אבי איפרגן, מוזיאון בר־דוד: הזיכרון של היומיום, בקצות מערכת העצבים

חגית: הי אבי, ברכות על הפתיחה המחודשת של המוזיאון! כמה זמן אתה מחכה לזה?

אבי: הי חגית, תודה. שנתיים מאז שהקיבוץ פונה למלונות בטבריה. מוזיאון בר־דוד נמצא בקיבוץ ברעם, סמוך לגבול הלבנוני. המוזיאון נפגע במהלך המלחמה ועבר שיפוצים, והנה הגענו לרגע המיוחל ושלוש אמניות מציגות בתערוכות שנפתחו בחודש שעבר, וזו הייתה גם הפתיחה החגיגית של המוזיאון מחדש

חגית: אתה חי בברעם?

אבי: כן, אני חבר קיבוץ ברעם. זה מה שאיפשר לי לבוא לכאן במהלך המלחמה ולפנות עבודות של נורית דוד ויצחק גולומבק – מהתערוכה שננעלה ממש בשביעי לאוקטובר 2023

חגית: ומאז גם אתה ובני ביתך הייתם מפונים. איך המשכת?

אבי: נכון. הגעתי למוזיאון בהפוגות, בהפסקות אש, ולעתים ביליתי במקלט של המוזיאון עד שחלף האיום. ובין לבין פיניתי מכאן עבודות למרכז הארץ. מובילים סירבו בצדק להגיע לכאן

במלחמה המשכתי ככל האפשר את פעילות המוזיאון גם מחוץ למקום – אירוע ההשקה לקטלוג של נורית דוד ויצחק גולומבק היה בתיטרון תמונע; אצרתי תערוכה של יעל סרלין בבית עלמא בתל אביב, ותערוכה לאמנית יעל תורן בוונציה

חגית: היו פגיעות ישירות בברעם? הרס ועזובה?

אבי: יחסית לקיבוצים בסביבתנו היו נזקים לא משמעותיים. המוזיאון נפגע, תקרה אקוסטית של החלל הגדול נפלה. רסיס חדר דרך החלון לחדר הארכיאולוגיה, אבל הוויטרינות היו ריקות ממוצגים. הגג נפגע מרסיסי יירוט. בקיבוץ עצמו נפגעו שני בתים, נפלו כאן רקטות ושני טילים שכוונו למוצב מעל ברעם פגעו בבית ילדים ובבית של אחד מצעירי הקיבוץ. הייתה אווירה של עזובה, המקום היה ריק ופלוגת חיילים וכיתת כוננות איישה את הקיבוץ

בתקופת המלחמה המשכתי ככל האפשר את פעילות המוזיאון גם מחוץ למקום – את אירוע ההשקה לקטלוג של נורית דוד ויצחק גולומבק קיימנו בתיטרון תמונע; אצרתי תערוכה של יעל סרלין יחד עם מיטל מנור בבית עלמא בתל אביב. ואצרתי תערוכה לאמנית יעל תורן במוזיאון היהודי בוונציה, במקביל לביאנלה 2024

חגית: קשה לחיות עם הפער בין ימי שקט פסטורליים באזור היפהפה הזה, לימי מלחמה ואיום כל כך ממשי. עכשיו מרגישים שהחרדה יורדת? שהדברים חוזרים למקום? האנשים חזרו לקיבוץ?

אבי: נכון יש פער בין הפסטורליה לבין התחושה שהכול יכול להתהפך בין רגע. חזרו כמעט 90% מחברי ברעם והחרדה יורדת. אלוף הפיקוד נפגש עם החברים במועדון לחבר והציג מצב שפוטנציאל הפלישה של כוחות רדואן הוסר. זה מרגיע, אם כי אני מניח שיש כאלה שנושאים עקבות ורגשות של חשש וחרדה

חגית: עוד רגע לפני שנדבר על האמנות, תסביר את מעמדו של המוזיאון בקיבוץ – זה ענף? גוף עצמאי? מתוקצב? אולי גם כמה מילים על הרקע להקמתו

אבי: המוזיאון הוא גוף עצמאי שמתנהל כעמותה, ויש בקיבוץ הערכה רבה למוזיאון. הוא נתמך באופן משמעותי על ידי הקיבוץ, תמיכה נדיבה מאוד, ומתוקצב על ידי משרד התרבות ומשרד החינוך. יש כאן צוות מסור ונפלא שעושה עבודת קודש.

יש במוזיאון שלושה מפלסים עם כחמישה חללי תצוגה, ביניהם שתי תצוגות קבע: חלל שמשלב יודאיקה ואמנות ישראלית בתערוכה ״מסורת והמשכיות״, עם שמונה ציורים על זכוכית מתקופת הבארוק המאוחר, סוף המאה ה-18; יש חלל של ארכיאולוגיה שמציג צלמיות, תכשיטים, כלי זכוכית ונרות שמן מחרס.

