נתלה באילנות גבוהים: דניאל קאפ מחפש קשרי אבות וקרקע יציבה

חגית: שלום דניאל, ברכות על התערוכה החדשה ״היתלות״, בגלריה דנה בקיבוץ יד מרדכי

דניאל: תודה! אני שמח בה מאד

חגית: התערוכה משלבת פיסול וצילום ופיסול מצולם – אולי נכון יותר לומר צילום של ״פעולות על פיסול״ – תספר על הרקע לתערוכה וליצירת גוף העבודות הזה?

דניאל: אולי אפשר להגיד שההתחלה של ״היתלות״ הייתה בצורך, גופני ממש, להישען ולהיתמך על דברים יציבים בתקופה מאד לא יציבה.

ה־7 באוקטובר תפס אותי ואת המשפחה בפרידה מאבא שלי, שהיה חולה בשנים האחרונות. בשמיני באוקטובר הוא היה אמור להיכנס להוספיס, וכמובן שזה נדחה בגלל המלחמה. אבא שלי נפטר שבועיים אחר כך. במבט לאחור זה הרגיש כמו להיות בשתי מציאויות בו זמנית, הסערה המשפחתית שהיינו עמוק בתוכה וברקע לזה, המדינה נכנסה למלחמה וחטופים… מילים כמו ״מוות״ ״פרידה״ ו״אבל״ היו בעיתונים, בשיחות רחוב ובחדשות, וגם במשפחה שלי, אבל אצלנו בנסיבות אחרות… הכל התערבב.

כשחזרתי לסטודיו, אחרי כמה שבועות, הבנתי שכדי ליצור אני צריך מהלך בסיסי. חיפשתי אוביקטים יציבים בסביבה שלי, בירושלים, ואולי זה לא מפתיע שהגעתי לפסלי חוץ שאני מכיר. אלה פסלים מונומנטליים משנות ה־60. שיש בהם יציבות ונוכחות חזקה. משהו ביציבות הפיזית שלהם, בשילוב הקאנוניות שלהם בתרבות הישראלית, משך אותי. רציתי להיות קרוב אליהם. הם אוביקטים שעומדים במקומם עשרות שנים, אולי כבר חלודים, אבל יציבים ברוח. אז התחלתי לצלם את עצמי נתלה עליהם בעזרת רתמה ורצועות שתפרתי במיוחד לצורך הפעולה

חגית: מדובר בסדרת עבודות שבהן אתה מצולם תלוי וקשור ברצועות לפסלי חוצות גדולים ומאסיביים, של מנשה קדישמן, יחיאל שמי ויגאל תומרקין. שלושתם פסלים מודרניסטים, במסורת המינימליזם הצורני של שנות ה־60-70. הם גם מ״אבות האמנות הישראלית״. מה משך אותך אליהם? ואיך עלה הרעיון להיתלות עליהם בקשירה?

דניאל: הרצון להיקשר לפסלים נבע מרצון גופני ממש להיתלות בהם. לקנן בהם, לבנות בהם בית זמני. כמו ציפור שנודדת ומקננת על עצים יציבים וגבוהים, אותי עניין לקנן על פסלים חלודים. במובן זה, הקשירה איפשרה לי את מנח הגוף שהוא בין תליית הגוף במנוחה לבין שיגור או ריחוף.

הפסל של יחיאל שמי ״הברות״, שעליו נתליתי ראשון, ממוקם בפארק ניות בירושלים, ממש קרוב לבית שגדלתי בו. כשהייתי ילד הפסל לא היה מגודר והוא נראה לי כמו אחד מהמתקנים בפארק השעשועים. היינו רצים ומטפסים עליו. המשחק והמגע עם הפסלים ועם החלודה היה לי טבעי.

