״גורלות״: נועה צוק פוגשת את עצמה במסע החיים

ענבל: בוקר טוב נועה, מה שלומך?

נועה: הי ענבל, אני אחלה, תודה. די מתרגשת לקראת השיחה שלנו. איך את?

ענבל: אצלי בסדר גמור, שמחה לקרירות החורף ומקווה שהוא יישאר כמה שיותר. בדיוק מסתכלת על התיעוד מתוך המופע שלך, ונזכרת בעדינות וביופי שבו. אבל בואי נתחיל מההתחלה – רצינו לשוחח על המופע ״גורלות״ שעלה לא מזמן בבכורה. תוכלי לספר עליו קצת?

נועה: ׳׳גורלות׳׳ עלה באוגוסט האחרון בסוזן דלל – מופע עם שמונה רקדנים (ואני ביניהם) מארבעה דורות, בגילאים 16-70. היה מרתק ומרומם רוח לאגוד בסטודיו רקדנים מגילים שונים

ענבל: מה עניין אותך בעבודה הבין־דורית?

נועה: המפגש של כולנו, נקודות החיבור, הקיום שלנו, ההוויה האנושית… לראות איך למרות השוני בגוף, בפרספקטיבה, ביכולות, במגבלות ובנקודת המבט – החיבור שלנו אחד לשני וההנאה שלנו לפגוש אחד את השני היו דבר מרכזי בתהליך היצירה. בעיקר נורא נהנינו כולם, ובטח אני. גם לפגוש כל דור בנפרד בחזרות, וגם כשהפגשתי את כולנו יחד. היינו חלק ממשהו גדול יותר – כמו שבט, כמו משפחה. צורת קיום של הטבע. זה הרגיש כמו לפגוש את עצמי במסע החיים

ענבל: ובאמת, גם הבת שלך משתתפת. איך היה לעבוד איתה?

נועה: היה מדהים. קל, מרגש, וכנגד מה שאנשים בטח חושבים – גם מאוד פשוט. התרכזנו בדבר עצמו. קימה כל כך אוהבת לרקוד, וגם אני, אז פשוט נכנסנו לחקירה. כל הרקדנים שלקחתי לעבוד איתי נורא אוהבים לרקוד. צללנו לתוך חיפוש תנועתי וזאת הייתה חגיגה. הליכה בטוחה אל הלא נודע. התהליך היה שמחה גדולה

ענבל: העבודה מתחילה בסולו של גליה ליוור, הרקדנית המבוגרת יותר – רגע נהדר. תהיתי לגבי התלבושות – בחרתם בשבילה חולצה אחרת, לא צמודה, בשונה משאר הרקדנים שלובשים גופייה צמודה. האם חשתם צורך להסתיר את הגוף שלה?

אני אוהבת צורות, דינמיקות מתחלפות. אני אוהבת שכל תנועה נובעת ממקום אחר בגוף. כרקדנים יש בנו המון כפתורים, ואנחנו עובדים ומתאמנים לשלוט בכפתורים האלה

נועה: חשוב לי שהרקדנים ירגישו בנוח בתלבושת. יצרנו לה בגד שהיא תרגיש בנוח בתוכו. בתהליך היה משהו שבו כל אחד נדרש להיות הוא עצמו, מה שיצר את התחושה שיש מקום לכולם

ענבל: אפשר להרגיש את החקירה והסקרנות, אבל אני לא בטוחה שהטקסט מכוון היטב לאותו מקום שאת מדברת עליו. הגופים השונים הם חלק מהעבודה, אבל לא הרגשתי אותם כנושא בפני עצמו

נועה: זה כמו להתבונן בסרט טבע. כשאני עובדת עם הרקדנים, החקירה התנועתית היא בראש מעייני, לא הנושא עצמו. אחר כך, כשאני שמה את הכל יחד, זה יוצר עולם רחב בגלל שכל אחד מגיע מהמקום שלו

ענבל: איך מתרחשת החקירה התנועתית?

נועה: מתחילים מיצירת תנועות. יוצרים בנק – לפעמים לרעיונות מוזיקליים ידועים מראש ולפעמים פשוט למוזיקה שאני אוהבת. לפעמים יוצרים תנועות עם תחושה מסוימת שבא לי לחקור. אני אוהבת צורות, דינמיקות מתחלפות. אני אוהבת שכל תנועה נובעת ממקום אחר בגוף. כרקדנים יש בנו המון כפתורים, ואנחנו עובדים ומתאמנים לשלוט בכפתורים האלה.

לדוגמה, איך ליצור משהו איטי וקטן – אבל להרגיש המון, איך ליצור משהו סמיך אבל לזוז מהר, איך לשלוח אינפורמציה לרגלים ולא לאבד את התחושה בעור הפנים, איך לתוך הצורה הקיימת להביא תחושה פנטזיה מסוימת, איך ליצור חיות גם כשלא זזים, איך מתחברים האחד לשני כשזזים.

זה לא מספיק לעשות את אותה התנועה באותו הזמן – צריך להתחבר אחד לשני באנרגיה ובתודעה, ואז זה עובד. זה אינסופי וזה מרתק. הדבר הראשון הוא ליצור בנק רציני של קומבינציות של תנועות. ואז מתחילים לשחק

ענבל: מה מפקידים בבנק? איך הוא נוצר?

נועה: יוצרים קומבינציות של תנועות על קצבים מסוימים, עם תחושה מסוימת. אני יוצרת, הרקדנים יוצרים. העבודה על כל חלק בעבודה הייתה בדרך שונה

ענבל: באיזה אופן?

