העבודה המשותפת של דני נוימן והילה גלוסקינוס על ״יום הולדת״ הצילה להם את הלב

יובל: הי הילה, הי דני, מה שלומכם בימים אלו?

הילה: בסך הכל טוב, החיים כרגע מרגישים כמו חניכה למציאת שלום בפנים למרות כל הכאבים יש גם הרבה יופי

דני: הי יובל. וואו, התחלת בשאלה מורכבת. בוא נגיד שבסך הכל בסדר ויש הרבה דברים טובים ויפים בחיים, בניכוי הרבה כאב וקושי לעשות אינטגרציה של כל מה שקרה וקורה. מה שלומך?

יובל: אני בסדר גמור בסך הכל, וכן, זו השאלה. שמתחברת גם לי לשאלה שחשבתי לפתוח איתה. 

צפיתי ב״יום הולדת״ לפני פחות מחצי שנה, סוף חודש מאי, רגע לפני המלחמה עם אירן, בתקופה שנדמית כמו לפני מיליון שנה, והדכדוך הקיומי של אז חלחל מן הסתם גם לחווית הצפיה (שעוד נדבר עליה), ואני תוהה אם הייתי מגיע שוב לצפות בה עכשיו ברגע אחר בחיים של כולנו, איך זה היה משפיע.

והנה השאלה: עד כמה המציאות משפיעה על זה, עליכן בתוך העבודה. כי זה לא שואו מוזיקלי ״רגיל״, יש בו תהיות קיומיות שחודרות לך מתחת לעור

הילה: נכון, זאת שאלה שמלווה את דני ואותי במהלך ההרצות. המתח הזה של לפגוש כתיבה תעודית לאחר זמן ולהופיע איתה. וכמו שאנחנו יודעים, לפעמים יום אחד פה מרגיש כמו תהליך שהנפש יכולה לעבור בחודש שלם או יותר… יצא לנו כבר לשכתב את הטקסט בין ההצגות, הרגשתי שאני רוצה לעדכן או לדייק משהו בתהיות שלי

דני: כן, השאלה הזאת של הזמן שחולף אל מול הקיבוע של העבודה כיצירת אמנות מאוד מעסיקה אותנו. העבודה בנויה מטקסטים אישיים ותיעודיים שלנו שנוגעים בחיי היומיום ונכתבו ברגע מסוים על ציר הזמן – היא עלתה בפעם הראשונה בספטמבר 2024 כשהרבה מהטקסטים נגעו לעבר קרוב. ככל שהזמן עובר הסיפורים האלה לכאורה מתרחקים מאיתנו, אבל במובנים רבים אנחנו עדיין חיים אותם. 

דני נוימן: זאת אחת הסיבות שבחרנו להקריא את הטקסטים הכתובים מתוך פרטיטורה ולא לדקלם אותם בעל פה, כדי שהמתח הזה של התמודדות עם טקסט קיים, שנכתב בעצם בעבר, יהיה נוכח בעבודה

הכנסנו כמה שינויים לאורך המופעים כשהרגשנו צורך לעדכן ולדייק, אבל בסך הכל הטקסטים נשארים זהים לעצמם וגם הקטעים המוזיקליים והמבנה של העבודה, וחלק מההתמודדות כפרפורמרים בה הוא להרגיש במהלך ההקראה והביצוע של הקטעים איפה אנחנו נמצאים רגשית ביחס אליהם עכשיו ולתת לדבר הזה להדהד. 

זאת אחת הסיבות שבחרנו להקריא את הטקסטים הכתובים מתוך פרטיטורה ולא לדקלם אותם בעל פה, כדי שהמתח הזה של התמודדות עם טקסט קיים, שנכתב בעצם בעבר, יהיה נוכח בעבודה. העבודה פועלת כמעין קפסולת זמן שאנחנו נכנסים לתוכה, והתהליכים הרגשיים שהעבודה נוגעת בהם הם תהליכים שאנחנו עדיין נמצאים בתוכם

יובל: אני מודה שהתשובות שלכם משמחות אותי, כי הרגשתי שזה לא יכול להישאר אותו דבר, ואני שמח שמשהו באינסטינקט שלי עבד פה 😇 ונראה לי שצריך רגע לפתוח טאב, או לקחת צעד הצידה, ולשאול איך נוצר החיבור ביניכם לעבודה המשותפת, מי התחיל.ה עם מי

דני: חחח. אני חושב שאפשר לומר שאני התחלתי עם הילה! אנחנו מכירים בקטנה כבר הרבה שנים, מסתובבים במעגלים חופפים של קהילת האמנות והפרפורמנס, אבל התקרבנו באמת בתהליך העבודה המשותף על ״יום הולדת״. 

