לך תוכיח שאין לך תרבות

ושוב, השבוע נחשפנו למהלך הרסני של שר התרבות כלפי עולם התרבות. כמעט לא משנה מהו המהלך הספציפי, אבל למען האקטואליה נזכיר שמדובר בביטול כמעט כל הפרסים לתחום התרבות, בסכום מצטבר של כחמישה מיליון שקלים.

זה כבר הפך לשגרה: ביטול הקולנוע, הטלוויזיה, הרדיו. והשר כמובן לא המציא את השיטה. אפשר אולי לסמן את תחילתה עם כניסתה של מירי רגב לתפקיד, לפני מעט יותר מעשור. והוא גם לא לבד, כיום חוברים אליו גם שר התקשורת ושר האוצר, וביחד הם עובדים היטב בניסיון להכחיד את התרבות.

ומצד שני, אנחנו, כשדה, גם מאוחדים מאוד. מחפשים ביחד כיצד להגיב לטרולים האלו, שרודפים אחרי הכיסא, הכסף, הכוח והכבוד בכל כוחם. טרולים שלא רק צועקים ומעצבנים, אלא ממש רומסים את הדרך מאחוריהם, בכוונה. אבל ככל שאני מנסה, אני מסתבך בשאלה איך בכלל עונים לדבר כזה. אז כמו לא פעם, אני יושב לכתוב.

בימים האחרונים קיימתי אינספור פגישות, למדתי את המצב ככל שיכולתי וניסיתי להבין מה תהיה הטקטיקה הנכונה ביותר לפעול בה מול הגזרות. שמעתי את כל מנעד התגובות האפשרי ואת הטענות נגדן. וככל שהעמקתי, נדמה שהשר טמן לשדה מלכודת שקשה מאוד לצאת ממנה.

יש מי שהחליטו שהדרך הנכונה ביותר להגיב היא בתגובה דיפלומטית. בין היתר יצא השבוע מכתב שעליו חתמו כל האיגודים יחד – 23 במספר – הפונה לשר בניסיון לשכנע אותו לחזור בו מהחלטתו. גם האיגוד בראשותי, איגוד האוצרות.ים, חתום עליו, משום שיש לנו אמונה גדולה בדיפלומטיה, כל עוד היא נופלת על אוזניים שמוכנות להקשיב. אך ככל שאנו מביטים בתמונה מרחוק, הנימוס הזה פשוט לא עובד.

גם איגוד האוצרות.ים חתום על המכתב לשר התרבות, משום שיש לנו אמונה גדולה בדיפלומטיה, כל עוד היא נופלת על אוזניים שמוכנות להקשיב. אך ככל שאנו מביטים בתמונה מרחוק, הנימוס הזה פשוט לא עובד

מכתב מנומס כזה טוב בהרבה, למשל, מהמכתב שכתבו קרנות הקולנוע לפני כחודש, על רקע איום השר לבטל 30 מיליון שקלים מתקציב הקולנוע בסוף 2025. שם הם פנו אליו כמעט בהתנצלות, גמגמו שהם מסכימים עם כוונותיו (ההרסניות) בתחום, וביקשו שיחזיר את הכסף. במילים אחרות – התקרנפו.

ובסוף? השר קיבל את שלו. הוא ביטל את טקס פרסי הקולנוע הקיים ויצר טקס עצמאי שבו הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הוא לקח את כספי המיסים של מדינה שלמה והכפיף אותם לצד אחד של המפה הפוליטית, כביכול.

מכאן עלתה טענה אחרת: שעדיף לעבור לטקטיקה תקיפה יותר. לפנות לציבור ולהסביר בלשון חדה שהשר משקר ומטעה כשהוא טוען שהמעשים שלו עוזרים לצד אחד של המפה. למשל, גם כעת, לקראת ביטול הפרסים, הוא טען שהמהלך נועד ליצור פרסים חדשים שיחולקו באופן הוגן יותר לכלל המפה הפוליטית. אבל זה שקר גס. כפי שאנשים שעברו על הרשימה הוכיחו, הפרסים חולקו עד היום בצורה הוגנת מאוד. גם אני יודע את זה כי ב-2024 הייתי חבר בוועדת פרס מפעל חיים בתחום האמנות – ועדה רצינית, מגוונת, עם משקיפים חיצוניים. נעשתה שם עבודה מקצועית מאוד. הסכנה בניסיון כזה זה שמתחילים להסביר שהזוכה הזה מזרחי, והזוכה ערבייה, ויש גם מתנחלת. נכנסים למשחק שקל מאוד להפסיד בו, כי אנחנו מגמגמים, בזמן שאנחנו מנסים להסביר שאין לנו אחות.

