בלה פוטשבוצקי // בוכה ובוכה ובוכה

אני בלה פוטשבוצקי, מאיירת ואמנית מחיפה, בוגרת המסלול לאיור במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. הספר ״בוכה ובוכה ובוכה״, ספר הבכורה של אלה אילון וספר הילדים הראשון של הוצאת ״שתיים״, הגיע אליי אחרי איזושהי הפוגה ארוכה מעבודה.

היה לי חשש מסוים להיכנס שוב לפרויקט של ספר ילדים, אבל כשקראתי את הטקסט – הרגשתי שהוא מתעורר ומתגלם בתוך הראש שלי. זהו סימן מובהק לטקסט מוצלח מבחינתי, והרגשתי שאני לא יכולה להגיד לזה לא. הילדה הזאת, שבוכה כל הזמן, היא קצת אני. אולי היא קצת כולנו באיזשהו אופן.

ובאמת, כשהספר יצא לאור והעליתי לאינסטגרם שלי איורים ותמונות – זה בדיוק הפידבק שקיבלתי מהקהל. למרות ההפוגה מאיור ספרים ואיור לפרינט, משהו בעבודה על הטקסט זרם ממני, באופן אירוני, כמו מים.

בכי לא אומר בהכרח עצבות. זה משהו שאני מחוברת אליו בעצמי וגם עובר מהטקסט. היא בוכה כשהיא מתלבשת, כשהיא אוכלת, כשהיא משחקת. ככה זה – יש איזושהי תגובה של הגוף שאין לה ממש שליטה עליה (בטח בתור ילדה בגן), והיא מגיעה בכל מיני גוונים. היה לי חשוב להדגיש גם באיורים שהבכי יכול להיות גם מצחיק או מטופש, וגם כמובן כועס או עצוב.

הסקצ׳בוק שלי התמלא במהרה בקשקושים של ילדות שבוכות בכל מיני הבעות פנים וסגנונות, והסטורי־בורד כמעט אייר את עצמו. נהניתי כל כך מהתהליך ומהסקיצות, עד כדי כך שעלה לי איזה פחד שהן לא יאהבו אותן בהוצאה ושיישבר לי הלב.

אבל לשמחתי, משהו בפרויקט הזה פשוט זרם, ואחרי יומיים־שלושה קיבלתי תשובה מאפרת לוי העורכת האמנותית של ההוצאה, שהן (אפרת, אורית גידלי העורכת ואלה הסופרת) אוהבות את הסקיצות מאוד. זה לא שלא היו פידבקים, אבל הפינג פונג בינינו היה מפרה וחכם, והוליד כפולות מוצלחות יותר.

במקומות שבהם שירה שקועה ברגשות הקשים ומתכנסת בתוך עצמה, נתתי לאיור לבטא את העולם הפנימי שלה. הדמעות ממלאות ומשתלטות על הרחוב, על העיר, מציפות את כל הגן. זו מטאפורה להצפה הפנימית של שלה

בכפולה הפותחת אנחנו רואים את שירה בתמונות משפחתיות מגיל ינקות ועד היום, בוכה במגוון סיטואציות ותחושות שונות. אפילו אפשר לראות אותה שם, נותנת מבט של, ״כן, נו. אני זאת שבוכה תמיד. אז מה אתם רוצים״.

מהרגע שהתחלתי לעבוד על הספר, משהו בטקסט התנגן לי קצת כמו קומיקס, והתחושה הזו נכנסה גם לאיורים. בדיעבד, אני לא בטוחה אם זה הטקסט או הפרשנות שהענקתי לו. אולי זה שילוב של שניהם. לשמחתי, הקולגות שלי ב״שתיים״ ואלה הסופרת זרמו איתי, ואני מאוד מרוצה מהתוצאה.

לשירה, הגיבורה הבוכה שלנו, יש חברה טובה בשם דניאל. דניאל כבר רגילה לזה ששירה בוכה כל הזמן, עד כדי כך שהיא כבר לא ממש מתייחסת לזה. מה שיפה בעיני הוא שזה לא מגיע מחוסר אכפתיות, אלא להפך – יש ביניהן היכרות ומרחב להיות מי שהן באמת, בנינוחות. שירה יכולה לבכות בלי להתבייש, ודניאל יכולה לקשקש. לקשקש עם הטושים שלה ולקשקש על נסיכות ועל איפור.

היה לי חשוב לתת לזה מענה גם באיור. בגלל שדניאל היא סוג של דמות מאזנת בסיפור, נתתי לה מאפיינים משלימים לאלו של שירה. שירה לובשת ירוק – אז דניאל קיבלה ורוד, שהוא צבע משלים. לשירה יש שיער פזור וחלק -אז דניאל קיבלה קוקיות ג׳ינג׳יות מתולתלות. למטה ולמעלה. ״טומבוי״ ו״גירלי״.

במקומות שבהם שירה שקועה ברגשות הקשים ומתכנסת בתוך עצמה, נתתי לאיור לבטא את העולם הפנימי שלה. הדמעות ממלאות ומשתלטות על הרחוב, על העיר, מציפות את כל הגן. זו מטאפורה להצפה הפנימית שלה. הקול של דניאל (או אם תרצו, הקול של אהבה וקבלה) מחבר אותה בחזרה.

ראייה נוספת לחברות המקסימה ביניהן, שגם כאדם בוגר מרגשת אותי, היא כששירה מגלה שהיא הולכת להיות אמא של שבת. המחשבה לבכות בתפקיד חשוב מול הילדים בגן מחרידה ומביישת אותה, אבל עם דניאל היא יכולה לדבר על זה.

אפילו שדניאל לא הכי רגישה לזה בהתחלה, בסופו של דבר היא יודעת בדיוק מה לעשות – וזה משלב בצורה יצירתית וחכמה את האופי של שתיהן. הטקסט של אלה אילון הוא טקסט מבריק, שנוגע כל כך יפה בקבלה של השונה, בלי להגיש את זה בצורה ברורה ודביקה.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו