סיכום 2025 / וינטג׳, הדור הבא

המשיכה לווינטג׳ שהסתמנה כטרנד לוהט, תפסה עוד תאוצה בשנה האחרונה, בעיקר בתחום האופנה ופריטים לבית. לא מדובר בגישה אסתטית אלא בתופעה של ממש, הנשענת על מנגנון תרבותי עמוק, אינטואיטיבי־קולקטיבי, שפועל כתגובת נגד לעולם המואץ, התזזיתי והמרושת שבו אנחנו חיים.

בעידן שבו הסטורי נמחק בתוך יממה, בגדים ״חדשים״ הופכים מיושנים בתוך שבוע, ואלגוריתמים מייצרים עבורנו אינסוף גרסאות של אותם רעיונות – הווינטג׳ (חזרה לשימוש בפריטים מתקופות אחרות) מציע לנו משהו אחר לגמרי: איטיות, מקוריות, עמידות, ובעיקר סיפור ונוסטלגיה. האפשרות לשלוף חפצים מתוך זמן אחר, להחזיק אותם ביד, להרגיש את משקלם, ולגלות שהם עדיין רלוונטיים – מספקת סוג של הנאה ותחושת ביטחון.

רונן לוין: ״בשנות ה־60 וה־70 זה היה מרד בתרבות הצריכה הקפיטליסטית. בשנות ה־80 וה־90 הוא הפך לביטוי של אינדיבידואליות. עם החרפת משבר האקלים והמודעות הגוברת לייצור־יתר, וינטג׳ נעשה גם בחירה אתית, מוסרית. ויותר מהכול – הוא אופנתי״

רונן לוין, מרצה במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, מקדיש הרצאה לסיפורו של הווינטג׳ בקורס שנושא את השם המפתה ״בכפפות של משי״. ״המושג אופנת וינטג׳ נולד כבר במחצית המאה ה־20, אך משמעותו השתנתה שוב ושוב״, אומר לוין.

״בשנות ה־60 וה־70 הוא סימן מרד בתרבות הצריכה ובקונפורמיות הקפיטליסטית, תגובת נגד לעולם שמדד את ערך האדם דרך הדברים שקנה. בשנות ה־80 וה־90 הוא הפך לביטוי של אינדיבידואליות, לחלק מהשפה של סצנות אלטרנטיביות כמו פאנק, גראנג׳, ואינדי, שדגלו בבגדים משומשים דווקא כדי להתנגד ל׳מראה הנכון׳.

״מאז שהאינטרנט נכנס לחיינו, ההיצע של פריטי וינטג׳ נהיה הרבה יותר נגיש: אתרים כמו eBay ו־Etsy אפשרו לכל אחד למצוא פריטים מיוחדים מהעבר, לעיתים ממש אוצרות. בעשור האחרון, עם החרפת משבר האקלים והמודעות הגוברת לייצור־יתר, וינטג׳ נעשה גם בחירה אתית, מוסרית. ויותר מהכול – הוא אופנתי״.

שלוש השנים האחרונות מסמנות מפנה חדש ועמוק בתרבות הווינטג׳. מתגובת נגד למגמות בחברה, וינטג׳ הפך להיות תגובה קיומית. ״אנחנו חיים בתרבות שזזה מהר מדי״ אומר ד״ר לירוי שופן (חבר מערכת פורטפוליו), חוקר אופנה ותרבות ומרצה בשנקר ובאוניברסיטת בר אילן. ״בעולם שבדיגיטל הכול חולף ונמחק, יש ערך עצום בחפצים שמתנגדים למחיקה. וינטג׳ מזכיר לנו שמשהו יכול להישאר.

״יש קרע בין העולם שבו אנחנו חיים לבין העולם שאנחנו מבקשים לעצמנו. מהירות, זמניות ושכפול חסר גבולות הפכו לנורמה. תחושת המשכיות הפכה למותרות. כתוצאה מכך, דווקא חפצים שלכאורה נשארו מאחור הופכים למפלט, משמשים כמוקדי חיבור לעומק, לזיכרון, למשמעות. הם מזכירים לנו שהזמן הוא לא רק כוח שמוחק, הוא גם כוח שבונה אולי אפילו משקם״.

