעסקו בו אז. ורציתי לשאול קודם על ״ישראל השנייה״

לינה: נכון, נכון, זה יצא במקרה. אני מאוד התעניינתי בכל מיני דברים שקשורים לחרדים. לא ידעתי על זה כלום, וזה עניין אותי (אחר כך עשיתי סרט על יואל והפשקווילים). וגדעון דרורי (עורך תקומה) אמר: ״את רוצה לעשות על חרדים? תעשי״.

אמרתי לה: ״אני בקושי יודעת לעשות פלוס־מינוס, זה לא מתאים״. היא לא יכלה להבין אותי כי לא היה פה מקצוע כזה, במאית, וגם אני לא יכולתי להבין אותה, כי הייתי בטוחה שאני צריכה לביים, וזה יצא מאוד מצחיק

כשהתחלתי בתחקיר התברר שהרבנים לא רוצים לדבר עם אישה. אני זוכרת שהלכתי באולפני הטלוויזיה ופגשתי את לוי זיני. הוא אמר לי, ״נו, מה העניינים?״ אז כבר הייתי מוכרת בטלוויזיה. אמרתי לו: ״יש לי נושא, אבל הרבנים לא רוצים לדבר איתי, וזה הכרחי בשביל סרט כזה״. ואז הוא אמר: ״ואני עושה סרט על מזרחים, ואני מרוקאי״, ככה הוא אמר ״ולא מתחשק לי. בואי נתחלף״. הלכנו לגדעון והתחלפנו. היה לי מעניין, אבל זה יצא במקרה

יעל: נכנסת לנושא שהיו בו ״חומרי נפץ״. את יכולה לספר אם ידעת מראש למה את נכנסת? ואיך זה היה?

לינה: לא ידעתי שום דבר, אבל בדרך כלל, כשאני נכנסת לנושא אני קוראת. אני קוראת הרבה מפני שאני אולד סקול. כשאת הולכת לעשות סרט, צריך להיות איזה קונספט. את רוצה להגיד משהו, כן? אז צריך לקרוא. והייתה אז די הרבה כתיבה באנגלית על זה (ברוסית לא היה כלום) והיו לי תמיד תחקירנים דוברי עברית. בסרט הזה מירית טובי הייתה התחקירנית.

וכאן אני רוצה להגיד עוד משהו שחשוב לי: אני תמיד עובדת עם אנשים בצוות. אני כבר מיליון שנה עובדת עם ברכה זיסמן העורכת, ודניאלה רייס שהיא מפיקה ותחקירנית. ואנחנו שלוש נשים שעובדות כבר המון שנים ביחד, וזו תמיד עבודה משותפת של כולנו. ובסרטים האחרונים איציק פורטל עובד איתנו קבוע כצלם. הוא היה תלמיד שלי, במחזור הראשון או השני בבית צבי. ועבודת הצוות הזו מאד חשובה לי. וב״תקומה״ ברכה הייתה העורכת שלי, וזה היה משמעותי מאד

יעל: את וסלאבה עשיתם את ״חצוצרה בוואדי״, והוא גם יוקרן בפסטיבל

לינה: כן, הוא יוקרן ביחד עם סרט תיעודי שברכה עשתה עכשיו על ראידה אדון, ששיחקה בחצוצרה בוואדי

יעל: ביימתם אותו יחד, שני דוברי רוסית, ורוב והסרט דובר בערבית

לינה: כן, עבדנו עם מתורגמן. זה אמנם מאוד לא נוח, אבל יש הרבה מקרים בעולם, ולא הייתה ברירה, הוא היה מתורגמן מצויין, והיינו מיודדים, אחר כך הוא עבר לצרפת

יעל: למה בחרתם דווקא את הסיפור הזה?

לינה: זה לא היה עניין של בחירה. בחרנו הרבה דברים שרצינו לביים, אבל לא השגנו תקציב, אף אחד לא רצה לתת לנו תקציב. ואז ברכה ובעלה קראו את הספר ואמרו שזה יכול להיות מעניין לביים אותו. הגשנו את זה, וקרן הקולנוע נתנה לזה 200,000 שקל. זה שום דבר בשביל סרט. אבל היינו נורא שמחים, זה היה הצעד הראשון, קיבלנו, ועשינו, ואפילו קיבלנו פרס אופיר

