סיכום 2025 / ציבי גבע: הבית הפנימי נסדק כשהפיזי נמחק

ענבל: בוקר טוב ציבי, מה שלומך?

ציבי: בוקר טוב ענבל. מה שלומי? זו שאלה שאפשר לענות עליה קצר ומתחמק או ארוך ופרטני. נגיד כרגע, שבסדר, סביר

ענבל: זו הייתה שנה מורכבת לכולנו, ובמיוחד לך, עם טיל שפגע בבית שלך. איך מסתדרים?

ציבי: לאט לאט. זה שבר שמטלטל את החיים. אנחנו במשפחה עוברים את זה ביחד, אבל במישור הנפשי, כל אחד מתמודד עם זה בדרכו. לי זה לא פשוט, הבית הפנימי נסדק כשהפיזי נמחק. זו איזושהי התאבלות, תוך כדי תנועה. אין סינכרוניזציה בין הצורך לתפקד ולארגן איזה בית ״במקום״, לבין העייפות הגדולה והדכדוך הפנימי. לקחתי את הזמן לשהות בזה, להיות שם כמה שייקח

ענבל: אני יכולה לדמיין כמה זה מורכב. הבית הוא מחסה פיזי ונפשי מפני העולם שבחוץ. והעולם שבחוץ היה מאוד לא נעים בשנים האחרונות. לאבד את העוגן הזה – זו טלטלה גדולה. הצלחת להמשיך ליצור בזמן הזה?

ציבי: בקושי, כמעט ולא. הייתי מגיע לסטודיו ככל שיכולתי, אבל חלק גדול מהיום הייתי שוכב על הספה השחורה וישן או מנמנם. זה יותר היה לשהות פה, להיות במגע עם המקום שלי, עם האמנות, אבל לא ממש לעשות. ״ליצור״ הוא מושג מורחב בעיניי. ל״סתם״ בהייה יש תפקיד חשוב במרחב הזה. הבינתיים הוא המקום שבו קורים תהליכים, תת קרקע של הבנה חדשה, של איזו החלמה

ענבל: אתה רואה את הסטודיו גם כסוג של בית?

ציבי: מאוד, תמיד. הסטודיו בשבילי הוא בית שני, משק אוטרקי, מעבדה, ארגז החול (כל מה שלא היה לי בבית הילדים בקיבוץ) שמאפשר את הנביעה של רעיון, מחשבה חדשה או התנסות. אם לא ארגיש פה בבית, לא תוכל להתרחש השהייה הזאת והאפשרות שמשהו יקרה.

רוב היום הוא שהייה בתוך המרחב הזה, שהוא בזמן הזה כל העולם שלי. שהייה, התבוננות ומחשבה. זה המצע שממנו יכולים לצמוח דברים. זה המקום המאפשר. רק אחוז קטן של הזמן פה יכול להיקרא עשייה במובן הפיזי

חרדה ופסימיזם עמוק הם לפני הכל ראייה ריאליסטית לגמרי. זה מה שמי שעיניו פקוחות ראוי שיראה פה, לא? זאת מדינה שהולכת אל מותה, רכבת בלי נהג, או עם נהג מטורף, הרע באדם, פסיכופט גמור, שנוהג את הקטר והרכבת מתדרדרת לתהום

ענבל: המחשבה על בית ועל בית הרוס מזכירה לי את ההצעה שלך לביתן הישראלי בביאנלה בוונציה – להרוס אותו ולהציג תל הריסות; הצעה שמרגישה כל כך רלוונטית היום – גם בהקשר לבתים שנהרסו בישראל (פיזית ומנטלית), וגם בהקשר לתמונות של עזה

ציבי: כן, ואני עסוק הרבה במחשבות האלו, על מה שקרה לי – יותר מפעם אחת בחיים. על ההתהפכות הזאת ועל איך מחשבה כמעט מייצרת מציאות. זה מחריד. אתה חי ברוחך את הסימבולי ואז חוטף בפרצוף את הממשי. איך קורה כל זה? ההצעה ההיא נולדה הרי לפני 23 שנים, וגם אחר כך עסקתי בנושא ההרס והחורבות (השם של הפרויקט ההוא, שלא קרה מעולם בתוך עולם האמנות, היה ״מה שהיה ומה יהיה״, ושם המשנה היה ״חירבה״).

