נורית גור לביא: גם חולשה היא נכס היסטורי

בתערוכה ״ניירות אישיים ותמונה״ נורית גור לביא (קרני) מציגה מעין כתב חידה, או אולי מפת אוצר המובילה אל סודות מחיי משפחה. בתערוכה שהיא מאוד אישית מצד אחד, היא מרמזת מצד שני על האוניברסלי, על המצב האנושי של גלוי וסמוי בחיי הדורות הקודמים של כל משפחה. על הקשב והמקום שאנו מפנים עבור הפרטים הקטנים שהרכיבו חיים שלמים, שהיו ואינם.

בתחריטים צילומיים היא מעלה פיסות מתוך צילום היסטורי של משפחת סבתה, לצד תחריטים שמתעדים שברי משפטים מחוקים מתוך כתביה של אותה סבתא, שרה קפלן. במסע אישי היא חוזרת לחיי משפחה יהודית ברוסיה של ראשית המאה ה־20, ומשם אל אמצע המאה, אל החלום הציוני וההתיישבות העובדת, ואובדנם.

התערוכה מאוד שונה מהעבודות המוכרות שלך – פרחי ארץ ישראל, עבודות המתכתבות עם תולדות האמנות, עבודות ציור וקרמיקה.

״בעבודות שלי תמיד יש היבט יומני. הן נובעות ממקום אישי שהיה החלטה מודעת מתחילת הדרך – לא להתעסק עם ׳העולם׳ אלא לעסוק במה שקרוב אליי. נקודת ההתחלה תמיד מאוד אישית, גם אם השלוחות מגיעות למקומות רחוקים.

״עסקתי כבר בעבר בתחריטים, ובתערוכה הזו כל הפרויקט נעשה בטכניקה של תחריט צילומי. אבל נקודת המוצא הייתה גילוי שגיליתי על סבתא שלי אחרי מותה, וטלטל את עולמי: סבתא שלי הייתה אישה רבת השפעה, עמוד התווך של המשפחה. היא תמיד הייתה אישה מאוד רצינית וחינוכית – היה לה קול נעים מאוד עם מבטא רוסי שלא עזב אותה – ואני מאוד אהבתי אותה. הייתי נורא קשורה אליה, אפילו קראתי לבתי על שמה.

היא הייתה ילדה עשירית, בת הזקונים במשפחת קפלן – משפחה בורגנית, עירונית, אמידה ברוסיה. כולם אנשי ספר אינטלקטואלים ומאוד ציוניים. אחד מאחיה הוא אותו אליעזר קפלן שברחוב על שמו אנחנו מפגינים ומוחים

״סבתא שרה הייתה ׳מוסד׳ היא הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה אחרי קום המדינה; הייתה נציגה (ציר) בקונגרס הציוני בבאזל, ונסעה לבדה בעולם, לאירופה ולארגנטינה, לדבר עם נשים (ביידיש) ולשכנע אותן לעלות לארץ.

״היא הייתה ילדה עשירית, בת הזקונים במשפחת קפלן – משפחה בורגנית, עירונית, אמידה ברוסיה. כולם אנשי ספר אינטלקטואלים ומאוד ציוניים. אחד מאחיה הוא אותו אליעזר קפלן שברחוב על שמו אנחנו מפגינים ומוחים.

״היא עלתה לארץ צעירה מאוד, ב־1920 ולמדה בסמינר לגננות. זה היה החלום שלה – לעסוק בחינוך, היא ראתה בזה את המפתח לעתיד. אחר כך הייתה הגננת הראשונה בנהלל, חדורה ברעיונות ואידאלים חינוכיים. היא כתבה יומנים מלאי חזון ותחושת שליחות. סבא שלי עלה מאוקראינה והגיע מהכשרה חקלאית ציונית. הם נפגשו ויחד איתו היא פנתה להגשים את האידאל הנשגב עוד יותר – להיות איכרים ועובדי אדמה, בכפר יהושע.

״אחרי מותה – אמא שלי ואחותה הגדולה הוציאו ספר על חייה של סבתא: ׳שרה כפרי, חיים של משמעות׳. אנחנו גדלנו על האתוס של סיפור חייה. רק 30 שנה אחרי מותה, כשנפטרו גם קרובי המשפחה שירשו את ביתה, בפינוי הבית מצאנו במגירה בשולחן הכתיבה מעטפה קטנה ונסתרת של ׳ניירות אישיים׳ של סבתא – כך היה כתוב על המעטפה.