יעל: וזו הייתה כניסה לעולם חדש, גם תרבותית

לינה: עד היום זה עולם חדש בשבילי. אני 50 שנה בארץ, ואני חושבת שמשהו אני כבר למדתי ויודעת. אבל כל התרבות שאפשר להגיד שהתרבות הישראלית מבוססת עליה, זה בשבילי דבר לא ידוע. אבל אני קוראת. ועכשיו גוגל יודע הכול

בערוץ שמונה רצו

יעל: עוד שני סרטים שאני מאוד אוהבת – הראשון הוא ה״שמוניסטים״, שבעיני קשור לסרט החדש שלך ״להיתקל באושר״ שיוקרן בפסטיבל בבכורה

לינה: הוא קצת קשור

יעל: שניהם עוסקים גם בהתבגרות, אפילו בהזדקנות. ״שמוניסטים״ זה ממש הנושא שלו, אנשים שעברו את גיל 80, ו״להיתקל באושר״ הוא סרט על אנשים מבוגרים שאחרי ה־7 באוקטובר יוצאים ל״שנת שירות״ ביישובי העוטף

לינה: כן, בשמוניסטים צילמתי את החברה הכי קרובה שהייתה לי בחיי

יעל: המשוררת הנפלאה, יוליה וינר

לינה: על יוליה מזמן רציתי לעשות סרט, ואף אחד לא היה מוכן לתת פרוטה לסרט עליה, אבל על זיקנה – בערוץ שמונה רצו

יעל: זה סרט שהוא שיחה על איך חיים את הגיל הזה, איך מדברים עליו, והוא מאד מעניין

לינה: יש שם אנשים מאוד מעניינים, נעמי פולני ודליה גולומב, ובחרנו אותם מתוך הרבה. דניאלה רייס ואני פגשנו בתחקיר 60 איש. בהתחלה היו גם גברים. אבל מפני שהסרט מבוסס על השירה של יוליה הוא יצא מאוד נשי. אז בעריכה ברכה אמרה, בואו נעשה רק נשים

יעל: ואת גם מצטלמת שם בעצמך

לינה: זה נורא ואיום, אבל כן. זה בגלל הצלם, איציק פורטל. הוא מאוד רצה לצלם הכול, והוא ממש זריז – בחיים ובצילומים – ואני כל הזמן רציתי להתחמק

יעל: אבל הוא קצת צודק

לינה: כן

יעל: כי בעצם הסרט…

לינה: עליי…

יעל: הוא גם עלייך. אני חושבת שעשית אותו בנקודה מסוימת בחיים שלך שהיה לך חשוב לשאול את השאלה הזאת

לינה: מאוד חשוב. בכלל זיקנה מאוד מעניינת אותי, מפני שאני חיה זיקנה ארוכה. ולא שאני רוצה למות. אני חושבת, כמו שיוליה אומרת בסרט, ״לחיות זה עדיין לפחות מעניין, האלטרנטיבה יותר גרועה״. אז אני לא רוצה את האלטרנטיבה, אבל אין ברירה. ואני כבר כמעט בת 92

יעל: וואו

לינה: אז זהו, זה הסיפור

כמו שיוליה אומרת בסרט, ״לחיות זה עדיין לפחות מעניין, האלטרנטיבה יותר גרועה״. אז אני לא רוצה את האלטרנטיבה, אבל אין ברירה. ואני כבר כמעט בת 92

יעל: בואי נדבר קצת על הסרט החדש, על אנשים שנוסעים לעבוד בקיבוצים של העוטף, היום כבר אסור להגיד ״עוטף״

לינה: לא?

יעל: לא, הם שינו את השם, ״חבל תקומה״

לינה: מה את אומרת? רגע, אני לא זוכרת, יש לנו כותרות עם המילה עוטף, צריך להוריד

יעל: לא, אל תורידו, להפך. כשצפיתי בסרט הזה הרגשתי שהלך הנפש שלך או המקום שאת נמצאת הוא אחר מ״שמוניסטים״. שם יש יותר מלנכוליה מאשר בסרט האחרון

לינה: תראי, זה הפתיע אותי. לכן הסרט נקרא ״להיתקל באושר״. בדרך כלל עושים סרטים כשמשהו לא בסדר. יש איזו דרמה, איזו טרגדיה, אני לא יודעת מה. ולהיתקל בדרך כלל אפשר במשהו שלילי. אבל האנשים האלה שפגשנו שם, שהתנדבו לעזור לישובים אחרי האסון הנורא, הם כולם אומרים שהם מאושרים.