את פסל ״שלוש הדתות״ של תומרקין הכרתי כסטודנט בבצלאל, מפינת העישון 😊 הוא מוצב בכניסה האחורית של קמפוס הר הצופים, ומורכב משלושה עמודי חלודה גבוהים שמשקיפים על הנוף. יש משהו בשלושת המונוליטים האלו ש״מאלפים״ את הנוף להיות הרקע של הפסל.

הרצון להיקשר לפסלים נבע מרצון לקנן בהם. כמו ציפור שנודדת ומקננת על עצים יציבים וגבוהים, אותי עניין לקנן על פסלים חלודים. הקשירה איפשרה לי את מנח הגוף שהוא בין מנוחה לבין שיגור או ריחוף

הפסל ״מעגלים״ של קדישמן גם הוא בקמפוס הר הצופים, וגם הוא מנהל דיאלוג עם הנוף. אבל זה דיאלוג אחר, הרמוני יותר, הוא כמעט משמש חלון או מסגרת לנוף.

כשעבדתי עם בית יציקה ותיק, שאלתי את הפועל שם אם הוא הכיר את קדישמן ותומרקין. הוא אמר שתומרקין היה קשוח ולא הכביר במילים. כשהוא דיבר על קדישמן משהו נדלק לו בעיניים. הוא אמר שקדישמן היה אדם מאד לבבי ובכל פעם שהגיע הוא היה מביא להם משהו, שוקולד, כנאפה או פירות שקנה בדרך.

כשיצאתי משם, הבנתי משהו על ה״היתלות״ שלי. לא יכולתי להתלות על קדישמן ראשון. משהו בי היה צריך להתרכך כדי להתלות בקדישמן, בפסל המעוגל והרך שלו

חגית: הבחנה יפה. מרגשת. ספר על הרקע ועל החיים שלך. איך הגעת לאמנות?

דניאל: אני ירושלמי, נשוי לנעם ואבא לשתי קטנטנות – גפן ואביגיל. אני עוסק בהוראת אמנות, בתכניות החינוכיות של בצלאל וגם בבית ספר בהרי ירושלים. בסטודיו אני עוסק בעיקר בפיסול, צילום ווידאו.

אחי הוא הצלם תומר קאפ ומאז שאני ילד הוא ביים אותי ואת המשפחה בצילומים שלו. אני זוכר שתוך כדי הצילומים שלפעמים ארכו זמן רב, הייתי חושב מה אני הייתי עושה אילו אני הייתי מאחורי המצלמה. כשבגרתי, בישיבה, התחלתי לצלם בהילוך גבוה יותר. לאט לאט התחלתי לדמיין מיצבים ופסלים, ואז הבנתי שאני רוצה להיות אמן. משם למחלקה לאמנות בבצלאל והנה אני כאן 🙂

חגית: גדלת בירושלים ואפילו למדת בישיבה? ואני כבר ממשיכה לשאלה הבאה: יש בדימוי של הגוף הצעיר והקל שלך הקשור אל הפסל, אסוציאציה ישירה לעקידה (או צליבה), עם זאת, יש בתנועה גם ריחוף ו״שיווי משקל״ אוטונומי. דבר והיפוכו. חופש ומסורת

דניאל: באמת יש בתערוכה הרבה תנועה של התרוממות, שאפשר לחשוב עליה גם כיהודית, סיפור העקידה, כמו שאמרת. ויש בה גם התרוממות נוצרית או אסיאתית, נגיד יש את הפסל ״ציר״ שהוא ספק ציר ספק צלב בחלל התערוכה, שבו מוטמעים ראשים שמזכירים פיסול אסיאתי.

עוד דבר שיש בתערוכה, הן התנועות שתיארת, של שיווי משקל וריחוף. אלו תנועות שעוסקות בכח הכבידה, ברצון לא ליפול, להישאר למעלה. ההתעלות הזו היא תנועת נפש שאני מרגיש שאני, וממה שאני מבין גם רבים, כמהים אליה בשנתיים האחרונות

חגית: ממש כך. רציתי לשאול אותך על הפסל הזה, שמורכב משורת דיוקנאות מגולפים בעץ – ציר אופקי וציר אנכי. ספק צלב וספק דקורציה או ציר בחלל. זה פיסול ידני שלך?