לפני שנעמיק, חשוב להבחין: וינטג׳ אינו ״יד־שניה״, שהיא קטגוריה פונקציונלית. פריטי יד שניה הם כאלו שהיו בבעלות קודמת. פריטי וינטג׳, לעומת זאת, הם כאלו שהזמן הוסיף להם שכבות של ערך תרבותי, אמנותי או עיצובי. לעתים פריט וינטג׳ הוא יד שניה, ולעתים הוא מגיע היישר מהמקור.

זה לא רק מה שלבשנו, אלא מה (ובעיקר מי) שאנחנו מרגישים שאנחנו, דרך לבישת הפריט. בעוד יד שנייה עוסקת בשימושיות, המונח וינטג׳ עוסק במשמעות. לצד אלו יש גם ״רטרו״ שהם פריטים חדשים בהשראת העבר; וגם אספנות של פריטים נדירים ויקרי ערך.

בעידן שבו נראה לנו שכבר ראינו הכל, הווינטג׳ מציב הצעה מרדנית, אולי ייחוד אמיתי. ״בתרבות שכבר אי אפשר לדעת מהו המקור ומה החיקוי, מציאת פריט ייחודי מהעבר הפכה לסוג של סמל סטטוס״, אומר שופן. ״בעולם שבו מותגים גדולים מייצרים מאות אלפי יחידות של כל חולצה, דווקא הפריט הישן, היחיד, בעל הסיפור, הוא שהופך לנכס יקר״.

החפץ הפיזי הוא נשימה עמוקה

למרות שמדובר במגמה עולמית, הרי שבישראל היא מקבלת עומק נוסף ומובחן. הווינטג׳ המקומי אינו רק עיסוק בזמן, אלא עיסוק בזהות. ישראל של 2025 היא מדינה שסועה, מותשת, אחרי שבר לאומי עמוק. הטראומה של 7 באוקטובר, המלחמה, החרדה, הקרע הפוליטי, האובדן של רציפות בחיים כפי שהיכרנו אותם לפני המלחמה – כל אלה מייצרים כנראה צמא לתחושת יציבות. משהו שמחבר אותנו לעבר שבו היינו חלק מסיפור משותף.

מה שניתן לכנות ״חפצי נשמה״ הופכים למרכזיים: כלי קרמיקה של לפיד וחרסה, ריהוט בסגנון קיבוצי, טקסטיל וביגוד ״חלוצי״ – הם לא רק יפים, הם פריטים כמעט טקסיים. הם מאפשרים להיאחז בישראל אחרת: ישראל שבנתה, יצרה, שיתפה פעולה; ישראל שקיימת עדיין כמיתוס, אבל שואבת כוח בהווה, מהעבר היפה יותר שהיה כאן.

גיל פנטו אספן ומשמר נוסטלגיה ישראלית אומר: ״הרגעים שאני הכי אוהב הם כשישראלים נכנסים אליי ונחשפים לאוסף שלי, נוגעים בפריטים, ומיד נוצרת תערובת של התרגשות וסיפור. אנשים מבינים היום את העבר בצורה עמוקה יותר, לא כגחמה נוסטלגית אלא כמשהו שיש לכבד, ללמוד ממנו, ולהתבונן בו בעדינות. כשהם מחזיקים חפץ ישן, הם לא רק מתפעלים ממנו; הם מרגישים שהם מצטרפים לרצף של חיים שהיו כאן לפניהם״.