לפני כמה שנים ראיתי את הילה מופיעה עם מופע שלה שנקרא ״טרובדור״ בפסטיבל צוללן, שמורכב משירים מקוריים שלה, והתמלאתי בהשראה ואהבה והרגשה חזקה של רצון לשיתוף פעולה יצירתי איתה (מה שלא קורה לי לעתים קרובות, הנטיה שלי היא לעבוד לבד). פניתי להילה עם הרעיון להשתתף בתהליך היצירה הזה, ולשמחתי הרבה היא היתה בעניין, והיה חיבור יצירתי ממש משמעותי ונפלא

הילה: כן אנחנו מכירים מרחוק כזה כבר הרבה שנים, ועדו פדר, חבר משותף, תמיד לחש לי שיש לו פנטזיה שדני ואני נעשה נעשה משהו יחד. עדו מכשף עם אינטואיציה חדה לחיבורים. אז כשדני צלצל אלי מיד אמרתי כן (:

דני: נכון, חייבים תודה לעדו הנשמה!

להציל את הנפש מהמציאות

יובל: הילה, מה משך אותך לעסוק, ואני מצטט מעמוד המופע באתר תיאטרון הבית, במופע על כמיהה להורות קווירית, על בילבול ועצב הומואי, על ילודה ומוות, נדודי שינה ומחשבה, חרמנות, מאגיה, חרדה ואהבה, בימים של אסון מתמשך?

או אולי אני צריך לשאול עד כמה זה היה ברור לאן זה הולך בתחילת הדרך וכמה העבודה השתנצה לאור העבודה שאת השותפה ליצירה ולא מישהו אחר?

הילה: האמת שבגרסה הראשונה של העבודה שהייתה אמורה לעלות באוקטובר 2023 ואז קרה מה שקרה, התפקיד שלי היה יותר כמו להקת ליווי יחד עם עמוס קורמן, בעבודה שהציגה את הטקסטים של דני, שהיו אז הרבה יותר אקלקטיים מבחינת הנושאים שבהם הוא עסק. 

בסביבות יוני בשנה שאחרי (2024), אחרי נתק ארוך, כי כל אחד עסק בניסיון שלו להציל לעצמו את הנפש מהמציאות, דני פנה אלי שוב ורצה שנחזור לעבוד אבל הפעם כדואט. באותה הנקודה בחיים התעסקתי עם השאלה של הורות באופן שלא עסקתי בה קודם. 

טסנו לעבוד יחד בפריז ממש כאקט מציל חיים או מחייה, ודני שלח אותי כל בוקר לכתוב לבד בבית קפה. לאט לאט, גם מתוך תגובה אל הטקסטים שהכרתי מדני, נוצר מין דיאלוג, מין פורטרט, והוא נולד והתעצב מבלי לדעת מראש לאן זה יוביל

הילה גלוסקינוס: באופן אישי פשוט השתמשתי ביצירה הזאת כדי להציל לעצמי את הלב. לא זכור לי שהתעסקנו באיך יקבלו את זה, ופשוט עשינו את מה שעשינו. מה שכן הקו המנחה היה לספר סיפור ותמיד להשאיר מרווח, כדי לא להישאב לפעולה של וידוי

דני: כשהתחלנו לעבוד יחד לא ידענו שהמופע ייגע בכלל בנושא הילודה, כל התיאור של המופע נכתב בדיעבד, כשהמופע כבר היה גמור. זה נכון שבשביל לקבל תקציבים צריך להבטיח כל מיני הבטחות לעתיד על הדבר שעליו מתכוונים לעבוד, אבל בפועל בתהליך היצירה לא באמת ידענו וגילינו את היצירה מתוך החיים שהתרחשו עלינו ומתוך שיתוף הפעולה ביננו. 

זאת היתה שאלה פתוחה שדיברנו עליה הרבה ביננו וניסינו להבין אותה – במה אנחנו בעצם עסוקים, מה חשוב לנו כרגע, איפה הפוקוס נופל, למה נותנים מקום, איפה רוצים להעמיק ומה חותכים ועורכים החוצה

יובל: והנבל? הגיטרה? ובכלל הסטינג כולו? גם זה התפתח תוך כדי? מילא הגיטרה, אבל נבל זה כבר משהו אחר

דני: על הנבל והגיטרה החלטנו מראש 🙂 וגם הפורמט המסוים של שירים וטקסטים זה דבר שהיה ידוע, למרות שלקח לנו זמן להבין איך אנחנו ניגשים לעבוד על זה ולתפור את זה. ברמת החומרים עצמם שהטקסטים עוסקים בהם היתה הרבה פתיחות והרבה חיפוש ושאלה 