זה לא ״שברו והחלום״ אלא ״החלום ושברו״. זה מעסיק אותי המון, סדר הדברים הזה בתוך המיינד – איפה נמצאת האינטואיציה, והאם אפשר יהיה אי פעם להנדס את עצמך מחדש ולייצר מחשבות אופטימיות? גם בהקשר אוניברסלי ולא רק אישי: יש אנשים שאיבדו את הבית שלהם טוטאלית, במקומות שונים בארץ, בעוטף, וגם עזתים שאיבדו לחלוטין את ביתם. הם נשארו בלי כלום, חסרי כל.

אני נזכר שיונה פישר אמר לי פעם, כשעבדנו יחד על תערוכה, ״ציבי, יותר מהכל יש בעבודה שלך מאז ומעולם מלנכוליה, זו הליבה שלה״. זה ריגש אותי אז, הרגשתי שהוא ״ראה לי״

היצירה היא סיפור שכותב את עצמו

ענבל: במציאות שלנו, גם אנשים שלא דמיינו מעולם בתים הרוסים קיבלו בתים הרוסים… אבל אולי המלנכוליה היא הרגש המתאים ביותר לארץ שלנו, שנעה בין חלומות גדולים ותוקפנות גדולה, לפגיעות ואובדן. איך אתה חושב על מלנכוליה?

ציבי: אני רואה את המושג הזה לפני הכל כאיזו תכונה אישיותית, לעיתים אולי מובנית. אבל את קושרת את זה לחיים בארץ, אז אני לא יודע אם ״מלנכוליה״ היא הביטוי הקולע ביותר, אבל חרדה ואיזה פסימיזם עמוק – הם לפני הכל ראייה ריאליסטית לגמרי.

זה מה שמי שעיניו פקוחות ראוי שיראה פה, לא? זאת מדינה שהולכת אל מותה, רכבת בלי נהג, או עם נהג מטורף, הרע באדם, פסיכופט גמור, שנוהג את הקטר (באופן מודע ומכוון ומושכל), והרכבת מתדרדרת לתהום. בכל מובן שהוא.

לעבודה שלי יש ממשקים עם המציאות הפוליטית או הקיומית־פסיכולוגית על האדמה הזאת. היא מייצרת השתברויות או רפליקציות של המרחב הזה; אבל בדרך כלל, אם אפשר טיפה להכליל, היא מסתובבת בתת־קרקע של החיים כאן

הבנות שלי האהובות שואלות אותי לפעמים ״אבא, מה יהיה?״, ואני אומר להן מה אני חושב, והן חותכות אותי באמצע וצועקות עליי ״אבא, תפסיק זה נורא מפחיד!״. אז אני אומר ״אבל שאלתן אותי, אז מה אתן רוצות -שאגיד את האמת שלי, או שאבוא להרים את המורל?״.

זה מה שאני רואה פה כבר שנים רבות, לפני מלחמת 7 באוקטובר. תהליכי הרס אוטו־אימוניים שמפוררים פה כל תחום מתחומי חיינו. אני אומר את זה בכאב גדול, אבל זה מה שאני רואה. ואני אוהב את המקום הזה ואת החיים פה – אהבה עצומה ונכזבת

ענבל: ואולי זו הגדרה טובה למלנכוליה – ״אהבה עצומה ונכזבת״, אבל כזו שעדיין מחכים שתתממש, בכל זאת, למרות הכל. איך הזמן הזה, יחד עם כל מה שהוא מביא, משפיע על היצירה שלך?