לירוי שופן על דור ה־Z: ״הדור הזה מלא סתירות. הוא מודע לקיימות, אבל צורך המון. חי במסך אבל רוצה אינטראקציות מוחשיות. וינטג׳ יושב בדיוק בתפר הזה״

במציאות הפוליטית והרגשית הסבוכה של היום, הפנייה לווינטג׳ משמשת גם כמנגנון תרפויטי. החפץ הופך את העבר ל״מקום״ שניתן לחזור אליו. שופן מתאר את זה כך: ״אנחנו בארץ מוסיפים לשיח הווינטג׳ שכבה עדתית ישראלית, מאוד ברורה. נוסטלגיה של משפחתיות, של קהילות, של עדות, של טעמים וריחות. זה לא רק חפץ – זו שייכות. המגע הוא ההפך מהעולם הדיגיטלי, שאין בו תחושה או משקל״.

מפתיע אולי לגלות שדווקא הדור הצעיר – דור ה־Z, הוא זה שמוביל את מהפכת הווינטג׳. זה דור שנולד לתוך המסך, שנע במהירות, שמחובר תמיד, ודווקא שם מתעורר החיפוש אחר מה שהעולם הדיגיטלי אינו מסוגל לספק: חומר, מגע, ייחוד.

״הדור הזה מלא סתירות״, מסביר שופן. ״הוא מודע לקיימות, אבל צורך המון. חי במסך אבל רוצה אינטראקציות מוחשיות. וינטג׳ יושב בדיוק בתפר הזה״. ברצף ה־doomscrolling (גלילת מסך לאין קץ, בלי לחשוב וללא תכלית), מגע בחפץ אמיתי נותן לנו רגע של נשימה. כשהגלילה בפיד הופכת למדיטציה של ריקנות, החפץ הפיזי הוא נשימה עמוקה״.

שינוי מגמה כלכלי סמוי

כדי להבין עד הסוף את הכוח של וינטג׳ בסוף שנת 2025, כדאי להתבונן גם במגמה של שינוי כלכלי שמתרחשת ברובה מתחת לפני השטח: את תרבות ה״קנה־השלך״ ששגשגה בעשורי הבום הכלכלי של סוף המאה ה־20, מחליף בעשור האחרון מודל חדש: כלכלה מעגלית. זו תפיסה שבה חפצים אינם ״נצרכים״ אלא ״זזים״; הם עוברים מיד ליד, מקבלים חיים חדשים, ולעיתים גם ערך חדש.

שופן מתאר זאת כך: ״אפשר לזהות שינוי יסודי בתפיסת הבעלות. אנחנו קונים מתוך ידיעה שנוכל למכור. הפריט אינו סוף – הוא תחנה״. המהפכה הזו מתאפשרת גם הודות למארקט־פלייסים דיגיטליים , ברשתות החברתיות ובאתרים כמו The RealReal, Vestiaire Collective, Depop ועוד.

״אלו לא רק שווקים, אלא ׳מערכות אקולוגיות׳ חדשות, שבהן מושגי ערך, שימוש, זמן ובעלות נבחנים מחדש. הצרכן מחזיק בפריט לא כמשהו שישאר עמו לנצח, אלא כמשהו שיש לו עתיד מעבר אליו, במעגל שממשיך להסתובב״.

זהו מודל שנתפס בעיקר כידידותי לסביבה, אך משמעותו רחבה יותר. ברמה האנושית, יש הסבורים שהוא מפחית את החרדה שמלווה את תרבות הצריכה – החרדה מפני סופיות. כשאפשר להעביר חפץ הלאה, המחזיק אינו רק צרכן, הוא חלק מזרימה. סיפור שממשיך להתגלגל.

אם בעבר החפצים היו נשארים אצלנו עד שהתבלו (או יצאו מהאופנה), היום אנשים קונים מתוך ידיעה שיוכלו להעביר הלאה. למסור ואפילו למכור, ולזכות ברווח כלכלי כלשהו. לאחרונה, מכירות ביתיות, ירידי פופ־אפ וחנויות אינסטגרם בישראל מתרבות בקצב שלא נראה כאן קודם. הן הופכות למרחב חברתי, קהילות חדשות שנוצרות סביב חיבה לחפצים.

