דפנה הורנצ׳יק: כש״פרוגרסיבי״ הופך לזהות קבועה, סתירה הופכת לאיום

הזעם, הבדידות והקיטוב לא הופיעו אצלי פתאום. הם התעבו, שכבה אחר שכבה, בשקט. הרגשתי אותם ברשתות החברתיות, שהבטיחו חיבור אך יצרו בפועל אשליה של קהילה וים של בדידות. הרגשתי אותם בדינמיקות פוליטיות, חברתיות ומקצועיות – חלוקות, טעונות, שבורות. וככל שהמנגנונים האלה הגבירו את הקיטוב, כך הם גם הגבירו את ראשוניותו של הרגש. הזעם, למשל, הפך לכלי שמזין את עצמו. הרשתות אוהבות זעם, האלגוריתם אוהב זעם, והעולם שסביבי נעשה יותר ויותר בטוח שהוא יודע מי ״צודק״ ומי ״טועה״.

הרעיון ליצירה RAGE נרקם עוד לפני שבעה באוקטובר 2023, אבל במשך השנה וחצי עד הבכורה בפברואר 2025 הוא התחזק, התגבש וקיבל תוקף. היצירה הזו נולדה מתוך הצורך שלי לא רק לבטא זעם אלא להביט בו כמנוע לפעולה – לפרק אותו לפעולות שלא נופלות לקיצוניות המתבקשת, לא להפוך אותו לאלימות, לא להיות משותקת מעוצמתו. רציתי למצוא מרחב שבו הזעם נוכח אך לא משתלט, עוצמתי אך לא צועק, כנה וחשוף.

לבצע את המופע RAGE פירושו להחזיק קרינג׳ במשך 75 דקות, וזה הרבה יותר מתיש מלרקוד במשך אותו פרק זמן ברצף. זה לא קשור למאמץ הפיזי – רקדתי שעות ארוכות יותר בחיי – אלא לעמידה הבלתי־פוסקת בתוך אי־נוחות. אי־נוחות שנגרמת על ידי דימויים, על ידי טקסט, על ידי מניירות, על ידי אינטנסיביות וחשיפה. המופע מבקש מהצופים לשהות במבוכה שהחומר מייצר, לאפשר לה לחלחל עד העצמות ולהשתמש בה כדלק. גיליתי שהמבוכה הזאת היא לא טעות בתהליך, אלא המהות שלו. אזורי המבוכה הם המקום שבו מתאפשרת כנות רגשית שאי אפשר להגיע אליה בדרכים ״יפות״.

מכאן נולדה הדמות, זו שחיה על הבמה, שמדברת, צורחת, נופלת, מתפרקת, חוזרת – היא שעיר לעזאזל. היא סופגת לתוכה את כל הבלבול הפרוגרסיבי שמרחף סביבי ובתוכי: את הסתירות, את החרדות, את ההתחמקות מעימותים, את הרצון להיות ״בסדר״ כל הזמן. היא אוגרת לתוכה את כל הטיעונים שלא נאמרו, את כל הדעות שמפחדים להגיד בקול רם, את כל הטעויות שאנשים מפחדים לעשות. והיא מקריבה את עצמה על הבמה כדי שדפנה תוכל להגיד את מה שאולי לא הייתה מעזה.

בחרתי בגישה של ״עשי־זאת־בעצמך״: תפרתי את התלבושת לבד, יצרתי את הבמה, הלחנתי מוזיקה, ניגנתי, שרתי, הפקתי סאונד. חלק מהדברים היו חדשים לי לגמרי. לתפור, למשל, או לנגן בכלים שמעולם לא החזקתי. במובן מסוים זה היה מעשה פאנקיסטי: לא לחכות לאישור, לא להידרש למומחיות או לתקציב גדול. פשוט לעשות. להבין לאורך הדרך מה אפשרי ומה לא, ולהסתפק בחוסר השלמות כחלק מהאסתטיקה של האמירה. הרי היום כל אחד הוא רקדן/זמר/מוזיקאי/די ג׳יי/אמן וידאו/יוצר תוכן וכו׳…

היצירה נולדה מתוך הצורך לבטא זעם ולהביט בו כמנוע לפעולה – לפרק אותו לפעולות שלא נופלות לקיצוניות המתבקשת, לא להפוך אותו לאלימות, לא להיות משותקת מעוצמתו. רציתי למצוא מרחב שבו הזעם נוכח אך לא משתלט, עוצמתי אך לא צועק, כנה וחשוף

אבל זה גם היה קשה. כשאת עושה הכל לבד, קשה לקחת מרחק מהיצירה. קשה לדעת איפה את מגזימה ואיפה את מתרככת ואיפה את סתם מטומטמת. וגם, קשה לדעת מתי לעצור. האינטימיות עם החומר היא טוטאלית. לפעמים יותר מדי טוטאלית. דווקא מהמקום הזה התחלתי להבין כמה הפרויקט הזה דרש ממני להיות חשופה.

