לנוע עם הגוף: התכשיטים של פאולה ביאנקו

יש רגעים נדירים שבהם מעצבת לא רק מתבוננת בעבודות של אחרים, אלא פוגשת את עצמה. לא כהשראה, לא כהשוואה, לא כציטוט – אלא כהדהוד עמוק, כמעט פיזי, של שפה שכבר חיה בתוכה. זה מה שקרה לסמדר עזריאל, המעצבת שמאחורי מותג התכשיטים Paula Bianco, בביקור קצר, כמעט חטוף, בתערוכה של קרטייה בלונדון. פחות מ־24 שעות בעיר, שלושה ימים לפני סגירת התערוכה, נסיעה שנראתה על הנייר כמו סטייה קטנה מהשגרה – התגלתה כרגע מכונן.

״עמדתי מול התכשיטים של שנות ה־30 ופשוט התחלתי לבכות״, היא מספרת. ״לא מדמעות של התפעלות, אלא מהלם שקט, כזה שמגיע כשמשהו מוכר מדי פוגש אותך ממקום בלתי צפוי. זה לא היה ׳איזה יופי׳, אלא תחושה של ׳אני מכירה את זה׳. אני מכירה את התנועה הזאת, את הרכות הזאת, את הדרך שבה תכשיט לא יושב על הגוף – אלא זורם איתו״.

עזריאל פועלת מזה שנים מחוץ לקאנון של עולם התכשיטנות הקלאסי. בלי לימודי צורפות פורמליים, בלי הכשרה היסטורית מסודרת, בלי עיסוק מודע בבתי אופנה או בשושלות יוקרה. השפה שלה נבנתה מתוך ידיים עובדות, ליקוט, ניסוי, הקשבה לחומר ולגוף שנושא את התכשיט. כנראה שבדיוק מהמקום הזה, הביקור בתערוכה של קרטייה לא הרגיש כמו פגישה עם מיתוס רחוק, אלא כמו פגישה עם קרוב משפחה שאולי לא ידעה על קיומו.

״ראיתי שם תכשיטים רכים, לא שטוחים, כאלה שיש בהם תנועה. לא הצהרה כוחנית אלא אלגנטיות חיה. כמו סרט תחרה שמתיישב על הגוף. זה טלטל אותי, כי הבנתי שאני עובדת ככה כבר שנים, בלי לדעת שזה נקרא Garland״.

האתר אינו עוד זירת מכירה. הוא הרחבה של השפה שלי: איטית, מדויקת, נטולת דרופים מהירים והצפה. כל תכשיט מקבל זמן ונוכחות

המונח Garland, שהתנוסס על שלטי ההסבר בתערוכה, התגלה רק בדיעבד כמפתח להבנה. בעולם של קרטייה הוא מתאר תכשיטים בהשראת טבע: פרחים, עלים, תנועה אורגנית, רכות ואווריריות; תכשיטים שנועדו לנוע עם הגוף, לא להכביד עליו. ״כשחזרתי לארץ וקראתי על זה, הבנתי שזו הקולקציה שכבר עבדתי עליה. זה מה שהיה לי בידיים״.

הפירוש המילולי למונח הוא שרשרת של פרחים, עלים, נורות, בד או חומרים אחרים שמשמשים לקישוט בחגים, באירועים, בעיצוב חללים, בתצוגות אופנה ואמנות. הגרלנד יכולה להיות טבעית, עשויה פרחים או עלים, או מלאכותית עשויה אורות, נייר וטקסטיל.

מתוך החוויה הזו נולדה קולקציית Garland: לא כתגובה לקרטייה, אלא כהמשך טבעי של שפה קיימת, של תכשיטים שמדברים בתנועה ובקימור. כאלה, כפי שהיא מספרת, לא מבקשים להכריז, אלא להתלוות ולהמשיך את השפה הקיימת. לא להאפיל על העונדת, אלא לזרום איתם.

איך זה מתחיל ואיך זה נגמר

הקולקציה החדשה כוללת שרשרת סטייטמנט מרכזית, עגילים וצמידים, ומתבססת על חומר גלם חדש שנמצא עדיין בתהליך התפתחות. עבור עזריאל, זו אינה קולקציה סגורה אלא גוף עבודה חי, שימשיך להשתנות ולהתרחב עם הזמן.

אבל כדי להבין למה דווקא המפגש הזה היה כל כך מטלטל, אולי אפילו הכרחי, צריך לחזור אחורה. הכול מתחיל בבית, או מדויק יותר – אצל הסבתא פולה, שעל שמה גם קרוי המותג. פולה עלתה מפולין לארץ חסרת כל. כדי לפרנס את משפחתה עבדה בעבודות יד כמו רקמה, תפירה, ומפיות שנמכרו בחנויות באלנבי. ״זו לא הייתה יצירה לשם יצירה, אלא עבודה לצרכי פרנסה הישרדותית״.

