על דאו ועל דו: רוח הדרך במוזיאון וילפריד ומוזיאון טיקוטין

ענבל: הי שיר, מה שלומך?

שיר: הי ענבל, אני חוזרת לנשום אחרי פתיחת התערוכה

ענבל: פתחת שתי תערוכות בתוך כמה ימים, במוזיאון טיקוטין ובמוזיאון וילפריד. נשמע מורכב. ספרי קצת – מה יש בהן?

שיר: שתיהן עוסקות ברוח הדרך ושואבות את השראתן מתפיסות של דרך. ״דאו – רוח הדרך״, שמוצגת במוזיאון וילפריד, מציגה את הדאואיזם שהתגלגל לתוך הזן־בודהיזם בסין, וממשיכה אותה התערוכה ״דו – רוח הדרך״ שמוצגת במוזיאון טיקוטין.

אלה הן תערוכות משלימות שעוסקות בגלגוליה הרעיוניים והחזותיים של ה״דרך״, מילה שנכתבת בסינית וביפנית באותה סימנית. ביפנית ״דו״ היא סיומת לאמנויות רבות שהפכו לדרך תרגול ואימון לכל החיים, כמו לדוגמה ״צ׳אדו״ – דרך התה, ״שודו״ – דרך הכתיבה ו״בודו״ – אמנויות הלחימה

ענבל: מהי רוח הדרך?

שיר: שאלת השאלות, והתשובה עליה היא אישית: להיות בקשב ובנוכחות מלאה בכל רגע למה שהדרך מגלה לנו, מבלי לרוץ אחרי המטרה הבאה. בייחוד כעת, בתקופה של חוסר וודאות ותחושה של אובדן דרך, חשבתי שהתפיסות האלה יכולות להחזיר אותנו פנימה, למקום שבו דרך הלב יודעת להנחות אותנו. התערוכות מזמינות את הצופה להאט את הקצב של המרוץ המתמיד, לעצור לרגע ולהתבונן על האופן שבו אנחנו עושים את הדרך

ענבל: זה אתגר אמיתי וגם לא שגרתי בעולם האמנות – זוג תערוכות שמנסה להמחיש מושג בסיסי בתורות המזרח, בלי מילים כמעט. איך ניגשים לאתגר כזה?

שיר: עם צידה לדרך – סקרנות ותשוקה. ידעתי שאני רוצה לקחת נושא עמוק שמרתק אותי ולחקור אותו לאורך זמן. התחלתי לעבוד על התערוכה במוזיאון וילפריד לפני יותר משנה וחצי, ולאסוף חומרים רעיוניים וחזותיים על הדרך – על ההליכה כפעולה אמנותית, על תערוכות אמנות עכשווית שהיו בנושא. עשיתי גם סיעור מוחות עם אוצרים נוספים שהתעניינו בנושא כמו רותי דירקטור, אירנה גורדון וניר הרמט.

בפן האישי אני מתרגלת מדיטציה בהליכה שנים רבות, ומכירה את העונג שבתשומת לב לכל צעד. במוזיאון וילפריד, שבו אני אוצרת מאז 2005, אצרתי תערוכות רבות שהייתה בהן הזמנה להתבוננות מעבר למה שגלוי לעין. זה מה שמעניין אותי כאוצרת – איך חוויה חושית מובילה אל מה שמעבר לה. בטיקוטין הוזמנתי כאוצרת אורחת וראיתי בזה הזדמנות להרחיב את התערוכה והמחקר גם לתרבות יפן שכל כך אהובה עליי

ענבל: מה בחרת להציג במוזיאון וילפריד?

שיר: במוזיאון וילפריד יש שלושה אולמות, שכל אחד מהם מציג פן אחר של הדרך. באולם אחד מוצגות מגילות מיפן מהאוסף של איתמר פרוקצ׳ה, שיש בהן דימויים הקשורים לחיפוש דרך במסורות הדאו והזן־בודהיזם. יש בהן הרבה הומור והן מציגות את הפרדוקס שבמאמץ לתפוס אמת מוחלטת או להגיע להארה

שיר: משל ידוע במזרח, על רועה ושור שנועד להנחות את תלמיד הזן אל ההתעוררות הרוחנית, זכה לגרסה מקורית של ענת שרייבר שיצרה סדרת מגילות ציורי דיו המלוות בשירים פרי עטה; ועבודה של שילפה גופטה, האמנית ההודית הידועה שעשויה מאותיות מראה.

