אורי אן חיל ששון ואופיר ששון // רו עושה בלגן

אנחנו אורי אן חיל ששון, בת 37, ילידת חדרה, מאיירת ואנימטורית, ואופיר ששון, בן 42, אנימטור, תסריטאי ויוצר רשת. אנחנו בני זוג, הורים לשני ילדים קטנטנים, לכלבה רו, לחתולה ולכלבה מתה מפורסמת אחת (פיץ׳ ז״ל).

לאחרונה הוצאנו את הספר רו עושה בלגן בהוצאת ״דוב לדעת״, הרבה בעזרתה האדוקה של חמוטל בן דוב ובעידודה, לאחר שהרעיון הבסיסי התפרסם כשיר קצר בעמוד הפייסבוק ״דיאלוג עם הכלבה״ שאופיר (ופיץ׳) מנהלים. הקוראים בעמוד עודדו את הפיכת הפוסט לספר, ואורי אן היא זו שדחפה וקידמה את הפיכו לאמיתי.

ב״רו עושה בלגן״ מתוארת שגרת בוקר שהרבה משפחות בכל העולם חולקות – התארגנות למסגרות, אבל בכל שלב שבה רו הכלבה המשפחתית מפריעה ומשבשבת את סדר הפעולות, בחינניות ובהרבה הומור. סיפורה של רו פשוט: היא עושה בלגן במהלך התארגנויות הבוקר של הילדים, כך שהקוראים נחשפים לשלבי שגרת הבוקר, ורואים הם נהרסים הודות לכלבה הסוררת. בסופו, יש גם רמז על צדק מסוים בהתנהגותה. הסיפור כולל הומור וחזרתיות והוא מלווה באיוריה של אורי אן.

בעוד שלאופיר יש קו איורי משלו וסגנונות אהובים, הוחלט שאורי אן תאייר בסגנונה הטבעי עם השפעות של ספרים שבחרנו יחד: ״איה פלוטו״, ״מיץ פטל״ ועוד איורים נאיביים, צבעוניים ופשוטים (למראה) שמעבירים בחוכמה את המתרחש בצורה מוקצנת וסמלית.

כשיוצרים בשניים, אפשר להעניק פרספקטיבה זה לזו. זה מזכיר את האופן שבו אם עושים הפסקה מאיור או אנימציה – ואז מבינים מה לא עובד. דרוש סבב מתחלף של עיניים וידיים, פשוט כדי להבחין במה שהעיניים שלנו כבר עייפות מלראות

ידענו שאנחנו רוצים לבסס את הדמויות על הדבר האמיתי – רו כלבת המלינואה שלנו, והילדים שלנו. אלו ממש הם בספר, ומי שראה אותם יודע. זו באמת רו, ואלו באמת יערי וים הקטנים. מוקצנים ומסוגננים.

אופיר מאוד רצה שהכיוון של סגנון האיור יהיה אקספרסיבי בצבעים ובצורות, ובהרבה שיחות עלה הספר ״מיץ פטל״ וגם סגנון האנימציה של האנה ברברה. אורי אן רצתה שיהיו בו הבעות עשירות שיעבירו מנעד רחב של רגשות, דבר שמתנגש עם פשטות הסגנון של מיץ פטל.

הסכמנו לנסות למתוח כמה שיותר את האלסטיות של דמות הכלבה רו, ולחשוב על כמה שיותר תנועה ועניין בקומפוזיציות באיורים. מצאנו אמצע. זה נבנה לו כמו פאזל – אורי אן עשתה לייאאוט ראשוני, ואז אופיר עבר עם הערות שלו, ועל ההערות שלו היא עשתה עוד שינויים…. וכן הלאה. כל לייאאוט נבנה בשיתוף פעולה.

כשיוצרים בשניים, אפשר להעניק פרספקטיבה זה לזו. זה מזכיר מעט את האופן שבו אם עושים הפסקה מאיור או אנימציה – קמים, הולכים, נחים ואז מביטים שוב – ואז מבינים מה לא עובד. דרוש סבב מתחלף של עיניים וידיים, פשוט כדי להבחין במה שהעיניים שלנו כבר עייפות מלראות. כך שוב ושוב, עד שטוב ומוסכם. כמעט ולא היו אי הסכמות, ובסופו של דבר התהליך היה נהדר.

אחד החיפושים היותר כיפיים היה אחר פלטת צבעים שתהיה כיפית ושובבה (ממש כמו רו) והחלטות ודגשים על הרינדור הסופי של האיורים, קווים ״מלוכלכים״ והרבה צבעים פסטליים מרוחים וצורה דינמית – כל אלה מוסיפים תנועה במקומות שצריך.

אבל החלק הטוב ביותר בכל שלב היה לקרוא ביחד עם הילדים (עוד הרבה לפני שהספר ירד לדפוס) מהאייפד – ככה קיבלנו את הפידבק הכי טוב בעולם. הבנו איפה מעניין להם ואיפה צריך חיזוקים (בין אם בכתיבה או באיור). הם היו המבקרים הכי טובים.

עכשיו, כשהספר כבר נמצא אצל אנשים בבית, זה מדהים לקבל הודעות כמו ״אנחנו כבר שבוע ברציפות קוראים״ או ״הספר של רו בטופ שלושת הספרים אצלנו בבית״. אנשים שולחים לנו תמונות מדהימות עם חיות המחמד שלהם והילדים, ועושה רושם שנגענו במקום קרוב להרבה משפחות.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו