גוסטבו סגורסקי: מארש אחרון / נקודות עצירה

גוסטבו מצלם אישה צעירה בשלג (Young Woman). הקצוות שלה עטופים – הראש מכוסה מטפחת פירחונית, קצה של יד מחובר לדש המעיל החום שמכסה על שכבות של בדים צבעוניים. רגליים אין לה – היא הג׳יני שיצאה מתוך בקבוק, ככל הנראה לאחר שמישהו שיפשף את כפות ידיו בכדי להתחמם. עיניה פונות הישיר למצלמה, מחוללות סערה לבנה, אולי בכל זאת מישהו ביקש משאלה. צועניה מרחפת בשלג, הגיעה מארצות החום, חיכתה שיתבונן בה ונעלמה לאחר שהלך. 

גוסטבו מגיע למושב בעיצומה של מגיפה עולמית. העיר ותחלואיה מוציאים אותו החוצה, דוחפים אותו לשוליים, לגבעת קסמים קטנה. כמו גיבור ספרותי ראוי, הוא מגיע לביקור קצר ומשתקע לשנים. הילד שגדל בבואנוס איירס וגידל את ילדיו בירושלים, מוצא מפלט בנוף המופקר. גוסטבו הולך בתוך הנוף. זהו לא נוף ילדותו, אבל עם כל צעד הוא מאמץ אותו אליו, הוא יצטרך לחרוש אותו בגופו בכדי להרגיש שייך. ככל שיקום ויתהלך בארץ, כך יהפוך לבן המקום.

אפשר לומר שנהיינו חברים תוך כדי הליכה. פעם סיפרתי לו על הפועל בעברית ״לשוּח״, להיות זה לצד זו תוך כדי התהלכות ולדבר. שיחה שהיא טיול ולכן הזמן בה מתפתל כמו שביל. הלכנו בעיר ובכפר, הלכנו ביער כשהיה ירוק ואחרי שנשרף, הלכנו בפארקים ובגינות ציבוריות, מזיעים בקיץ וקפואים בחורף, להפגנות ולשיעורים, לתערוכות ולתחנות רכבת. הכי הרבה אנחנו הולכים כדי למצוא מקום טוב לשבת.

להבה בוערת בתוך גוש של קרח (Snowball). אש ומים מעורבבים עם אדמה ואוויר. הזמן לובש על עצמו צורה והופך לאש קפואה. נדמה שמתוכה עומדים לבקוע חיים, אולי זה שד חיוור, הג׳יני שחזר לבקבוק. השלג הלבן שעטף את הנוף לא מחזיק מעמד, אינו יכול להמשיך ולכסות על אדמה בוערת. השמיים מתבהרים, העננים הופכים כהים, וחיזיון השלג מתפוגג.

הפוקוס המובחן הוא זה שמפנים את פעולת ההתבוננות האנושית, מסגיר את עמדתו של הצלם ביחס לסביבתו, את מוגבלות ראייתו. לכל שכבה הוא מעניק דחיסות אחרת, אחוזי חמצן משתנים, הוא מנשים את הנוף, נותן לו אפשרות פרטית

בוב דילן אמר פעם ששיר מושלם עוצר את הזמן. גוסטבו עוצר נשימתו ועוצר את הזמן. תמיד מחסיר נשימה כשהוא מצלם. אולי זו הסיבה שבצילומים שלו יש כל כך הרבה אוויר. גוסטבו ואני הולכים בעולם, וכל כמה צעדים הוא עוצר. יש דברים שצריך להגיד כשעומדים במקום, יש דברים שמבקשים את תשומת הלב.

דמות מכוסה בבד שחור נראית כמו כוכב ים, דקות אחרונות של אור בשמיים, גזע עץ כרות בין תחנת רכבת ובין חנות גרביים, אישה זקנה עטופה מעיל חום יושבת בכניסה לחנות ספרים, זוג מחזיק ידיים, דלעת ענקית שנשכחה בסמטה בשוק… בכל יום רביעי בשעה 08:59 אנחנו נפגשים בתחנת הרכבת. לפעמים יש רוח קרה, וצריך להזדרז לעבור לצד של השמש. לפעמים יש ניידות משטרה. תמיד הולכים באותה הדרך, אבל חוזרים מדרך אחרת. לפעמים פוגשים אדם מוכר, בדרך כלל מוכר לגוסטבו. ככה, כשהדברים חוזרים על עצמם תוך כדי תנועה – הזמן גם חולף וגם עוצר.

ציפור משונה מוטלת על דרך חצץ (Rooster). פעם כשהיה תרנגול, היה הראשון לקום, כעת אין מי שיעיר את השחר. החיה הגאוותנית שוכבת מובסת על הרקע שחור־לבן, היא זוהרת בצבעים ונוצות, והיא יפיפיה. אין לה התחלה, רק סוף, תנוחת הגוף לא מסגירה פנים. היא נראית כמו תכשיט שאבד לאישה ממהרת, או כדור אש שנפל מהשמים. גוסטבו מצלם אותה על דרך לא סלולה, רומז שכדי לפגוש כזה פלא יש לסטות מהכביש הראשי. 

