עומר בן־דוד: מבחינתי, יצאנו מהמעברות

יובל: הי עומר בוקר טוב, מה שלומך בימים אלו?

עומר: בוקר טוב! אני מניח שכמו אצל כולם תקופה קצת מורכבת, אבל משתדל להיות עסוק במה שעושה טוב

יובל: אז הנה עשית טוב, בבניית העולם התימני־עתידני בקליפים לשירים מתוך אלבום הסולו של תאיר חיים, מייסדת a-wa. קודם כל מזל טוב

עומר: תודה רבה, זה באמת משהו שאני שמח בו, ואני מקווה שהוא יעשה טוב גם לעוד אנשים

יובל: בוא נתחיל באיך התחיל הקשר ביניכם, זו לא הפעם הראשונה שאתה עובד עם תאיר

עומר: נכון, התחלתי לעבוד עם תאיר בהרכב A-WA עם אחיותיה המופלאות תגל ולירון כבר לפני שש שנים. הן בדיוק עמדו להוציא את האלבום Bayti Fi Rasi וחיפשו שותף לייצור וידאו, בהתחלה קצת בחשש כי הייתה להן שפה אמנותית מאוד ברורה והן רצו לראות שנהיה בקו אחד. אחרי הקליפ הראשון, Mudbira, כבר הרגשנו ממש מחוברים וזה המשיך לקליפ Hana Mash Hu Al Yaman, שם כבר הצלחנו להשתולל קצת יותר ביחד ולהתחיל לבנות שפה חדשה

יובל: שמה היא הייתה? איך היית מגדיר אותה? מה מאפיין את השפה החדשה ההיא?

עומר: הקליפ הראשון־ראשון שלהן, Habib Galbi, שהן יצרו עם המפיק תומר יוסף, היה כולו במדבר עם מאפייני היפ־הופ עדכניים – וזה גם מה שאנחנו עשינו בהתחלה ביחד. אבל אז הרגשנו שצריך להתקדם משם: האלבום החדש שלהן אז התרכז בחווית העלייה של סבתא שלהן מתימן לארץ, בחלום וגם בשברו – והרגשנו שצריך לעבור כביכול מהמדבריות של תימן אל המעברות של הארץ.

ב־Hana Mash צילמנו בשכונת הארגזים ובנמל יפו, מעין ״שיר שכונות״ כזה, ghetto אם נרצה, ובאמת ההשראות הויזואליות הגיעו כבר יותר מקנדריק-mia, ולמען האמת, מבחינה אסתטית גם מהסרט ״הריבוע״ של רובן אוסלנד. אני לא חושב שזה בהכרח יקפוץ לעין לאף אחד מהקהל, אבל אני ממש נהניתי מהשילוב הזה בין אסתטיקת אינסטגרם לבין הארט האוס

איפה זה ואיפה לשבת 3 דקות מול קליפ ביוטיוב

יובל: בוא נקפוץ לעכשיו: מה השתנה?

עומר: קודם כל עולם הקליפים כולו השתנה. הקשב של הקהל השתנה. אם אני לא טועה נתוני אינסטגרם יושבים על 13 שניות בממוצע לצפייה לסרטון. איפה זה ואיפה לשבת 3 דקות מול קליפ ביוטיוב. אז זה דבר ראשון שצריך להתייחס אליו – איך מייצרים דימויים שייחקקו תוך זמן מועט. 

בקריירת הסולו של תאיר רצינו לקחת את הסגנון שלה עוד שלב קדימה. מבחינתי, יצאנו מהמעברות. תאיר משלבת אנגלית בשירה שלה, ההפקה המוסיקלית של תמיר מוסקט היא מבחינתי מהחלל, ולשם החלטנו שאנחנו רוצים ללכת. במובן מסוים אולי זה במקום להביא את ההיפ־הופ למדבר – להביא עכשיו את המדבר לעתיד.

זה הגיע בצורת שלושה קליפים באולפן, שהם כולם ״נוגעים״ במדבר, אבל לא באופן ריאליסטי: הם מאזכרים אותו, אבל יותר כמו הפקות אופנה שמרפררות לעולם המסורתי. כולם מתייחסים לתמה של תאיר באלבום – הצעידה מהמסורת אל העולם החדש, אל העתיד; הטוב יותר בשאיפה, יש לומר

יובל: בשאיפה אמן. תגיד, לפני שנדבר ספציפית על הקליפים עצמם, איפה נכנס לסיפור בתהליך ארט דיירקשן, תלבושות וכן הלאה?

