רוטשילד 104 // הרזידנסי בתחייה 14

פורטפוליו בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד

---

בינואר 2025 התחיל לפעול הרזידנסי של מרכז אדמונד דה רוטשילד במתחם התחייה 14 בתל אביב. ברזידנסי, שפתוח לכל חברי.ות הרשת של המרכז, מתקיימים שני מחזורי פעילות מדי שנה, בכל אחד חמישה משתתפות ומשתתפים מתחומי האמנות והעיצוב.

הרזידנסי פועל במשך חמישה חודשים שבמהלכם המרכז מעמיד לטובת המשתתפים סטודיו משותף במתכונת של ליווי אישי וקבוצתי, עבור פיתוח פרויקט אישי ופרויקט קבוצתי. בנוסף, כל משתתפ.ת מקבל מענק בסך של 10 אלפים ש״ח ותקציב להפקת הפרויקט.

התכנית מהווה מרחב התפתחות יצירתי ומקצועי, במטרה לקדם את היוצרים.ות מהנקודה המקצועית שבה הם נמצאים לשלב נוסף בקריירה. זה קורה באמצעות פיתוח הרגלי עבודה בסטודיו עצמאי, פיתוח פרויקט אישי ויציאתו לאוויר העולם, יצירת פרויקט נוסף כקולקטיב והכרות עם התעשייה הפועלת בתחום המלאכות והיצירה.

---

טל יצחקי

בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר (2023). מעצב רב־תחומי, מאז סיום הלימודים אני עוסק בעיצוב תערוכות ובפיתוח פרויקטים אישיים.

הרזידנסי

אני עובד על פרויקט שחוקר את הרצון האנושי להיטהר, לאו דווקא כפעולה רוחנית או סימבולית, אלא כצורך גופני, כמעט ראשוני. דרך זה אני מתבונן ברצון שלנו להישאר חדשים, להתחדש, ולשמור על תחושת חיות בתוך סביבה עמוסה בדימויים.

אני אוהב להתחיל עבודות באיסוף – משווקי פשפשים, טמבוריות, חנויות כלבו, עלי אקספרס. במקביל אני מחפש בארכיונים אינטרנטיים של מוזיאונים. דרך פעולת האיסוף אני מנסה לשרטט קו דמיוני בין חפצים עם זיקה לקדושה לבין חפצים פשוטים. מעניין אותי הרגע שבו שני סוגי החפצים יכולים לעורר תחושה דומה. דרך זה אני מתחיל להבין על מה אני רוצה לדבר.

ברקע מלווה אותי הרעיון של מירצ׳ה אליאדה ש״הקדוש הוא בו זמנית קדוש ומחולל״. המגע בקדושה תמיד כולל גם את מה שנחשב טמא, ואי אפשר להפריד ביניהם. אני מתבונן בחיי היומיום ובחפצים שסובבים אותנו, ושואל איך העודף הוויזואלי מקהה את האפשרות להרגיש שמשהו יכול להיות קדוש; ואיך אנחנו מנסים לסדר את הדברים מחדש או להתבונן עליהם אחרת – כדי לייצר הרגשה של קדושה, או אולי פשוט תחושת חיות.

אני נמצא הרבה בסטודיו. הוא מאפשר לי לעבוד אחרת – לנסות חומרים, לשנות קנה מידה, לבדוק דרכי פעולה שאפשר לגלות רק בעבודה פיזית. שניים מהאובייקטים שיצרתי גולפו ידנית ואז עברו שינויי חומר, כמו יציקת ברונזה או סריקת תלת־ממד והדפסה מוגדלת. אני חושב שהסטודיו, והרזידנסי בכלל, מאפשרים לי לנסות שיטות עבודה ופרקטיקות שונות מאלה שאני רגיל אליהן, ולבחון אותן מחדש ביחס לדרכי הפעולה שאני מכיר.

---

אמיר כהן

בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל (2023). תחומי העיסוק המרכזיים שלי הם פיסול ומיצב בזכוכית, ואני משתדל ליצור באופן חופשי וכמה שיותר. לאחרונה התבשרתי שנבחרתי להציג תערוכת יחיד ראשונה שתפתח במהלך יולי 2026 במרכז אדמונד דה רוטשילד, באוצרותה של גבי גליק. הודות לעבודה על התערוכה, אני מוצא את עצמי מעמיק עוד יותר בעבודות שנוצרות.