בשלב מסוים הבנתי שאני לא יכולה לעשות אותו לגמרי לבד והכנסתי לתהליך את קימ טייטלבאום כדרמטורג. הוא עזר לי להפוך את הקיפאון לתנועה, לדחוף את החומר למקומות שלא העזתי לבד ולתת לדמות את האופי חסר המעצורים שלה – זה שפחדתי לחקור ללא יד תומכת. לא רק בגוף, אלא גם ביצירה שלו.

התגובות ל־RAGE היו חזקות: רבים הרגישו שהם נראים, אחרים מאותגרים, וכמה הרגישו מואשמים. המתח הזה היה חלק מהעבודה – ליצור מרחב שבו אי הנוחות היא אמת. שמתי לב כיצד קולגות, אמנים, אוצרים וכד׳, שלכאורה חוגגים ביקורתיות, איבדו את שלוותם כשהביקורת פנתה פנימה. נראה שכש״פרוגרסיבי״ הופך לזהות קבועה, סתירה הופכת לאיום.

תהליך היצירה לא היה חף ממהמורות שביססו את הממד הביוגרפי־דוקומנטרי שלה. הוא לא הפסיק להציף מקרים של ניסיון לצנזורה והשתקה, כאלה שהיו מונעים בדרך כלל מפחד או תחושת עליונות מוסרית – בדיוק התכנים ש־RAGE טוענת להעמיד בסימן שאלה.

להלן מקרה אחד מיני רבים שמייצג את האקלים בו צמחה היצירה, ושבדיוק לו ולכשכמותו היצירה מגיבה: סיפורה של קולגה – אמנית איראנית־אמריקאית – ריחף והעיב על תהליך היצירה שלי. היא הוזמנה, כמוני וכמו אמנים אחרים, להצטלם לקמפיין העונה של WUK (וינה), התאטרון המארח. בעוד שלי היה ברור שאני מפרסמת את התאטרון ולא את היצירה שלי, הקולגה שלי הגיעה לצילומים כשדגל פלסטין מודבק על התלבושת והציפורניים שלה. מנהלי התאטרון הרגישו לא בנוח עם הבעת הדעה הזו ללא תיאום מראש, והודיע לה שלא ישתמשו בתמונות.

לטענתה, באותו רגע היא צונזרה והושתקה על ידי מוסד פרו־ציוני ודאגה להשמיע קולה ברשתות החברתיות, מה שהוביל לבסוף לחרם של קבוצת אמנים מקומית ובינלאומית על WUK וביטול הופעתה שלה עצמה על בימתם בטענה ש״לא הרגישה בטוחה יותר בקרב אנשי התיאטרון״. בעקבות האירוע הזה החלטתי שאני רוצה לפעול אחרת, בדיאלוג פתוח ושקוף אל מול המוסד שתומך בי. ובכל זאת, נתקלתי שוב ושוב בפחד של צוות התאטרון מלהיות ״בצד הלא נכון״ של הקונפליקט, פחד שהתבטא בניסיון ״לרכך״ את העבודה שלי, לערוך ולהסיר ממנה דימויים.

זה הכריח אותי לשאול את עצמי שאלות אחרות לגמרי: לא שאלות על ״מי מקבל במה״ או ״מי מושתק״, אלא שאלות על איך נוצר סיפור. איך סימן מסוים הופך פתאום לסמל, איך סמל הופך לטרנד, ואיך הטרנד הופך לאמת מוסרית שמקבלת מעמד כמעט קדוש.

מהמקום הזה, הבנתי עד כמה המקרה של הקולגה ההיא לא קשור אליי, אלא למה שביקשתי לבקר ב־RAGE: הנטייה לרכב על גלים מוסריים, להשתמש בשיח של השתקה וצדק פוליטי ככלי לקידום עצמי, להדביק על כל אירוע את מילון המושגים של ״קורבן־מדכא״ בלי לשאול רגע מה באמת קרה.

בסופו של דבר, הקולגה שלי פרסמה ברשתות מסמך שיתאר את רצף האירועים כפי שקרו לטענתה, ובסופו כתבה (בתרגום חופשי מאנגלית): ״פחות מחודש אחרי שהסרתי את עצמי מהתכנייה של WUK, נתקלתי בתמונת עיתונות של הרקדנית הישראלית דפנה הורנצ׳יק, לובשת כאפייה פלסטינית כחגורה סביב מותניה. תמונה זו פורסמה כתמונת הפוסטר של הפרויקט שלה באתר WUK ובחשבונות שלהם ברשתות החברתיות.

״רעדתי עד היסוד. כל מה שהמנהלים האמנותיים אמרו לי על האיסור של WUK להציג כל סמל פלסטיני בפומבי היה שקר מוחלט. היה ברור שמדובר לא ב׳מה׳ אלא ב׳מי׳ – אילו גופים ומי מורשים לדבר על הנושא הזה. המקרה חשף שכבה מכוערת נוספת: בנוסף לצנזורה ולפיקוח, נחשפתי להעדפה על בסיס גזעני״.