נועה: אני מגיעה עם רעיונות שונים לקטעים שונים. לקימה ואוריה, שהם בני 16, ידעתי שאצור דואט עדין, קרוב ואינטימי. האווירה שלו הייתה ידועה לי מראש. אבל לא תמיד זה ככה. עם הרקדניות בנות ה־25 ידעתי שבא לי להתחבר לאמביציה – שלי ושלהן. משם ניסינו הרבה דברים.

המילים מרגישות לי דלות לעומת החיפוש שמכיל עולם ומלואו. גם אם יש לי איזו תחושה ברורה שאיתה אני נכנסת לסטודיו, הכל קורה שם עם הרקדנים – נכנסים, יוצרים ומפתחים את העולם של העבודה

המופע מכיל את השינויים

ענבל: בת כמה את? ומה חיפשת בעבודה עם הרקדנים המבוגרים יותר?

נועה: אני בת 47 וחצי. עם גליה, הרקדנית הכי מבוגרת, היה ממש מרתק בסטודיו. מטבעי אני בן אדם מהיר, ואיתה הייתי צריכה להאט. הרגשתי שזה מוציא ממני דברים חדשים והתבוננות אחרת. הרגשתי נחת לתת לאיטיות להיכנס לגופי ולבלות איתה זמן. התוודעתי אל התחושה של השהייה והשוטטות. תחושת הזמן המיוחדת שהייתה לי איתה נספגה בתוכי, והגוף שלי שתה את זה. זהו מנעד חדש שמעשיר את המערכת

ענבל: נדמה שאת בודקת דרך העבודה הזו ״איך זה יהיה כשאגדל״, ומודדת לך אופני תנועה חדשים, מעין חליפות. ההופעות היו מאתגרות במיוחד, עם הרגל ששברת בדיוק לפני – אולי גם סימן שהגוף מבקש להאט ולהתאים לזמן?

נועה: חלק מהמקצוע שלי הוא להקשיב לגוף, לעבוד איתו בחוכמה, תבונה והקשבה. חלק גדול מהמקצוע הוא גם פציעות, זה חלק מאמנות המחול. עבורי, עם כל הקושי, זאת גם הזדמנות. הדיאלוג שלי עם הגוף שלי הוא יומיומי והוא חי. הפציעה לא קרתה כי עבדתי קשה מדי או כי אני צריכה לשנות משהו בדרך שלי, אלא סתם כי מישהי נתקלה בי ומעדתי – וכך נשברה לי עצם קטנה בכף הרגל.

כשתפניות כאלה קורות, אין ברירה אלא לתת להן מקום. היה לי קשה לקבל את ההחלטה הנכונה לקראת ההופעות – החלטה שגם לא תזיק לכף הרגל שלי וגם שתאפשר לעבודה לחיות ולהתפתח.

הייתה גם תחושה נעימה שהמופע מכיל את השינויים וממשיך לגדול. עם כל זה היה לי קשה לרקוד פחות (הרקדניות השתלטו על התפקידים שלי), כי אני מאוד אוהבת לרקוד. בעצם יצרתי את העבודה הזאת בשבילי, כי עדיין ממש בא לי להופיע

ענבל: את גם הכוריאוגרפית וגם רוקדת – איך מצליחים? זה לא מתנגש?

נועה: בהפקה הזאת היו לי הרבה כובעים. גם יצרתי את העבודה, גם רקדתי, גם הפקתי, גם גייסתי כסף עבור העבודה וגם הייתי אמא. זה היה לא פשוט, אבל גם ממש מדהים. בחלק האחרון של התהליך הבאתי את מתן דויד, חבר טוב ורקדן, שינהל את החזרות. כשהוא הגיע יכולתי לקפוץ לתפקיד הרקדנית, ומתן אסף את הכל יחד וחיבר אותנו אחד לשני. בלעדיו לא הייתי מצליחה.

צילמתי הרבה בחזרות כדי שאוכל להתבונן אחר כך בבית בנחת ולקחת החלטות. אהד פישוף, שיצר את הפסקול של העבודה, שימש כדרמטורג וזה היה עוגן חשוב בתהליך. זה נהדר שעם השנים בניתי לי את הצוות שמלווה אותי – אנשים שאני סומכת עליהם, אוהבת לעבוד איתם והם עוזרים לי כל כך

ענבל: מה עוד חשוב לספר על העבודה?

נועה: שיש תכף עוד הופעות – אחת קרובה ב־5.1 ועוד הופעות באפריל. ושממש אשמח אם הקהל יפקוד את האולמות ויגיע לראות אותנו

ענבל: מה למדת מהעבודה הזו?

נועה: אני עדיין בהיי של העבודה … כשהעבודה יוצאת לאוויר העולם היא מתחילה לגדול, להשתנות ולצמוח. ממש כמו תינוק שנולד. יש בי סקרנות, שמחה וציפייה להרגיש את העבודה בעוד שנה, ולבדוק את ההתפתחות שלה

ענבל: לגדול איתה?

נועה: כן, בהחלט לגדול איתה

ענבל: יש מחשבות קדימה?

נועה: תמיד יש מחשבות קדימה… בוודאות ארצה ליצור עבודה קטנה בפעם הבאה. אני מרגישה בת־מזל שיש לי את הריקוד, היצירה והחקירה התנועתית שמעסיקים אותי, ממשיכים לסקרן אותי ומזינים את התשוקה שבוערת בי

ענבל: תודה על השיחה ובהצלחה עם המופע!

נועה: תודה ענבל, היה לי כיף ומעניין לשוחח איתך

---

נועה צוק | גורלות
מרכז סוזן דלל
5.1, 9+10.4