הרזידנסי

הסטודיו הוא מרכז העבודה שלי, אני נמצא שם די באינטנסיביות, הכי הרבה שמתאפשר לי, יום ולילה. אני מייצר עבודות וחוזר אליהן. מוסיף שכבה, מוריד, שובר, אוסף… מבקר מחדש את התוצרים של עצמי. מתוך הרזידנסי אני פועל לטובת הגשת הצעות לתערוכות ויצירת קשר עם אנשי השדה. זה מקום ניטרלי ונקי עבורי שדרכו אני יכול להראות את מחשבותי, ולהשתמש בחלל כהזדמנות למפגש בין העבודות שלי לבין אנשים מהשדה, וגם בינן לבין עבודות הרזידנטים האחרים.ות.

בנוסף, אני בוחן ברזידנסי את המושג של מונומנטליות – לא במובן של גודל או כוח, אלא במובן של נוכחות. אני שואל את עצמי מה גורם לאוביקט להיות משמעותי בעיני הצופה, מה גורם לו ״להישאר״. מתוך העיסוק בכוח אני בוחן מחדש גם את ההיפך: את הפגוע, השבור והארעי, כתוצרי לוואי של טראומה. אני מתעניין גם ביחסים שבין האוביקט לבסיס שלו, בין הגוף למקום שבו הוא עומד, וחושב איך נבנית תחושת נוכחות – לא מתוך גודל, אלא מתוך קצב, מרווח וזמן.

העבודה לצד יוצרים אחרים היא הזדמנות בשבילי לפתוח את החשיבה, להקשיב ולבדוק גבולות חדשים. אני אוהב לראות איך שיחות, רעיונות ושיתופי פעולה משפיעים על הדרך שבה אני עובד. זה שלב שבו אני רוצה פחות לשאול ״איך עושים״ ויותר ״למה עושים״.

הרזידנסי בשבילי הוא לא רק מקום עבודה, אלא גם מסגרת של מחשבה, של ניסוי ושל הקשבה. אני מקווה שבתוך הדיאלוג עם המקום והאנשים סביבי אצליח לדייק את השאלה שמניעה את העשייה שלי: איך נבנית נוכחות ואיך רגע אחד יכול להפוך למונומנט.

העבודה בסטודיו גרמה לי להבין עד כמה חשוב להקדיש זמן ולכבד את תהליך העשייה שלי. העיסוק היומיומי, עם כל ההתעקשות על דיוק, על השלמת התמונה ועל חיפוש מה עוד חסר – יצר עבורי מרחב ניטרלי ושקט, שבו אני יכול לפעול בלי להסביר או להצדיק. בנוסף, חוויית הרזידנסי חידדה בי את ההבנה שלא נדרש הרבה כדי ליצור רק חלל עבודה, כוח רצון ואנרגיה מתמדת. כשהם קיימים – הדברים מתחילים לקרות מעצמם.

---

דפנה אמירה

בוגרת המחלקה לצילום (2021) והתכנית לתואר שני באמנויות (2024) בבצלאל. היום לומדת ללימודי תעודה בפרופילאות פלילית, ביחידת לימודי החוץ של אוניברסיטת אריאל. בנוסף, מרצה ללימודי צילום בבית הספר לאמנות מנשר.

הרזידנסי

אני עובדת על גוף עבודה חדש בשם ״עמק המוזרות״. שם העבודה מתייחס לאפקט Uncanny Valley (עמק המוזרות) – תופעה רגשית־קוגניטיבית, המתארת תחושת אי נוחות או דחייה כלפי אוביקטים שנראים כמעט אנושיים, אבל לא לגמרי. הפער הקטן בין ה״כמעט״ ל״אמיתי״ מעורר תחושה מוזרה, לא טבעית, ומפעיל מנגנון של חשדנות או זרות.