באולם השני מוצגת התערוכה ״הלך״, שנולדה ממסע מדומיין של טלי נבון עם יומן המסע של וילפריד ישראל להודו, שנכתב ב־1925. באולם השלישי מוצגות עבודותיהם של אהד פישוף שהולך באיטיות על גשר לונדון למול העוברים והשבים במירוץ, איתמר ניומן בסדרה של 26 ציורי שמן מדיטציה בהליכה, סיגלית לנדאו והאמנית הסינית צווי שיוון – שמציגות עבודות הקשורות בחיפוש דרך

ענבל: זה אשכול תערוכות מגוון בפני עצמו, במיוחד אם לוקחים בחשבון את אוסף הקבע של וילפריד שמכיל פסלים עתיקים. איך האוסף משפיע על התערוכה?

שיר: באוסף המוצג בתצוגת הקבע של המוזיאון יש דמות של סוחר שמי עם שק על גבו – פסל שנוצר בסין וכנראה ממחיש את סוחרי דרך המשי. וילפריד ישראל נהג לשים את הפסל הזה על מכתבתו כדי להזכיר לעצמו את מידת הענווה. העושר הרב של משפחתו האמידה של וילפריד ישראל, שניהלה בית כלבו משגשג בברלין, החל מיהודים שסחרו בבדים ועברו מעיירה לעיירה.

וילפריד עצמו נמשך לנדודים, והאוסף שלו החל להתגבש בברלין, עבר איתו ללונדון ומצא את מקומו בסופו של דבר בקיבוץ הזורע. רבות הדרכים ונסתרות הן… בנוסף, גיליתי במהלך המחקר לתערוכה שווילפריד וטיקוטין הכירו בברלין

במוזיאון וילפריד, שבו אני אוצרת מאז 2005, אצרתי תערוכות רבות שהייתה בהן הזמנה להתבוננות מעבר למה שגלוי לעין. זה מה שמעניין אותי כאוצרת – איך חוויה חושית מובילה אל מה שמעבר לה

ענבל: טיקוטין תמיד נשמע לי מילה ביפנית, ובביקור הבנתי שמדובר באספן שהאוסף שלו הוא הבסיס למוזיאון. איך הכירו וילפריד וטיקוטין?

שיר: טיקוטין גדל בדרזדן ושאף להיות אמן. אבל משפחתו לא אפשרה זאת ולכן למד אדריכלות והתיידד עם קבוצת אמני הגשר. המשיכה שלו מצעירותו להדפסים יפניים הובילה אותו למסע ליפן ב־1924, שנה לפני שווילפריד נסע להודו. ברלין של אותה התקופה הייתה כר פורה לאספני אמנות המזרח ונהתה אחרי תרבויות רחוקות.

טיקוטין פתח גלריה לאמנות יפנית בברלין ב־1927, עם תערוכה שעסקה בשדים ורוחות ונפתחה בחצות הלילה. ברשימת החתימות של אורחי הגלריה שנשמרה מצאתי גם את חתימתו של וילפריד ישראל. זה היה מפגש בין שני אספנים, שלא ידעו שהם עתידים להשפיע רבות על הנוף התרבותי בישראל, בשני מוזיאונים הנושאים את שמם.

שני האוספים ניצלו בדרך נס ושרדו את מלחמת העולם השנייה. הדרך שהם עשו לצפון הארץ והיווסדם של שני מוזיאונים בעשור הראשון של המדינה הם סיפורים מדהימים בפני עצמם

ללא האגו של היוצר

ענבל: איך בנית את התערוכה במוזיאון טיקוטין?