מטוס תובלה בשמיים (Hercules). מה הוא מוביל? לאן? הוא טס בין המישור החד הקידמי של עצי האורן ובין המישורים שמעבר לפוקוס. על גבול הנראה מחוץ לחדות כפר ומוצב נראים אותו דבר. האוויר דחוס, השעה לא ברורה, והמטוס תלוי בשמיים. נדמה שהמדחפים פסקו להסתובב, אם לא יתחילו לזוז הוא יצנח למטה. מה המרחק בין צמרת העץ למטוס? אחרי הכל הם לא כל כך רחוקים.

אני עוצמת עין אחת ומודדת – 2 ס״מ מפרידים ביניהם. 10 ס״מ והוא מחוץ לפריים. זהו צילום שעוסק בנקודות תצפית. איך רואים מאחורי דבר, מעבר לו, מתחתיו, מעליו. איך רואים מרחק ומבטלים אותו בו בזמן.

נראה שכל צילום של גוסטבו מתרחש אחרי התמקמות. כך המראות הופכים להיות מקום. מבנה עם דלת תעשייתית ירוקה, אליה ניצב מבנה מאורך מפח (A-10). כל האלמנטים בצילום מתכנסים לרגע סינגולרי אחד, שנותן להם משקל שווה במערכת של יחסי גודל־צורה־צבע.

גוסטבו מתהלך בשולי המושב ומאתר את הנקודה היחידה במרחב־זמן שבה אסופת הדברים מתכנסים באופן הרמטי, כל תזוזה תפר את האיזון המושלם. חבל דק ובלתי נראה נמתח ממבטו לעבר הכניסה השוממה. כמו לוליין הוא ממקם כל דבר במקום הייחודי לו ביחס לדברים האחרים. אני לומדת על כוחו של המבט לקיים מערכת יחסים טוטאלית בין פרטים, לכאורה אקראיים ובלתי תלויים.

גוסטבו חוזר למקומות, לשבילים, מתייצב אל מול הנוף שמקיף אותו. בכל פעם הם אחרים – גוסטבו והנוף, המזג שלהם משתנה. הנופים מחולקים לשכבות, נפרסים ממנו והלאה (Fallen Tree). ככל שמתרחקים מהעין, הפרטים נעלמים והשכבות נמסות לתוך האטמוספירה.

כשהוא מארגן את האלמנטים השונים, הוא שוכח לרגע את משמעותם בעולם בכדי לסדר אותם ככה שיוכלו לחיות בשלום זה לצד זה. הפוקוס המובחן הוא זה שמפנים את פעולת ההתבוננות האנושית, מסגיר את עמדתו של הצלם ביחס לסביבתו, את מוגבלות ראייתו. לכל שכבה הוא מעניק דחיסות אחרת, אחוזי חמצן משתנים, הוא מנשים את הנוף, נותן לו אפשרות פרטית. 

גבר מבוגר עם שיער לבן נכנס לסבך (Man collecting olives). הוא לבוש באופן מוקפד, חולצה בתוך המכנסיים, חגורה למתניו. יד אחת מחזיקה דלי והיד השניה שולפת משהו מהכיס, זה נראה כמו אוזן של ארנב. הוא עומד על רגל אחת, גופו פונה שמאלה ואילו פניו מסתובבים מעט לאחור. נדמה לי שיש לו שאלה. השמש בגבו כשהוא צועד לתוך הצל. אולי בעצם זו משאלה.

אני נזכרת בצילום מפורסם של צלם המלחמות יוג׳ין סמית׳ משנת 1946, בו מצולמים שני ילדיו כשהם הולכים בגבם אליו, מתוך סבך צפוף הם יוצאים לעבר האור. סמית׳ מצלם אותם מתוך החושך – לפני רגע עוד שמע בראשו יריות ופגזים, והנה מתגלים מולו החיים. הוא קורא לצילום ״הליכה לגן עדן״. גוסטבו משלים את המהלך, סוגר את המעגל. זהו הצד השני של המחילה, הקצה שדרכו נכנסים, בסוף. פתח יציאה, פתח כניסה. אלא אם כן יצליח לשלוף עוד ארנב אחרון מהכובע.

---

מארש אחרון הוא פרויקט שנוצר מארבע שנות צילום שהחלו לאחר הסגר של הקורונה, עם מעברו של גוסטבו סגורסקי למושב עמינדב. הטקסט נכתב בעקבות הצגת החלק הראשון של הפרויקט מתוך שלושה במרץ האחרון, בתערוכת יחיד במשכן האמנים בהרצליה, באוצרותו של רן קסמי אילן.

בימים אלה סגורסקי מציג תערוכת יחיד בגלריה החדשה סדנאות האמנים טדי בירושלים (גם היא באוצרותו של רן קסמי אילן), ובמקביל יצא בקמפיין הדסטארט לגיוס כסף להוצאה לאור של טרילוגית ספרי אמן של הפרויקט במלואו.