״פתחתי את המעטפה וגיליתי שם אישה שלא הכרתי – אלה היו ניירות שנתלשו ממחברות, אולי מהיומנים הרשמיים שלה. שניים מהם נכתבו ככל הנראה בשנות ה־20 כשהייתה אמא צעירה, ועוד שמונה דפים משנת 1935, כשהייתה בת 35. עשרה עמודים סך הכל, שנכתבו בשפה מליצית ופואטית, כמעט תנ״כית, אך דיברו על מצוקה אישית. עולים מהם תחושת ייאוש גדול, זעקה ואכזבה מהחלומות האידאליסטיים שלה. דברים קשים שבינה לבין סבא שלי. אכזבה מחבריה האידאליסטים השותפים לדרך, שהתנהגו בניגוד לערכים שלהם״.

היא חשבה שהיא מקימה עולם חדש וטוב, וכלפי חוץ שידרה שהיא עוד מאמינה בכך?

״לאורך כל חייה. לכן הניירות האלה שברו את ליבי וגם את ליבה של אמי כשהראיתי לה אותם. עלתה מהם דמותה של אישה שחיה חיים כפולים, הדמות הרשמית והאישה הנואשת שמאחורי הניירות הללו. כשהבאתי אותם לאמי, שמרתי שהיא לא תשרוף ותשמיד אותם. זה היה זעזוע, חולשה שאסור לחשוף״.

ואת נמשכת לעשות משהו עם המידע החדש הזה?

״התחלת העבודה הייתה לקראת תערוכה על נשים חלוצות בבית חנקין בכפר יהושע (אצרו ענת מנדיל ודבורה מורג, ב־2018). היה לי חשוב להציג את ה׳משהו האחר׳ שלא דיברו עליו. אמא שלי לא אהבה את הרעיון, והצעת פשרה נתתי לה למחוק את השורות האישיות שלא רצתה לחשוף. היא מחקה (פיזית, על הנייר) וכך הצגתי את זה: תחריט של טקסט שחלקו הגדול מחוק״.

האוצר יאיר ברק כותב על התערוכה: ״הן הטקסטים הן התצלומים, בעת תרגומם לתחריטים, עוברים שינוי מהותי בקנה המידה. ההגדלה הניכרת משנה את אופן קריאתם במספר דרכים, שכן היא חושפת בפנינו פרטי־פרטים שחומקים מן העין בגודל המקורי של הדימויים. מתקיים כאן ניסיון למצוא אמת נסתרת, להוכיח את קיומם של דברים, להנכיח את הבלתי נראה.״

יש ערך להסתרה, לסימני השאלה שהיא מציבה ומערערת על האתוס של הגבורה והחלוציות.

״זה מה שהנחה אותי. במידה מסויימת של התרסה – להציג את זה במקום שהיא במו ידיה עבדה להקימו. בהמשך עבדתי על התצלום המשפחתי של משפחת קפלן מ־1903 (שמוצג בהגדלה בתערוכה). משפחתה של סבתי, על עשרת ילדיה והסבא והסבתא. עם תפאורה של ארמון בארוקי, הבנים במדים והבנות בלבוש רשמי וחגיגי.

״את הצילום הגדלתי, פירקתי לחלקים ונסעתי להדפיס אצל דפס אומן בדנמרק. בתערוכה יש שורה של ׳מחיקות׳ שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה. הצילום עצמו מוצג עם חלקי ההדפסה שכמו מכסים, מסתירים ומשלימים את החסר. כל התערוכה היא סוג של פירוק והסתרה בתנועה – אמא שלי מוחקת ואני מעלה את המחיקות. חלקי התמונה מכסים את הצילום הגדול.

״בסרט וידאו יש תיעוד של שיחה עם אמא שלי. אחרי שסירבה בתחילה לחשוף את הרשימות האישיות הללו, היא נזכרה גם בתמונות מהחיים. היא מספרת איך בלילה אמא שלה הייתה שוטפת את הרצפה, בוכה ושרה ״על נהרות בבל״, שרה ובוכה. ואמא שלי מספרת את זה ובוכה. היא אומרת שגדלנו על גבורה, ולא על חולשה ואז, בשלב כלשהו פתאום היא אומרת שגם חולשה היא נכס היסטורי״.