דניאל: ״ציר״ הוא פסל עץ גדול מימדים של הכפלה של הפנים שלי. במובן הטכני, הפסל נעשה בכרסום רובוטי (CNC). העבודה מבוססת על הכפלה של סריקת תלת ממד של הפנים שלי. הפסל התחיל מתוך מחשבה בסיסית על התנועה של הנהון ראש לחיוב ושלילה. הנהון לחיוב – הנדת הראש מעלה מטה מצטיירת לי כתנועה המחברת בין שמיים לארץ ואולי גם מבטאת אמונה. לעומת זאת, הנד ראש לשלילה, הטיית הראש מצד לצד – מזכיר התבוננות לצדדים, סריקת שטח או התקרקעות.

כל התלבטות או החלטה מלווה בהסכמה או שלילה, באמונה והתקרקעות. מבחינתי, קיבעתי את הציר על קיר הגלריה ובעצם קיבעתי את החיוב והשלילה אחד ליד השני זה כמו להמשיך להתלבט… להיות בספק מתמיד.
העבודה ״ציר״ מאד מז׳ורית בחלל. מבחינת ההצבה והמחשבה על שאיך שהיא עובדת בחלל. הצבתית, וגם מהותית היא הפכה להיות מעין ציר שעל גביו ניתן לראות ולהבין דרכו את העבודות האחרות

חגית: הפסלים האחרים בחלל הם הרבה יותר ״רזים״, ויש בהם שימוש ברדי מייד ובחומרים מהחי – שזה די מצמרר…

דניאל: פגרים הם גוף שהפסיק לתפקד. ורדי מייד הוא חפץ שאיבד את ייעודו המקורי, והפסיק לתפקד ככלי שימושי. בעצם הפגר והרדי מייד דומים, הם איברים שטעונים בגלגול קודם. הפסלים ״אנפה אפורה״ ו״תן זהוב״ משלבים רדי מייד ואיברי חיות ארצישראליים.

כשהבאתי את חלקי הפוחלץ לסטודיו, השאלה שהנחתה אותי היא איך האיברים יתחברו לעוד איברים ויתרחבו לגוף חדש? איך כל האיברים ירכיבו פסל שמייצר הגיון פנימי? ואולי כאן, יחד עם הצמרמורת מהפעולה, חשוב לציין שאני עובד עם מפחלץ מקצועי ושוחר טבע

חגית: אתה מתייחס מצד אחד לאמנות הישראלית הגברית ״כבדת המשקל״, המאסיבית, ומצד שני למשהו קל ומרחף

דניאל: במובן מסוים, אני מרגיש שהפסלים הדקיקים והשבירים האלה עדינים כמו הגוף השביר שלי שנתלה על הפסלים המאסיביים של אבות הפיסול הישראל.

תן זהוב הוא פסל שיש בו רגל תן מפוחלץ שמחובר למטריה ובקצה שלה נר. השעווה מהנר הדולקת מטפטפת על המטריה. התן הזהוב עובר תהליך בשנים האחרונות ומתחיל לחיות באזורי הערים, אוכל מפחי זבל ובגדול, מתנהג כמו חתול. התעורר בי הרצון לייצר לו בית והגנה, חשבתי על ההגנה העדינה ביותר. המטרייה היא מן ׳מחסה׳ שכזה, חפץ שמגן אבל בצורה רעועה ושבירה.