בתוך המרחב הזה מתפתחת שכבה נוספת, מעט רומנטית, של מלקטים. אלו הם קניינים בעלי טעם אישי, שטסים לברלין, טוקיו, לונדון או אמסטרדם, מסתובבים בשוקי רחוב, מרתפים ומחסנים, ומאתרים פריטים שאי אפשר למצוא בישראל – החל בג׳ינסים של ליוויס בשיק צרפתי, דרך סוודרים סקנדינביים משנות ה־60 ועד תיקים איטלקיים מתקופת הזוהר של בתי האופנה (וינטג׳, אמרנו?) כמו גם כלי אוכל ופריטי נוי לבית.

הם חוזרים עם מזוודות עמוסות, וגודשים דוכנים במכירות מקומיות, שהפכו בשנה האחרונה למבוקשות במיוחד. התהליך הזה יוצר גשר מרתק בין הגלובלי למקומי: ״שוקי רצפה״ אירופיים, שמזינים את הסצנה הישראלית, וזו בתורה מתפתחת ומתגבשת כזירה בעלת שפה משלה, קהילתית, באוצרות עכשווית.

לירוי שופן: ״עולם שמרגיש כאילו הוא מתפרק, מבקש לחזור למשהו מוכר. גם מותגים רוצים זהות יציבה״. החזרה לארכיונים נעשית לא רק במחקר אלא בשפה שלמה: בצבעים, בגזרות, בדפוסים ואף בלוגואים – הכול ״מתחיל מחדש״

איך מזהים וינטג׳ אמיתי? שילוב של גיל, איכות ומשמעות: פריט שנושא תוויות, חומרים וטכניקות ייצור מתקופה מובחנת, עשוי מחומרים עמידים יחסית ומשקף את רוח הזמן שבו נוצר – הוא וינטג׳. הוא עשוי לשאת סימני זמן טבעיים, כמו פטינה, שחיקה עדינה, אבל לא נזק ושברים.

בתחום האופנה אלה בדרך כלל הגזרות, הפרופורציות, רוכסנים וכפתורים, שחושפים טכנולוגיות ומגמות מהעבר, שכבר אינם בשימוש. לעיתים יש לפריט גם תיעוד היסטורי או סיפור מוצא שמעלה את ערכו.

ההתרפקות על העבר אינה מתרחשת רק אצל הצרכנים. כמגמה רבת עוצמה, היא סוחפת גם את התעשייה. בתי אופנה גדולים ברחבי העולם חוזרים היום לארכיונים שלהם עצמם, ומחדשים דגמים קלאסיים בווריאציות עכשוויות. אפשר לראות זאת אצל גוצ׳י, בלנסיאגה, דיור, לואי ויטון – כולם מחטטים בהיסטוריה של עצמם כדי לנסח מחדש מהו ״חדש״.

שופן מזהה במגמה הזו שמרנות, שמתיישבת עם המגמה הכללית של חיפוש יציבות. ״עולם שמרגיש כאילו הוא מתפרק, מבקש לחזור למשהו מוכר. גם מותגים רוצים זהות יציבה״. החזרה לארכיונים נעשית לא רק במחקר אלא בשפה שלמה: בצבעים, בגזרות, בדפוסים ואף בלוגואים – הכול ״מתחיל מחדש״.

אז בפעם הבאה שתראו (או תרכשו) חפץ או בגד עם עבר עשיר ונוכחות מרשימה, תדעו שאתם לא לבד. כוחות פוליטיים, פסיכולוגיים, אסתטיים וכלכליים מניעים את תרבות הווינטג׳, שמציעה את מה שהעולם המודרני כבר כמעט אינו מסוגל לספק: עוגן ועומק, המשכיות, זיכרון מהעבר שלא נעלם, אלא ממשיך להיות חלק מההווה. משהו שנשאר, ומאפשר להמשיך גם לעתיד עם תחושת משמעות.