ציבי: אני מרגיש שהיצירה שלי היא כבר מזמן סיפור שכותב את עצמו. היא נעה במסלול שקשור וניזון ממציאות החיים פה, אבל הוא מהלך שהולך ומתחפר לתוך עצמו, מעין ״דרך שאינה יודעת את עצמה״ – כמו שאומר הדאו דה צ׳ינג. היא נבנית כמו תל ארכיאולוגי שחוקר פנימה ושיש לו כל מיני שבילים והתפצלויות והתפתחויות ריזומטיות; או מבנה פוליפוני שמתפתח כמו ספירלה. זה מוביל אותי, לא אני אותו.

לעבודה שלי יש ממשקים עם המציאות הפוליטית או הקיומית־פסיכולוגית על האדמה הזאת. היא מייצרת השתברויות או רפליקציות של המרחב הזה; אבל בדרך כלל, אם אפשר טיפה להכליל, היא מסתובבת בתת־קרקע של החיים כאן, במתחים ובתהליכים שמניעים את הדברים.

העבודה שלי מטאפורית יותר, היא קשורה למרחבים נפשיים והביטוי שלה מופשט או מוכלל יותר. במרבית הזמן אני לא מגיב על דבר שקרה אתמול. אני הרבה יותר קשוב ללבה שבבטן האדמה, למה שבוער. אבל בדרך כלל זה כמעט בלתי נראה, לבה שמתישהו פורצת החוצה.

אחרי 7 באוקטובר, כשהייתי נרעש ומזועזע כמו כולנו מהזוועה שהתרחשה שבמסגרתה גם בר תומר – בת משפחה שלי מהקיבוץ – נרצחה באירוע הנורא בנובה, יצאו לי כמה עבודות שקראתי להן ״אחרי המסיבה״. הייתי מזועזע עד יסוד אז, והעבודות האלה קרו לי, ממש כך. זה מקרה נדיר שפרץ אצלי אז, מקרה קיצון אולי

ענבל: על מה אתה עובד עכשיו?

ציבי: אני עובד על כמה דברים במקביל. אני מעדיף שלא לפרט, כי מה שעוד לא קרה זו ביצה שעוד לא נולדה. אני מעדיף תמיד לתת לדברים להתבשל לאט ולהיות באינקובציה, להיות במגע עם הדברים ולא לדבר אותם בטרם עת. זמן וריכוז פנימה הם דברים חשובים כל כך, קצת כמו לשמור על האנרגיה, על חום הלב

ענבל: ואולי ננסה רגע, לצד המלנכוליה, להישאר רגע עם המילים הנעימות ״חום הלב״. האם יש מקומות שבהם אתה אופטימי?

ציבי: הייתי רוצה לבטא מחשבות אופטימיות, מתוך הרצון לייצר איזו הצדקה, מאולצת כמעט, לקיום פה, לחיים בתוך הכרסום ההולך ומתרחב של כוחות ההרס שפגיעתם רעה, שביססו בשיטתיות את הכיבוש, את הגזענות, ואת הפגיעה באנשים חפים מפשע – ערבים ויהודים. הם יוצרים עובדות ומציאות חדשה באופן דורסני ומשנים את כל כללי המשחק תוך כדי תנועה.

בו בזמן אנחנו מוחים בנימוס, תוך שמירה על מחאה בלתי אלימה, חסרת שיניים. זה מאבק בלתי סימטרי לחלוטין. יש בארץ הזאת אנשים נפלאים, שלא מוצאים את עצמם יותר, שלא רצויים יותר כאן במדינת ישראל שנהיית יותר ויותר יהודה, וכואבים את החורבן הזה – אבל גם לא רצויים בשום מקום אחר.

מה נותר לנו היום? אולי למצוא זה את זה. לבסס סולידריות, חברות, וליצור איים בריאים וחממות של אנשים טובים שמתחזקים זה עם זה ויוצרים שותפות גורל ודיאלוג, חיים של כבוד ותמיכה הדדית, בארץ הזאת. המקום הזה הוא בית, בית פצוע אבל אהוב כל כך. אין לי פתרון קסם אשלייתי אחר