אז אולי צריך לענות לפופוליזם באותו המטבע. להניף דגל שחור, לצעוק בכיכרות. או קיצוני יותר: לקלל את השר, לשרוף דברים. ככה שזה יצטלם יפה לטלוויזיה. באמת שהגיעו מים עד נפש. ולעשות את זה בלי להפסיק, כי הם יביאו חוק חדש כל חודש. ואנחנו נעמוד כחומה בצורה. ובאותו זמן, כמובן, יקראו לנו קיצונים – אותם אנשים שמנסים להחריב – יתייגו אותנו פוליטית ויטענו שאנחנו פועלים ממניעים זרים. הם ילכו ויחמירו את המלחמה, ויסבירו שמי שנלחם נגדם יישבר, עד שלא יישאר תקציב תרבות בישראל.

בינתיים, האיגודים צועקים אחד על השני, מי קרנף, מי מתחנף, מי קיצוני ומי עוד יגרום לנו להפסיד את הכל. זו שאלה מצוינת: מה אנחנו מוכנים להפסיד? האם אנחנו מוכנים שיבטלו את כל תקציב התרבות בישראל? שיסגרו את הקולנוע, את התאגיד, את גל״צ? שימוטטו גלריות, תיאטראות, וכל אמנות שלא תתיישר עם מה שהם מחפשים? כשכותבים את זה כך, מה *הם* מוכנים להפסיד?

 מה נכון לעשות? הכול וכלום. אין תשובות קסם. כל דבר שיצליח לשכנע כמה שיותר אנשים שללא קולנוע, ספרות, אמנות, מוזיקה, תיאטרון, חדשות, אקדמיה, סיעוד, הייטק, דמוקרטיה וחיים נורמליים – החיים כאן יהיו אומללים. לכולם

בסופו של יום, אם אני צריך לענות לעצמי כיצד נכון לפעול כיום, אני לא נגד דיפלומטיה, כל עוד יש מי שמוכן להקשיב. הייתי שמח לדבר עד שמגיעים להסכמות. אני בעד נימוסים והליכות, כל עוד כולם מחויבים להם. אני בהחלט מתכוון להמשיך ולהראות עד כמה אנחנו צודקים, אבל אין לי כוונה להאכיל את הטרולים. ובאשר לקיצוניות – אין לנו ברירה אלא להיות קיצוניים יותר מול שלטון שרודה בנו. לא מתוך התנגדות פוליטית לצד כזה או אחר, אלא משום שמדובר בפגיעה בכולם.

וזה עניין מהותי. בסופו של דבר, נכון לעכשיו, השר לא הציג חלופה לפרסים. הוא לא יצר מערכת שוויונית יותר. הוא לא הציג ערוץ טלוויזיה שידבר לכל העם. אין תחנת רדיו עתידית שתהיה הוגנת יותר. אין שיטה חלופית שתחליף את הקיצוניים במתונים. ובעצם, בעשרות שנות שלטון הליכוד לא נוצרה מערכת כזו. עם השנים, מה שנעשה הוא ביטול והרס. לכולם.

אז בנימה עניינית: מה נכון לעשות? הכול וכלום. אין תשובות קסם. כל דבר שיצליח לשכנע כמה שיותר אנשים שללא קולנוע, ספרות, אמנות, מוזיקה, תיאטרון, חדשות, אקדמיה, סיעוד, הייטק, דמוקרטיה וחיים נורמליים – החיים כאן יהיו אומללים. לכולם.

ובתקווה, פשוט להחליף את השלטון.