גם הדור הבא המשיך בקו הזה: אמה של עזריאל, האישה הקרובה לה ביותר גם היום, למדה אופנה בוויצו והייתה תופרת. אביה היה מהנדס תעשייה וניהול, והסבא היה מוסכניק של אוטובוסים. ״זה אולי נשמע רחוק מאופנה, אבל מוסכניק זה אדם שיודע לפרק ולהרכיב, להבין דברים מבפנים. זו אותה לוגיקה״.

בתחילת דרכה פנתה עזריאל לעיצוב פנים. במשך ארבע שנים עבדה בחנות של מותג הריהוט קסטיאל, שעליהן היא מספרת שהיו ״בית ספר של פרופורציות, של צבע, של קומפוזיציה, של הבנה מרחבית. למדתי דרך הגוף״.

אבל עולם עיצוב הפנים, על כל הדיוק והיוקרה שבו, דרש התאמה מתמדת לצרכים של אחרים. ״את תמיד בתוך אילוצים של לקוחות. אני רציתי ביטוי אישי. רציתי שהשפה תהיה שלי״. בגיל 31, אחרי קורסים בשנקר ותסכול מקולקציית אופנה שלא הבשילה, יצרה שרשרת אחת. בלי ידע ובלי לדעת איך זה אמור להיות, באמצעות אינטואיציה בלבד״.

״השרשרת היתה עשויה שרוול בד פשוט, חרוזי עץ שהושחלו פנימה וטבעות מתכת שחיברו ביניהם. בלי סיומות, בלי ליטוש, בלי לדעת אם זה תכשיט. רק תחושת יד, חומר וסקרנות״. הרגע המכונן הגיע כשמישהי הביטה בשרשרת שאותה ענדה בעצמה, ושאלה ״איך זה מתחיל ואיך זה נגמר?״. השאלה הזו, הפשוטה לכאורה, הפכה לציר שסביבו נבנתה כל השפה של פאולה ביאנקו. ״שאלתי את עצמי איך תכשיט צריך להיות בנוי מבפנים, כדי שייראה כמו שאני רוצה מבחוץ. משם הכל התחיל לזוז״.

באותה התקופה עבדה במחלקת הטלמרקטינג של עיתון הארץ, ובאחת השוטטויות שלה, כשהיא עונדת את השרשרת, נכנסת לחנות של קום איל פו. המוכרות עצרו אותה בכניסה, והשאר, כמו שאומרים – היסטוריה.

תהליך היצירה של עזריאל מתחיל בליקוט אובססיבי של חומרים בשווקי פשפשים, אותיות דפוס ישנות, כפתורי קריסטל משנות ה־30, חוטי מתכת ובדים. ״אני קונה לפני שאני יודעת למה. החומר מדבר אליי לפני הכל, הסיפור מגיע אחר כך״.

הפריצה הבינלאומית הגיעה ב־2008, דרך מפגש כמעט אגבי עם קניינית בשוק מעצבי העיר ומשם לשואורומים בפריז, שדרכם מכרה לאחת מחנויות הקונספט האיקוניות בעיר, קולט, וגם לברגדורף גודמן, קורסו קומו ועוד.

בשנת 2013, בשיא ההצלחה, החליטה לעצור ולצאת מהמרוץ הבינלאומי. היום היא פועלת אחרת. רק אחרי כמעט 20 שנות עשייה היא משיקה אתר למותג. ״לא מתוך לחץ, אלא מתוך בשלות. האתר אינו עוד זירת מכירה. הוא הרחבה של השפה שלי: איטית, מדויקת, נטולת דרופים מהירים והצפה. כל תכשיט מקבל זמן ונוכחות״.

במקביל, היא מוכרת גם באמצעות מפגשים ישירים. בבית, שבו גם פועל הסטודיו שלה, היא מקיימת פגישות אישיות בתיאום מראש. ״נשים מגיעות במיוחד. לבד, עם חברות, לפעמים ליום כיף אינטימי. אני לא עונה לטלפונים בזמן הפגישה, לא ממהרת, לא מסתכלת על השעון. אם מישהי הגיעה עד אליי – אני שם בשבילה. גם אם היא לא תקנה כלום״.

במקביל היא מציגה בפופ־אפים נבחרים, שיתופי פעולה נקודתיים, ובעיקר במכירות אוצרותיות כמו ABOUT US by Karina, שהקרובה שבהן תתקיים בבית המכולות בסוף השבוע הקרוב (15-17.1). עזריאל משתתפת ביריד זו הפעם החמישית, ותשיק בו את הקולקציה החדשה. ״אני לא דוחפת מוצר. אני מציגה שפה, וכך גם הדוכן שלי שנבנה כחלל תצוגה שקט, עם תצוגת פרחים בולטת, שהם המשך ישיר של התכשיטים״.

במובן הזה, גם המפגש עם קרטייה, גם ההיסטוריה המשפחתית, גם הסטודיו הביתי וגם האתר החדש – כולם חלק מאותו מהלך: לא לרוץ, לא לדחוף, לא לייצר עוד – אלא להקשיב, לדייק, ולאפשר לתכשיט להיות מה שהוא מבחינתה ״באמת״: נקודת חיבור.