יובל: אז בקשר לחומרים ולטקסטים, שאלתן את עצמכם באיזה שלב אם זה יעניין קהל? או עד כמה. או את מי. או שעשיתן את שלכם וזה מה שחשוב? כי מצד אחד נדמה לי שהתוצאה היא משהו כל כך פרטי, ומצד שני מאוד אוניברסלי

הילה: באופן אישי פשוט השתמשתי ביצירה הזאת כדי להציל לעצמי את הלב. אז בהחלט החומרים הם מאוד אישיים בנוסף להכל גם עברתי פרידה.

באמת שלא זכור לי שהתעסקנו באיך יקבלו את זה, ופשוט עשינו את מה שעשינו. מה שכן הקו המנחה היה לספר סיפור ותמיד להשאיר מרווח, כדי לא להישאב לפעולה של וידוי

דני: היינו האוזן אחת של השני, זה היה פרויקט של הקשבה הדדית עדינה. בנוסף לזה, אני עובד בשנים האחרונות עם ארנה קזין וקבוצת כתיבה מעולה שמתכנסת אצלה, זה מקום שהוא מגרש ניסויים ומשחקים בשבילי להביא אליו טקסטים ולהרגיש מה מעניין ומהדהד החוצה. 

אבל מה שחשוב לי בעבודה על טקסט היא קודם כל האינטימיות שבו, השיחה הפנימית שמתקיימת בין אדם לעצמו בשעה שהוא כותב, לפני מחשבה על קהל, וגם מתוך שכחה של הרעיון הזה של קהל… ניסינו להביא בעבודה הזאת טקסטים שיש בהם אינטימיות ואמת של אדם שמדבר עם עצמו. ובאמת להציל את הלב של עצמנו כמו שהילה כתבה

יובל: אני מפחד לשאול אבל אקח את הצ׳אנס: והצלחתם? להציל את הלב?

הילה: התשובה היא כן 🥹

דני: וואו חחח. זאת עבודה בתהליך שלא נגמרת אף פעם אני חושב – וטוב שהיא לא נגמרת? או שאני מפחד להגיד כן?

יובל: קודם כל אנחת רווחה. 

אני חושב שחד משמעית התשובה יכולה להיות כן. זה לא אומר שלא יהיו מהמורות אחרות בעתיד, אבל נכון לעכשיו אם אני מבין נכון המשימה הוכתרה בהצלחה. וחוץ מזה כמו שאתה יודע, יום הולדת זה משהו שחוזר על עצמו כל שנה, אז זה לא שאתה יכול לנוח…

דני: חחח זה נכון. אבל האמת, כן! אני גם אגיד כן

הילה: הללויה

יובל: תגידו, שאלה אחרונה נראה לי, שאלת מיליון הדולר, מה זה בסוף הדבר הזה שעשיתם, כי מצד אחד אני לא חובב הגדרות דיכוטומיות אבל מצד שני אני חי עליהן. זה לא תיאטרון וזה לא פרפורמנס וזה לא מופע מוזיקלי אבל זה כן כל הדברים האלו. יש לכן הגדרה? נגיד חבר.ה שלא ראיתן המון זמן יפגוש אתכם בקרוב ותספרו לו על העבודה איך תגדירו אותה?

הילה: באיזשהו מקום אני חשה שם המשך של הפעולה של טרובדור. אנחנו טרובדורים

דני: האמת שלא ממש פיצחנו את זה אבל אני חושב שאנחנו בשלום עם זה. זרקנו לאוויר קונצרט יומני (אבל זה נשמע יומרני?), דואט תיעודי (אבל זה לא אומר הרבה), פרפורמנס מוזיקלי (עוד יותר כללי)… אבל כן, טרובדורים! נכון

יובל: מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שניפרד?

דני: אנחנו נמצאים עכשיו בתהליך הקלטות של המופע כאלבום, ייצא לאוויר העולם כנראה בתחילת 2026, ומתרגשים לקראת זה. ורוצה גם להגיד שמאוד מאוד נשמח שאנשים יבואו לראות את ההופעות הקרובות! תמליץ לחבריך וחברותיך יובל?

הילה: כן, אני מצטרפת למילים של דני

יובל: אהבתי את הישירות 😇 אם זה לא היה ברור אז כן!

---

דני נוימן והילה גלוסקינוס | יום הולדת
תיאטרון הבית, נועם 5, יפו
19-20.11