עומר: במקרה של היצירות הספציפיות האלה הגיעו מאוד מוקדם האמת. עוד את הקונספטים הראשוניים פיצחתי מראש ביחד עם הארט דיירקטור ובימאי אנימציה המדהים קובי ווגמן. בגלל שרציתי לייצר עולמות שונים זה מזה אבל שכן יתכתבו אחד עם השני, ובגלל שהכוונה הייתה לכוון להפקות אולפן, אז אוטומטית הייתי צריך הרבה יותר עזרה עיצובית – זה לא למצוא לוקיישן אמיתי ולהתמקם מולו.

אגב, בכלל אני מוצא שמומלץ מאוד להתייעץ ולייצר עם בוגרי בצלאל סטוריבורד וכו׳, כי משהו בזה שהם ״בוראים״ מול הדף הריק משחרר להם את המחשבה ומדייק אותם – לעומתנו בוגרי לימודי הקולנוע, שאני מרגיש הרבה יותר ״תלויים״ במציאות ההפקתית. ובאמת עם קובי, ברגע שהגדרנו את העולמות אז כבר היה חייב להכניס מהר מאוד את הסטייליסטית הנפלאה קורין סווייד ואת מעצב התלבושות ניר ג׳ורג׳יו לוין הנפלאים. 

לדוגמה, בקליפ של Yemenights הם ממש עבדו ביחד, כי ההלבשה של תאיר הייתה צריכה להיות מעוצבת ולהיתפר עם יחס ישיר לרקע של עולם השטיחים שהכנו לה – היה מרתק לראות אותם בוראים את זה ביחד

יובל: הזכרת את Yemenights, בוא נמשיך איתו? ספר עליו עוד קצת

עומר: ימנייטס הוא שיר אהבה חולמני של אישה על הגבר שלה. חפרנו תאיר ואני בתחושה הזאת, במילים, במוסיקה, ועלו שני דברים: האחד, שבמילים הם רוצים לעופף ביחד על שטיח מעופף, והשני שזו מעין פנטזיה, זה הכל בראש שלה. 

ככה הגענו לזה שבתחילת הקליפ היא טווה שטיח, בפעולה מסורתית, ומשם אנחנו מזנקים כביכול לתוך השטיח עצמו, לפנטזיה שלה, שבה זה רק שניהם בעולם קסום שכולו שטיח מואר. ובמקרה שלנו, מה יהיה האהוב הזה אם לא רקדן ברייקדאנס מקצועי? שהוא אשד אברהם המוכשר שכבר היה איתנו בקליפ בעבר.

הצלם שלנו, דניאל מילר הנפלא הכווין את הצוות ככה שנוכל לייצר באמת צילומית ותאורתית את מסדרון השטיחים הזה

יובל: מגניב

איך אני לא מגלה את הקלפים שלי ישר

יובל: תגיד, עבדתם במקביל על הקליפים או סיימתם אחד ועברתם לשני? מה אתה יכול לספר על שני הקליפים האחרים?

עומר: עבדנו עליהם במקביל, העלנו כל מיני קונספטים ואז ייצרנו את השלישייה הזו שהרגישה לנו נכונה ויצאנו גם לצלם אותם אחד אחרי השני. 

בשני האחרים, Ya Banat הוא קריאה של תאיר ל״נשות צנעא״ להצטרף אליה למסע לעבר האור. הדבר שהכי בלט לנו הוא שנרצה לייצר כזה סיסטרהוד, סופרגרופ של נשים, כולל ילדות, שהן הקבוצה שתוביל אותנו. גם שם בהקשר הזה לדוגמה ההלבשה מאוד חשובה כי למרות המוסיקה וההיפ־הופ וכו׳, לא רצינו שזה יהיה סליזי, חושפני, מה שלפעמים מאוד מתבקש מבחינת הז׳אנר. 

והקליפ האחרון בסרייה, No WiFi, נפתח בתיאור של תאיר שגדלה הרחק מפיתויי העיר, כמו נביאה במדבר. משהו בתיאור הזה, יחד עם המוסיקה, ישר שלח אותנו ללימבו שחור מלא עשן, לילה מדברי כביכול, שמתנוסס מעליו פנס ירח ענק, משהו שישים את תאיר כמעט כדמות מיתית. היה שלב כלשהו בסקיצות שרציתי להביא גם קצת עיזות שיהיו איתה שם בערפל, אבל תאיר העדיפה לחסוך לחיות המסכנות את החוויה – ואני שמח מזה גם

יובל: כן, לגמרי לא הכרחי… 

יובל: אם לחזור למה שאמרת בהתחלה, לקשב המוגבל שלנו, אני מתפתה לשאול בשביל מה בכלל לטרוח, ועכשיו עם AI בכלל. זה לא מתסכל אותך? את תאיר? (אני יודע שאת זה אני צריך לשאול אותה אבל הנה, בכל זאת עשיתם 3 קליפים במקביל)

עומר: בעיקרון התחלנו את העבודה על הקליפים האלה לפני שנה, לדעתי זה היה לפני כל הטרלול שהשתלט עלינו מאז, וייאמר לזכות כל הצוות שכל סקיצה, תכנון וכו׳ נעשו במוחות אנושיים בלבד.