שיר: בטיקוטין הקדשתי את האולם המרכזי לאומנויות המסורתיות שמסתיימות בסיומת דו. היה לי חשוב להראות שהן ממשיכות גם היום, ולבטא את האנרגיה האצורה בהן. לדוגמה, מוצגים בו מגילות קליגרפיה – שודו, של מורי זן יפניים מאוסף איתמר פרוקצ׳ה, לצד עבודותיהם האקספרסיביות של האמן היפני קזואו אישיאי, והאמנית טומוקו קאוואו שמכניסה את הגוף שלה לתוך הקליגרפיה באמצעות צילום תנוחות המשתלבות בסימניות.

יש בתערוכה סרטוני וידאו שמציגים את רוח הדו: לפני כל אחת מהאומנויות יש איסוף פנימי של גוף ותודעה, ריכוז עמוק ומדיטציה, ורק אז מתרחשת הפעולה – בין אם זו הכנת התה, שליפת החרב במהירות או מתיחת החץ והקשת.

בשני אולמות אחרים מוצגות יצירות עכשוויות. אולם אחד שבו ״הדרך וההולך הם אחד״ – התפיסה שלפיה הדברים נעשים כמו מעצמם, ללא האגו של היוצר. באולם זה מציגים אמנים יפנים עכשוויים לצד אמנים ישראלים שבהם התהליך/הדרך מגלמים בתוכם את מהות העשייה: אבי אייזנשטיין בקליגרפיה מופשטת שהיא משיכת מכחול מזוקקת; אלכס קרמר במיצב וידאו וציורים שבהם נחרטת הדרך בשדות צבע; מאיה כהן לוי בצילומיה המקולפים וציור שנבקעת בו דרך ועוד. באולם השלישי מוצג מיצב של האמן אונישי יסואקי

ענבל: שמחתי לפגוש בין האומנויות גם את האייקידו, שבו התאמנתי שנים רבות. האומנויות היפניות יפיפיות, אבל לא מובן מאליו לפגוש אותן במוזיאון לאמנות. איך את רואה איך החיבור שלהן לאמנות?

שיר: התפיסה שהאמנות והחיים אינם נפרדים זה מזה מלווה אותי כאוצרת. אני רואה בחיבורים שנוצרים בין יצירות האומנויות המסורתיות והעכשוויות ״דרכים״ להגיע לזיכוך פנימי, תחושת שלמות ואחדות של גוף, לב ותודעה. הקשר בין אימון ואמנות קיים גם בשפה העברית.

ראיית יצירת האמנות כתהליך אינסופי ולא כאובייקט מוגמר היא לא רעיון חדש, אבל התפיסה הזו מושרשת באופן עמוק בדאו ובתפיסה היפנית של הדו – השחרור מהיצירה כדי להגיע להישג חיצוני, הערכה, מטרה כלשהי וראייה בתהליך היצירה תכלית לכשעצמה

מי שרוצה סדר היסטורי יתחיל בדאו במוזיאון וילפריד (המאה שישית לפני הספירה בסין) וימשיך לדו היפני, אבל אפשר לעשות את הדרך ההפוכה וליהנות משתי התערוכות ומהדרך שביניהן

ענבל: ובכל זאת יש הבדל מהותי – גם כי באמנות הרבה פעמים המטרה היא התוצאה ולא התהליך, והתוצאה בדרך כלל היא יצירה חדשה בכל פעם. באומנויות הגופניות יש ניסיון להגיע לשלמות והרמוניה של התנועה, ודיוק של תנועה או פעולה שחוזרת על עצמה

שיר: הדבר המהותי באומנויות של הדו – הוא המושג מושין (Mushin) – ללא אחיזה, או תודעה ולב ריקים/פתוחים. נוכחות שלמה נטולת אגו בעצם העשייה שמרפה מהיצמדות לתוצאה ויכולה להיעשות ״בכל לבבך ובכל מאודך״, כמו בביטוי התנכ״י. זוהי רוח הדרך עבורי. פרופ׳ יעקב רז, שכתב מאמר מאיר עיניים לקטלוג התערוכה המשולבת, ניסח זאת בצורה מעולה: ״אמנות השודו היא הרחבה של העצמי אל הנייר, ואפשר לומר שהאמן הוא הרחבה של הנייר־מכחול־דיו״.