אני מצלמת חללים ציבוריים או משותפים – לובאים, מסדרונות, חדרי מדרגות, חניונים ומשרדים. החללים שאני מצלמת הם חללי סף, חללים לימינליים – מרחבים שנמצאים במעבר בין שני מצבים – בין לבין. מקומות שאינם יעד בפני עצמם. כשהם ריקים או נטושים, נעדרי נוכחות אנושית, המראה המוכר שלהם הופך לזר ומעורר תחושת ניכור או אי נוחות. דרך הצילום המקום נחשף מחדש – לא כמעבר, אלא כאתר בפני עצמו.

במהלך תקופת הרזידנסי אני בוחנת גם את היחסים שלי עם חלל הסטודיו. עבורי, הסטודיו הוא לא המקום שבו נוצרת העבודה: מעשה הצילום עצמו מתרחש מחוץ לו – במרחבים קיימים. בתחילה הסטודיו שימש אותי בעיקר למחשבה, התבוננות וחזרה אל החומר המצולם. בהדרגה הוא איבד את ממדיו הפיזיים והפך למרחב מופשט של חשיבה, שבו הדימויים נאספים, מוצבים זה לצד זה ונבחנים בכל פעם מחדש.

בחודשים האחרונים, עם הגעתה של מדפסת לייזר A4 לסטודיו, חל שינוי ביחסים. היא משמשת אותי לטסטים – אני מחברת את הצילום המפורק על גבי משטחי קרטון ביצוע ובוחנת אותו ברחבי הסטודיו ובמתחם התחייה 14. התהליך שונה מהאופן שבו נהגתי לבצע טסטים עד היום. הוא סיזיפי ואיטי יותר בשל ההדבקה הפאזלית, ובמקביל מאפשר שחרור – הן במקרה של טעויות והן ביחס לאיכות העבודה. המרחב של התחייה 14 הוא דינמי, מה שמאפשר לי להציב את העבודות ברחבי המתחם ללא מגבלות, ובגמישות מחשבתית ומרחבית.

---

מיכאלה מור

בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל (2023). עוסקת ברישום וציור. בעלת סטודיו בסדנאות האמנים טדי בירושלים. מנחה סדנאות ציור, רישום והדפס ואחראית בק אופיס לעסקים.

הרזידנסי

במסגרת הרזידנסי אני מפתחת גוף ציורים חדש, מתוך גישה המבקשת לפרוץ את גבולות הדו־ממד ולבחון את האפשרות לראות בציור אובייקט תלת ממדי – כזה שיכול להתקיים גם במרחב, להציב את עצמו פיזית וליצור נוכחות שמעבר לתלייה המסורתית על קיר. בתוך גוף העבודות אני עוסקת בשאלות של גוף ונשיות ובאופן שבו הבית, כמרחב אינטימי, הופך לזירה שבה מתקיימים יחד חיים, אובדן וטרגדיה.

הציור עבורי הוא אמצעי לתיעוד של תחושות ותהליכים פנימיים. הוא נובע ממחוות אינטואיטיביות של הפשטה, חריטה, גריעה והעמסת שכבות צבע, עד ליצירת מרקם חי ונושם. באמצעות שילוב של עקבות חומר לצד מוטיבים בוטניים, פנטסטיים וחלומיים – אני מבקשת לבטא נוכחות של זיכרון ואובדן ולעורר תחושת חיפוש אחרי עולם פנימי חמקמק ובלתי מוחשי.

אני נוהגת לעבוד על כמה ציורים במקביל, מה שמאפשר לי לשמור על תנועה, ריכוז ומבט רענן. השהות בתוכנית הרזידנסי משפיעה באופן ישיר על הפרקטיקה שלי: ההזדמנות להגיע למרחב קבוע שמוקדש כולו לעשייה, מאפשרת לי להתמסר לתהליך היצירה ולפתח את השפה הציורית שלי ללא הסחות.

עבודה לצד אמנים נוספים מזכירה לי שהעשייה האמנותית לא מתקיימת בבידוד. היא ניזונה ממבט מבחוץ, מהקשבה ומהתנגשות רעיונות. בעיניי, היכולת ליצור בתוך סביבה פעילה של אמנים, במיוחד בתחילת הדרך – היא חיונית. היא משאירה אותי דרוכה, סקרנית ורלוונטית, ומעניקה לעבודה שלי תחושת קיום חיה, כחלק מדופק גדול יותר של יצירה עכשווית.