הם, בגילם המתקדם, מרגישים שזקוקים להם, שהם עושים משהו שעושה אותם רלוונטיים. כשצילמתי כל הזמן צחקתי איתם, אמרתי: ״אתם מפילים לי את הסרט. לא יכול להיות סרט על אנשים מאושרים. בסרט צריך להיות דרמה, קונפליקט״. ככה גם לימדתי את הסטודנטים.

בגלל זה הסרט הזה הוא כזה שקט. אין שם דרמה. אני לא רציתי לצלם את כל הזוועות, מפני שיש מלא חומרים מזה, מספיק. וכמו הרבה מהאנשים, אני עייפה מעצב. אז זה סרט שיש בו אנשים מיוחדים

יעל: הוא מאוד אנושי

לינה: כן

יעל: אני רוצה לשאול משהו, ואני לא יודעת אם תרצי לענות עליו: כולנו עסוקים מאוד בעתיד של המקום הזה, וביכולת לעשות כאן קולנוע שמתבונן במציאות בעיניים פקוחות, וגם בגבולות שהולכים ונסגרים על האפשרות הזו. את הגעת הנה מברית המועצות, וחשבתי שאולי יש לך איזו פרספקטיבה משמעותית

לינה: אני לא יכולה להגיד שום דבר. אני דווקא שומעת הרבה פרשנויות ביוטיוב, ברוסית ובאנגלית ובעברית, מאנשים הרבה יותר חכמים ממני על מה שקורה פה. לטעמי, אף אחד לא נותן פרספקטיבה ברורה או פרספקטיבה פרקטית. יש אנשים נורא חכמים שיודעים לנסח ממש בריליינט, ואפילו אפשר ליהנות מפודקאסטים או מרעיונות, אבל משהו פרקטי? משהו שאפשר לנבא? אף אחד לא יודע כלום. במיוחד אני.

זה מצחיק להגיד, אבל אני סוג של פועלת. אני לא פילוסופית או היסטוריונית או משהו כזה, לא. אני גם לא בן אדם שכותב, אני כותבת רק הרגשות

יעל: לקראת סיום, רציתי לשאול אותך ביחס לצעירים. מה המתנה שאת יכולה לתת להם?

לינה: אם מישהו רוצה להיות במאי, אני צריכה להגיד שזה מרתק, אבל צריך באמת לאהוב את זה, לא את מה שמסביב. יש מקצועות שהם יותר מכובדים, מכניסים יותר כסף או יותר כבוד בחברה. אפשר להיות רופא, מהנדס, עורך דין, ובהשוואה לזה, בימוי זה הרבה פחות פרקטי.

אז צריך לעסוק בזה רק אם את מרגישה שהעשייה עצמה מעניינת אותך. השאלה אם תצליחי, או הזוהר, זה פחות רלבנטי. אבל אם אתה באמת אוהב ומוכן לעשות – זה מקצוע מצוין. היה לי מקצוע אחר מההתחלה, ועזבתי, ואף פעם לא הצטערתי שהחלפתי אותו

יעל: היית דוקטור לכימיה, נכון?

לינה:, כן. יש לי תואר שני. עבדתי במעבדה וכתבתי דוקטורט בכימיה, אבל אז פגשתי את סלאבה, קינאתי בו, והלכתי ללמוד קולנוע.

אני יכולה להגיד לצעירים, זה מקצוע מרתק. מגוון, אני פוגשת הרבה אנשים. יש לי מקום שאני יכולה להגיד משהו. ואני תמיד אומרת לסטודנטים שזה לא מקצוע קשה. זה לא נכון מה שאומרים, שזה מאוד קשה. זה בהחלט לא קשה.

נו, זה קשה – את רוצה להיות טובה, את רוצה שהסרט יהיה טוב. ולא תמיד יוצא סרט טוב. ובטח שאת רוצה לזכות בפסטיבלים. ואז את באה לפסטיבל ולא נותנים לך כלום. אבל אחרים גם רוצים. זה הקושי. אבל לעשות את הדבר עצמו זה תענוג. זה מעניין. אני אוהבת את זה

---

פסטיבל קולנוע דרום הבינלאומי ה־24
סינמטק שדרות ורחבי העיר | אולם קיבוץ דורות – שער הנגב
6-13.11

״להיתקל באושר״ ישודר ב־HOT8 ביום ראשון 16.11 בשעה 21:15