בעוד שאני השתמשתי בסמלים (כגון כאפייה) כדי להראות עד כמה הם הפכו ריקים, זמינים, טרנדיים – האמנית ההיא בחרה למקם את עצמה בתוך נראטיב ברור של השתקה וצנזורה. היא לא הסתקרנה לגבי האמירה שלי מאחורי השימוש בסמל, אלא הניחה מהי וצמצמה אותי לכדי כלי זהותני שמשרת את הסיפור שלה. היא ויתרה על הזכות להציג את היצירה שלה לקהל וזכתה לתהילת גיבורים – אני נלחמתי על האמנות שלי תוך לקיחת סיכונים אל מול הקהל, התאטרון והקהילה שבתוכה אני פועלת. אני בחרתי באמנות.

הפער הזה, בין מי שמבקשת שיח אמיתי לבין מי שבוחרת בתגובה מיידית של האשמה, תיקף שאלות שהעבודה שלי מעלה: איך קורה שסמל מסוים הופך לקיצור דרך מוסרי? מי מרשה לעצמו להשתמש בו? מי חושב שהוא ״מסוכן״? ובעיקר איך השיח הפוליטי הפך כל כך שביר, עד שגם כאשר מנסים לגעת בו בעדינות ביקורתית, מיד מונף דגל האצבע המאשימה.

ניסיתי לחשוף כמה השפה יכולה להיות אלימה: כיצד מוסריות הופכת למותג וכיצד מורכבות משוטחת לכדי סיסמאות. RAGE לא באה להיות מתקפה, אלא השתקפות – של הבלבול שלי, של הניסיון להיות חלק מהמערכת, ושל המאבק להישאר ערה (awake) ולא נעורה (woke) בתוך המנגנון

חודש אחרי הבכורה, לאחר שהמסמך ההוא הופץ וכל מי שהיה מעורב ברשתות ידע על האירועים, הרגשתי שכל האנרגיה שהשקעתי בליצור שיח מורכב, שקול ומציאותי, העלתה חרס. למרות הניסיון שלי להמשיך ולעשות עם זה משהו – ליצור מרחב לבירור, להביא נקודות מבט שונות ולבדוק את המתח שבין מוסדות לאמנים – קיבלתי בעיקר כתף קרה וחוסר רצון לשתף פעולה.

ניסיתי ליצור קשר עם קולגות ואוצרים, לדבר על האתגרים שמתרחשים בזירה שלנו: צנזורה, ביטול, ההשפעה של מוסדות על השיח הציבורי והמורכבות של סמליות ושפה. ניסיתי להציע דיון פתוח, שבו אפשר יהיה להתייחס להקשרים ולדקויות, לנסות להבין ולחשוב יחד על מסגרת אתית משותפת. אבל פעמים רבות התגובה הייתה אדישה, והתחושה הייתה שהאינטרס האמיתי אינו דיאלוג – אלא שמירה על גבולות ברורים של ״נכון״ ו״לא נכון״, על סיפור פשוט וחד, במקום להתמודד עם המורכבות.

זה היה קשה. אני, שנכנסתי לעומק של חוסר נוחות, קרינג׳ וחשיפה כדי ליצור שיחה, מצאתי את עצמי מול דינמיקה שמסרבת לדבר, שמעדיפה לפשט, שמעדיפה להחזיק נראטיב אחד ברור במקום להתמודד עם הגוונים והעוצמות שהעבודה מעלה. ומצאתי את עצמי מבוטלת מקצועית וחברתית.

כשיצרתי את RAGE, רציתי להחזיק מראה מול העולם שאני חיה בו – עולם שמדבר על care, סולידריות ואתיקה, אך לובש את המילים הללו רק כהופעה חיצונית. דרך הקול שלי ושל הדמות שיצרתי, ניסיתי לחשוף כמה השפה יכולה להיות אלימה: כיצד מוסריות הופכת למותג וכיצד מורכבות משוטחת לכדי סיסמאות. RAGE לא באה להיות מתקפה, אלא השתקפות – של הבלבול שלי, של הניסיון להיות חלק מהמערכת, ושל המאבק להישאר ערה (awake) ולא נעורה (woke) בתוך המנגנון.

אני כותבת כי אני מאמינה שהשדה האמנותי צריך להכיל סתירות ולא רק לדבר עליהן. מוסדות שדורשים ניואנסים פוליטיים מהאמנים חייבים גם להיות מסוגלים להכיל ניואנסים רגשיים ואתיים בעצמם. אני עדיין מאמינה ב־care, בקולקטיביות, בכוחה של הבמה להטיל ספק באופן שבו אנחנו חיים יחד. אבל אני גם מאמינה ש־care ללא חיכוך הוא בבחינת קישוט, והאמנות האמיתית מתחילה במקום שבו אי־הנוחות מתאפשרת.

ובסופו של דבר, הנה אני מופיעה את RAGE בישראל בשנית. מזל שכאן יש מי שמבין מאיפה אני באה ולאן אני הולכת.

---

דפנה הורנצ׳יק | RAGE
תיאטרון הבית, רחוב נועם 5, יפו
11-12.1