הרזידנסי חיזק בי את ההבנה שקיום של סטודיו בחיי הוא דבר קריטי ליכולת שלי להמשיך לצייר. כבר התנסיתי בעבודה בסטודיו משותף, בחללים מושכרים ובעבודה בסטודיו ביתי, ולכל אחד מהפורמטים יש יתרונות וחסרונות. אבל מה שעולה על הכל הוא פשוט האפשרות למקום, מרחב קבוע שבתוכו אני מפתחת משמעת עצמית. עצם הקיום של חלל כזה הוא תזכורת מתמדת למשמעת, למחויבות ולדחיפה להמשיך ליצור.

---

עוז וירט

בוגר בית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר (2023). אני עוסק בציור ובפיסול, ומונע מהניסיון לייצר דיאלוג בין שתי המדיות, להרחיב את הגבולות המסורתיים שלהן ולמזג ביניהן. מניעים אותי חיבורים רעיוניים וחזותיים של טבע אורגני עם מלאכת־אדם מלאכותית, ופרשנויות עכשוויות למיתולוגיות ולסיפורי עם. מקורות ההשראה שלי כוללים את חדרי הפלאות מהמאה ה־16, ששילבו פריטים מהטבע עם מעשה ידי אדם, כמו גם אוספי חקר מדעיים מוקדמים עם אמנות.

הרזידנסי

אני עובד על עבודות גדולות שהיה לי קשה יותר ליצור מהסטודיו שבבית. התהליך שלי התחיל בדפדוף בספר עיצוב של גופי תאורה בסגנון האר־נובו. חקרתי צורות שונות של בדים ושיער בפיסול, צורות שונות של בדים ודגלים מתקופת ימיי הביניים וגם תפאורות של תיאטרון בובות מהמזרח הרחוק.

אני מוצא עניין בחומריות ובאשליות שאפשר ליצור מחומרים פשוטים יחסית. קצת כמו אלכימאי בסדנה – מחומר אחד ליצור חומר אחר, או לפחות את האשליה של חומר חדש. מכאן, וגם הודות לעובדה שאנחנו עובדים באזור תעשייתי, עלו בי מחשבות על עשן ותוצרי לוואי של תעשייה. עניין אותי ליצור עבודות המתארות ענן או עשן שמתפתל, מתפתח ומתרחב באוויר. אחת מהעבודות שלי ברזידנסי היא ציור־פסל שצומח מהרצפה ועולה לתקרה, כמו עשן שעולה מארובה.

אני מגיע לסטודיו בעיקר בלילות. זה זמן קסום מבחינתי, שיש בו שקט פיזי וגם שקט נפשי לצייר וליצור. בדרך כלל התהליך שלי מתחיל ברישומים בצבעי מים, שדרכם אני חוקר צבע, צורה גודל. אני לא חובב מקריות – היא מלחיצה אותי. עבודות הבד דורשות הקשחה שלו משני הצדדים, כשהוא מתוח על הקיר – רק אז אפשר להתחיל לצייר עליו, אחרת הוא מתקמט ולא מחזיק את הצורה.

בנוסף, יש לי גם ערוץ של עבודה בקרמיקה – שאני רואה בה כמהלך של בריאה, הפחת חיים בגוש חומר. החימר עובר מטמורפוזה – מחומר דומם לפסל שצומח ונע בעזרת צבע וצורה. אפילו התפתיתי לאחד בין פסל קרמיקה לדגלים שאני מייצר.

המושג ״אפידרמיס״ מלווה אותי, בין אם כקו ההגנה שלי ובין אם כשכבה של הגוף וכחלק החיצוני של פיסול וציור. זה בא לידי ביטוי בחומרים שאני משתמש בהם ובמניפולציה והצביעה שגורמת לבד להיראות כמו קלף עור.

חלל הסטודיו וחלל הפרויקט נתנו לי את האופציה לייצר עבודות גדולות, וגם לסמוך על תחושת בטן ועל יצר ראשוני. הליווי שקיבלתי נתן לי את האישור שהייתי צריך כדי להתקדם לכיוון מופרך עם הרעיונות, העבודות והגודל שלהן.

---

סטודיו פתוח
התחיה 14, תל אביב
פתיחה: 25.12 חמישי בשעה 19:00; נעילה: 10.1 שבת בשעה 15:00