קצת היסטוריה: המוזיאון הוקם ב־1981 הודות לאוסף של טובה ומשה בר־דוד. משה היה אבא של רבקה זיו, ממייסדות הקיבוץ. בערוב ימיו חשב מה לעשות עם האוסף שהיה בביתו בחיפה, ופנה לקיבוץ בהצעה לתרום את האוסף, שכלל יודאיקה ואמנות ישראלית מתקופת בצלאל וציורים של אקספרסיוניזם גרמני יהודי, כמו רוברט גנין ומקס ליברמן.

ברעם הוא קיבוץ של השומר הצעיר. התקיימו דיונים על ההצעה ולבסוף התקבלה החלטה לקבל את האוסף עם תנאיו של בר־דוד – להקים מוזיאון שינציח את קהיל בז׳ז׳נה, ממנה בא ושחלקה נספתה בשואה. חיפשו מקום ומצאו בית ילדים פנוי והתאימו אותו למוזיאון. בהמשך הורחב המוזיאון ונבנתה קומה לציור רחב ממדים של יענקל אדלר

חגית: מרגשת המחשבה כמה תרבות ואמנות היכו שורש בתוך החברה הקיבוצית. אפילו אם לא ידעו עד כמה זה חשוב, עשו לזה מקום

אבי: לגמרי היה חשוב לחברה הקיבוצית לשלב תרבות, אמנות ועבודה. בחצר הפסלים של המוזיאון יש חמישה פסלים משמעותיים של יגאל תומרקין יצירה אחת שנשענת על הקומדיה האלוהית נוצרה במיוחד עבור המוזיאון. בנוסף יש פסלים של עמוס קינן ואחרים מהזרם של הכנענים בפיסול הישראלי

חגית: מרשים. ספר גם על עצמך, למען הקוראים

אבי: אני גר בברעם כ-45 שנה. גדלתי בבית שאן והגעתי לקיבוץ בגרעין של השומר הצעיר, ומאז אני כאן. אני בוגר תואר ראשון באמנות בבצלאל ותואר שני באוניברסיטת חיפה. אני בעצמי אמן, אבל לא הצגתי כל כך לאחרונה, אני מקדיש את עיקר זמני למוזיאון ולימדתי במכון לאמנות במכללת תל חי. לאורך השנים אצרתי תערוכות ללאה ניקל, משה קופפרמן, חיים מאור ומיכאל סגן כהן ועוד, וכבר הרבה שנים אני משמש כמנהל ואוצר מוזיאון בר־דוד

חגית: ועכשיו המוזיאון חזר לפעול, עם התערוכות הראשונות שלאחר המלחמה. במקרה (או לא) ראיינתי כאן את נעם אדרי על התערוכה שאצרה ברמת יוחנן לחג שבועות. עכשיו היא מציגה במוזיאון תערוכת יחיד – וגם בה היא חוזרת למקורות הקיבוציים

אבי: המוזיאון נפתח עם שלוש תערוכות יחיד, של שלוש אמניות שהמשותף להן הוא העיסוק בזיכרון, זהות ועוד. נעם אדרי מציגה לראשונה תערוכת יחיד של ציור, ״יום אדום״. היא הציגה לפני כן מיצבים ומיצגים. כאן היא מציגה ציורים רחבי ממדים שעבדה עליהם במשך ארבע שנים. היא מוליכה אותנו בשבילי הקיבוץ של פעם ושל היום. היא משחזרת מזיכרונה ומצילומים ובונה מפרגמנטים ציורים של מקומות שהיו ואינם, ומשרטטת את ההוויה הקיבוצית בדיוק רב. את האסיפה, את מכונת הכלים האייקונית שהפכה לדימוי של החיבור המטבולי של החברים לחדר אוכל, כאל הטבור הקיומי של הקיבוץ.

בציוריה היא סודקת את החזון האוטופי של חברה ששאפה לייצר את ״האדם החדש״ ומעמתת אותו מול המציאות של היום יום. הציור שלה מלא אהבה, חמלה, אבל גם לא חף מביקורת. הפרסונות מצויירות בגרוטסקיות ובשפת מכחול לא מתחנפת, ובחוכמה ציורית נדירה. אפשר לומר שנעם היא נציגה של הדור המפוכח מהרומנטיקה וההתמסרות הציורית של הדור של יוחנן סימון, נפתלי בזם ואחרים

חגית: מכונת הכלים של נעם הזכירה לי את התערוכה החשובה של סיגלית לנדאו ״חדר האוכל״ בברלין. ובאמת לנדאו שהיא דווקא לא קיבוצניקית, הצליחה ללכוד משהו נורא משמעותי באמצעות העיסוק במושג חדר אוכל, ובסרט הנע של מכונת הכלים

אבי: נכון, חדר אוכל פועם וחי מעין מרכז החיים של הקיבוץ, של האסיפות או שיחות קיבוץ אצל השמוץ. המכונת כלים שסובבת סחור סחור, כמו החיים בקיבוץ, סוג של מראה תת-הכרתית של הקיום היומיומי.