בצעירותי שהיתי שנה במנזר זן ביפן, שם למדתי את טקס תה המסורתי צ׳אדו והבנתי כמה תשומת לב מוקדשת לכל תנועה, בזרימה יחד עם הנשימה. נדהמתי מהיופי והעומק שיש בתרבות הזו. בתערוכה בטיקוטין משולב חדר תה מסורתי שנקרא ביפנית ״משכן הריק״. רציתי לחלוק עם הצופים את ההערכה למסורת הזו, שמלווה אותי שנים רבות.

יש בתוך חדר התה מרחב שנקרא טוקונומה – המקום של ה־Ma (מרחב או מרווח ביפנית). מדובר במדף עץ וגומחה, שבה תולה המארח מגילה עבור האורח שלו. כמו מוזיאון של יצירה אחת, שלצידה אגרטל ובו פרח אחד – תמצית מזוקקת של יופי שמתאימה לעונת השנה שבה נערך טקס התה

ענבל: זה מביא אותי לחשוב גם על איקבנה, סידור פרחים יפני, שהוא גם אמנות מרתקת שמתחילה מסט חוקים ומתפתחת לכיוונים רבים, ואולי היה מעניין לתת לה מקום גם בתערוכה. ואני בטוחה שיש עוד.

בואי נדבר על אונישי יסואקי, האמן היפני שהזמנת לטיקוטין לבנות מיצב. מה עניין אותך בעבודה שלו?

שיר: אונישי יסואקי יוצר עבודות מתכלות ושבריריות. זו הפעם הרביעית שאנחנו עובדים יחד, והפעם הצעתי לו לעבוד על מיצב בחלל בנושא הדרך. בפעם הראשונה עבדנו יחד ב־2012, הוא יצר מיצב מחוטי דבק חם שחורים הנושאים יריעות שקופות צפות באוויר במוזיאון וילפריד. החומר שלו הוא החלל עצמו. לטיקוטין הוא יצר מיצב שנקרא ״דרך הריקות״, שעשוי מרצועות נייר לבנות התלויות מהתקרה, ומתחתן אבני בזלת המזכירות גן זן.

יסואקי פועל מתוך הקשבה עמוקה לכוחות בלתי נראים – כבידה, מתח, זמן ואוויר. הצופה מוזמן להליכה איטית בתוך המרווחים בחלל. נדמה שאבני הבזלת העטופות בעדינות ברצועות נייר יתחילו לרחף בו גם הן. אני מאוד מעריכה את העובדה שהוא הסכים להגיע לארץ בזמן שעדיין הייתה כאן מלחמה

ענבל: באמת לא מובן מאליו, בזמן הזה ובתקופה הזו שרבים נמנעים בכלל מקשר עם ישראל. התערוכות האחיות נמצאות במרחק של כ־20 דקות נסיעה האחת מהשנייה – בחיפה ובקיבוץ הזורע. האם יש סדר לביקור?

שיר: מי שרוצה סדר היסטורי יתחיל בדאו במוזיאון וילפריד (המאה שישית לפני הספירה בסין) וימשיך לדו היפני, אבל אפשר לעשות את הדרך ההפוכה וליהנות משתי התערוכות ומהדרך שביניהן. הכרטיס המשולב – פרי שיתוף הפעולה הנדיר בין שני המוזיאונים – מאפשר למבקר להגיע לשתי התערוכות בכל פרק הזמן שבו הן מוצגות במקביל – במוזיאון וילפריד עד ה־25.4 ובמוזיאון טיקוטין עד ה־31.5

ענבל: תודה שיר על ההצצה לשתי תערוכות מרתקות ומה שמאחוריהן

שיר: תודה ענבל, שמחה לשבת ולנוח קצת עכשיו בצד הדרך…

---

דאו – רוח הדרך
אוצרת: שיר מלר ימגוצ׳י
מוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע
נעילה: 25.4
מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, שדרות הנשיא 89 חיפה
נעילה: 31.5