עם זאת, אין ספק ש־AI משנה את כללי המשחק, קודם כל עובדתית. מעצבים, קרייני קול, סטוריבורדרים, כל אלה מאבדים עבודה בקצב. זה מאוד מורגש בעולם הפרסומות, היום משרד הפרסום יכול לעשות הרבה יותר כבר אצלו אינהאוס, וחברת ההפקה יכולה לסגור את הפוסט יותר בקלות, וזה בדברים הקטנים, מבלי לדבר על הפקות שלמות שעוברות לטכנולוגיה הזו שזה כבר פוגע גם באנשי הסטים, שהעבודה שלהם עד לאחרונה כביכול לא נגעה בכלל למחשבים – אבל הנה פתאום אתה יכול לייצר מה שאתה רוצה בשניות.

עם זאת, אני חייב להגיד שבתור יוצר אני פחות חושש מזה, אלא דווקא רואה בזה הזדמנות. יש את כל העניין שפסטיבלי קולנוע אומרים שהם לא יקבלו יצירות שנעזרו ב־AI ואני תוהה אם זה לא כאילו פסטיבלים בשנות ה־90 היו אומרים שהם לא יקבלו סרטים שמשתמשים ב־CGI אלא רק רוצים אפקטים אמיתיים. העולם שלנו משתנה כל הזמן, ראינוע, קולנוע, צבע, אפקטים ממוחשבים ועכשיו AI. 

המילה ״מתח״ עולה לי לראש: איך אני לא מגלה את הקלפים שלי ישר. איזה דימוי אני שם שיגרום לך להגיד שנייה מה אני רואה פה ולמה? ואז משם בשאיפה לעבור שנייה־שנייה ולנסות להמשיך לייצר לך עוד מתח

אז אני חושב שמבחינה טכנית, יש לנו הרבה יותר יכולות זמינות היום, ומזה אני נהנה מאוד – אבל, וזה אבל גדול, מבחינה רעיונית אני עדיין מאמין שידינו על העליונה. כשאני היום עושה בריינסטורם עם התוכנות האלה הן עוזרות, אבל אם אני מבקש מהן רעיונות מקוריים לדבר כזה או אחר זה תמיד מרגיש מאשאפ ממוצע מוזר של כל מה שהן חושבות שהקהל ירצה. 

אז יש לי תקווה – בינתיים לפחות

יובל: נסתפק בבינתיים… איך אם כך אתה תופס את תשומת הלב שלנו בשניות הראשונות? שלא נגלול הלאה לסטורי הבא?

עומר: אני חושב שהמילה ״מתח״ היא מה שעולה לי לראש. איך אני לא מגלה את הקלפים שלי ישר. איזה דימוי אני שם שיגרום לך להגיד שנייה מה אני רואה פה ולמה? ואז משם בשאיפה לעבור שנייה־שנייה ולנסות להמשיך לייצר לך עוד מתח.

למשל, בקליפ שביימתי לקותימן, שהוא וואן שוט אחד 3 דקות, אין קאטים מסחררים, ולא סטים מתחלפים, ולא שום דבר כזה שאמור לענות על הצרכים של צפיית ה־ADHD שלנו. הקליפ זכה בשנה שעברה בקליפ הטוב ביותר בפסטיבל הולישורטס באל.איי, שזה דבר לא רע בכלל שהכניס אותי לשיחות עם סוכני קליפים שם

יובל: נייס

עומר: אז שם הייתה ממש עבודה עדינה של איך בכל זאת, בתוך המגבלות האלה, לייצר מספיק שינויים ועניין וסקרנות כל כמה שניות, כדי שהקהל יוכל ״להישאר איתנו״ רגע עוד קצת. 

במקרה ההוא פתחנו על דימוי של בית בורגני־פרברי מבחוץ שבו שומעים צעקות של זוג מתוך הבית. אני לא הבנאדם להעיד אם זה עבד או לא, אבל השאיפה שאתה תגיד רגע, מה זה, מי צועק שם. זו כבר התחלה.

אם נשארת כדי לגלות, זה עליי להמשיך למשוך אותך בעדינות בחבל