אצל נעם זה מתוך מערך שלם של קיבוץ והווייתו. מכונת הכלים מוצגת לצד האקונום (מנהל המטבח) ולצד חדר הלחם (שכבר לא קיים) ברמת יוחנן. מאחורי כל ציור יש תת-הכרה של הקיבוץ, על מערכות היחסים שבתוכו

חגית: נעם מצד אחד מציירת מתוך מבט נוסטלגי ומצד שני מסירה את הרומנטיקה מהדברים, מהתפקידים הנכחדים האלה

אבי: יש בציור שלה צל מאיים, שמהדהד את הכבילות לקולקטיב, כך לדבריה. היא בונה סצנות מזיכרון, מצילומים ומסיפורים. ציור שמתאר את המתנדבים במטע האבוקדו – הם לא היו כשגדלה בקיבוץ, אבל התיאור שלהם מכמיר לב ומעלה חיוך – הפרסונות בציור שלה מזוהות אצל חברי הקיבוץ.

״יום אדום״ מתייחס ליום בחייה בגן הילדים – אירוע אמיתי. באותו יום אכלו אוכל שמרכיביו בצבע אדום, לבשו בגדים בצבע אדום ועשו פעילויות בצבע אדום. זה מהדהד את התמימות של החזון הסוציאליסטי ואת הדגל האדום. סוג של טקס חניכה לא מודע

חגית: יש קשר בין שלוש התערוכות או שכל אחת בפני עצמה?

אבי: הקשר בין התערוכות, למרות שכל אחת עומדת בזכות עצמה, זה הציר של הזיכרון. הזיכרון של היומיום והזיכרון שנע בקצות מערכת העצבים – כפי שנקראת התערוכה של יעל תורן ״בקצות העצב״. יעל מציגה למעשה זיכרון של גוף מפורק ומפסלת מערכת עצבית, כמוליך של זיכרון. היא מפסלת בזכוכית 12 צבעונים, מתייחסת לשירה של סילביה פלאת. הצבעונים מהדהדים את המתח שבין יופי לכאב, בין התפרצות החיים לבין הרגע שבו הם נובלים. הם תלויים מהתקרה ומאיינים פוטנציאל של צמיחה.

בשתי ויטרינות מאורכות בתערוכה יעל מציגה 175 סוכריות שנוצרו בעקבות חוויה שחוותה בזמן המלחמה – כשירדה למקלט וחילקו לילדות סוכריות, בניסיון לנטרל את חרדתן. במקביל, העבודה מרפררת לעבודות הסוכריות של פליקס גונזלס טורס – שהקדיש לבן זוגו שמת מאיידס מיצב של ערימת סוכריות כמשקל גופו. הסוכריות של גונזלס טורס היו אמיתיות, אצל תורן הסוכריות מזכוכית, המתיקות מוקפאת.

התערוכה של גבריאלה וילנץ, ״נוף מוגן״ התעכבה בעקבות השביעי באוקטובר. היא נקראה במקור ״מיגונית״, אבל בגלל שהשם מקפל בתוכו משמעויות מורכבות וטריגרים, שינינו ל״נוף מוגן״, מצד אחד מזכיר פרח מוגן, ובאירוניה דקה מדברת על נוף שהוא כבר נגוע ופצוע.

גבריאלה העתיקה את קירות הבטון של מיגונית בלטקס, ובנתה בתוך התערוכה מיגונית רכה, בצבעי גוף, שמאיינת כל פוטנציאל של ביטחון. כמי שגרה בקיבוץ חניתה על הגבול, היא חוותה את החרדה הקיומית והידיעה שפעמים רבות ההגנה היא מופרכת. בעבודתה היא חותרת תחת האשליה הזו של הגנה, שפוצעת את הנוף ומעצימה את החרדה. היא מאירה את הכלכלה של תעשיית המגננה והפוליטיקה שלה.

היא בונה בחלל ״פילבוקס״ – מגדלי שמירה שנבנו בתקופת המנדט על ידי אדריכל בריטי בזמנו. החוץ פילבוקס והפנים חדר תפילה, שבתוכו שומעים הקלטת תפילות של שלוש הדתות, שנשזר בהן סאונד של טנקים ומסוקים. מעין אדריכלות היברידית

חגית: מאוד אקטואלית

אבי: מאוד. מה שמוזר, שהיא עסקה בזה לפני המלחמה, והתערוכה חיכתה לחזרה לברעם

חגית: בשעה טובה

---

מוזיאון בר דוד, קיבוץ ברעם