״אנפה אפורה״ היא יציקת ברונזה של הציפור שמפרק הרגל שלה משוכפל, ומאריך את הרגל שלה עד העמוד שתומך בתקרת הגלריה. רגל האנפה אוחזת את מקל ההליכה של אבא שלי. העניין שלי ברגלי הציפור נובע מהניגוד שיש באנרגיה בין הכנפיים לרגליים של הציפור. בכנפיים של ציפור יש משהו עדין, רחפני, בניגוד לרגליים של הציפור, שלהן יש אנרגיה אחרת, של לפיתה או החזקה. בעזרתה היא אוחזת בדברים יציבים וצדה את האוכל שלה.

לאנפה האפורה יש אסטרטגיית ציד ייחודית. היא עומדת דוממת, כמו פסל, במקווי מים עד שהדגים מתרגלים לנוכחות הרגליים שלה ואז ברגע שהם מתקרבים בביטחון, היא צדה אותם

חגית: העבודות שלך מזכירות לי עבודות של יאן וו (Dhan Vo) – אמן נפלא בעיניי, שמשפחתו נמלטה מווייטנאם והוא גדל בדנמרק. הרבה מעבודותיו עוסקות בסיפור ההגירה והניתוק, וההיטמעות. אני חושבת בהקשר זה על הסיפור המשפחתי שלך, שהוא גם סיפור הגירה יוצא דופן, מקמבודיה לישראל

דניאל: אני באמת מאד אוהב את הפיסול של וו, ולא מזמן חבר אמר לי שראה עבודות שלו וחשב עליי 🙂 אבי ואחיו הגיעו לישראל מקמבודיה בשנת 1973, יחד עם סבי, שהיה דיפלומט בשגרירות קמבודיה. שנתיים אחר כך פרצה מהפכה קומוניסטית בקמבודיה – שהייתה רצח עם, שבמהלכו נרצחו כשני מיליון בני אדם. רוב עובדי השגרירות שנסגרה טסו לצרפת, אך סבי וילדיו בחרו להישאר בארץ. שאר המשפחה נספתה בקמבודיה, חוץ מאחות אחת, ששרדה וגרה שם עד היום. בארץ, אבא שלי התחבר ליהדות והתגייר.

בתערוכה הוא מופיע בדמותו, בעבודת הווידאו ״פרוטומה (גיחזי)״ שמתכתבת עם פסל כנעני מוקדם של יחיאל שמי (מהתקופה ש״התחנך״ אצל דנצינגר). בתערוכה באטליה שמי ראיתי שני תצלומים קטנים של הפסל היפייפה הזה, שאבד בפינוי קיבוץ בית הערבה. הפליא אותי שפסל מחומר אבן מאסיבי נעלם ונותרו ממנו רק הצילומים, היה לי ברור שאני חייב להגיב אליו.

ביקשתי מאבא שלי, שכבר היה חולה, להצטלם וביימתי אותו במנח הגוף של הפסל גיחזי. וגם הארכתי את מקל הרועים של הפסל, כך שאבא שלי נראה כמרחף באמצע הפריים. וככה בעבודה אחת – ובכלל בכל תערוכה – נוכחים אבות רוחניים וגם האב הביולוגי שלי

חגית: זה מקסים. עברו שנתיים מאוד קשות, ובתערוכה קונספטואלית ומינימליסטית למדי, אתה מביע הרבה רגש, אבל באופן מאופק, שדורש התחקות אחר קו המחשבה שלך, אפילו מעין פרשנות לחלום או לדימוי

דניאל: עבדתי הרבה על קשב לגוף בסערה של השנתיים האחרונות. והגוף הוא חכם ממני, התחושות הגופניות היו מרוכזות, וכשהייתי פנוי לתחושות האלו העבודות נהיו מתומצתות יותר. בדומה לחלום, אני עדיין לומד מתגובות של אחרים על העבודות שלי, יש בזה משהו חשוף אבל גם מאד מרגש מבחינתי

---

דניאל קאפ | היתלות
אוצרת: רווית הררי
גלריה דנה, קיבוץ יד מרדכי
נעילה: 15.12