מה נקרא // הילה רגב: אין לי כוח לקרוא לזה ניוזלטר

מי אני

הילה רגב, עיתונאית במיל׳ ויוצרת תוכן, מרצה לתרבות פופלרית ויועצת תוכן אסטרטגית למותגים וחברות. שם הניוזלטר הוא ״הניוזלטר של הילה רגב – אין לי כוח לקרוא לזה ניוזלטר״ וכמו כל הברקות הקופי שלי גם הוא התחיל כאנטי־תרבותי.

לפני עשור התחלתי לקרוא לעצמי ״משפיענית ספרים״, כסוג של אנטי לכל משפיעניות הלייף־סטייל והקרמים שהתחילו לצמוח שם. הייתי אני, חנונית־על ועיתונאית רצינית. אז שאני אהפוך למשפיענית? אני אוהבת ספרים. אני ממליצה על ספרים. ככה נוצר השם הזה.

ה״אין לי כוח לקרוא לזה ניוזלטר״ התחיל מסקירה שבועית שעולה כל יום ראשון באינסטגרם שלי וסוקרת את אירועי השבוע בצורה אינטליגנטית – בעיקר הדברים שכנראה נשמטו מסדר היום המטורף של החדשות בישראל. כשהחלטתי לכתוב ניוזלטר עצמאי, היה לי ברור שזה יהיה השם. עד כה יצאו תשע מהדורות, כבר תשעה שבועות רצופים, ממליצה להירשם כאן: hillaregev.com/friends

תוכן עניינים

אני אדם כותב ומעניינים אותי הרבה דברים. כל הזמן מנסים לשאול אותי מה הנישה שלי – אבל אין לי נישה. אני בת־אדם מורכבת עם המון תחומי עניין. גם ערוצי הסושיאל שלי הם כמו מגזין (כתבתי במגזינים 20 שנה. אל תראו אותי ככה, התחלתי צעירה) ואני מסרבת להישאר בנישה אחת.

לנסות לכתוב סיפור, מגובה בנתונים וגרפיקה, שיגרום לאנשים להקדיש לך 5-6 דקות בקריאה, זה היום הרבה יותר מאתגר מלצלם סרטון של דקה וחצי. בעולם של כלכלת תשומת הלב, להשאיר אנשים מרותקים לכתיבה זה אתגר

כמו שבלינקדאין אני כותבת על בינה מלאכותית וסושיאל מדיה ומרקטינג ותוכן; ובאינסטגרם אני כותבת על גיאו־פוליטיקה וכסף; וכמו שערוץ הווטאסאפ שלי הוא ערוץ ניוז מהיר לכל דבר, ככה גם הרכבתי את הניוזלטר. יש פתיח שמסכם את השבוע האחרון (עדיין לא תקפו אותנו! אבל הנה מה שפספסתם), מאמר אחד מרכזי (מהשינוי הגדול בתרבות המשפיענים שמובילה יוניליוור, דרך ההתרסקות של מניות חברות ה־Saas, ועד איך חברת ההפקות של בן אפלק ומאט דיימון מנסה לייצר להיטים בעידן של הפרעת קשב).

בכל ניוזלטר יש גם המלצות #תרבותיוםא – המלצות קריאה, צפייה, האזנה וילדים, וכמובן כרטיסים בהנחות שוות להרצאות שלי שפתוחות לציבור.

למה ניוזלטר

הזכרתי כבר שאני אדם כותב? עשיתי את כל הסיבוב: התחלתי בפרינט וערכתי כתבות ומוספים במקומונים, עברתי לעיתונות ארצית ומגזינים, הקמתי דסק סושיאל ודיגיטל כשלעיתונאים בארץ בקושי היה פייסבוק, ולמדתי גם לעשות פודקאסטים, לביים סרטונים ולערוך בקאנבה.

הקריירה שלי הובילה אותי לשלוט בצורה טובה ברוב סוגי התוכן (יש לי אפילו תואר בתסריטאות מסם שפיגל!) ואני אוהבת להנגיש ידע בהרבה פורמטים, אבל ניוזלטר הוא הכי קרוב לכתבות שהייתי כותבת.

לנסות לכתוב סיפור, מגובה בנתונים וגרפיקה, שיגרום לאנשים להקדיש לך 5-6 דקות בקריאה, זה היום הרבה יותר מאתגר מלצלם סרטון של דקה וחצי. בעולם של כלכלת תשומת הלב, להשאיר אנשים מרותקים לכתיבה זה אתגר, ואני אוהבת אתגרים.

מאחורי הקלעים

יש לי מיליון רעיונות בכל רגע נתון, ולשמחתי אני טובה בלדעת על מה כולם ידברו מחר. אני לא רק ארלי־אדפטר, אני לפעמים גם מייצרת את המגמה בעצמי. כך שיש לי כמה קבצים פתוחים עם רעיונות, פוסטים שאני שומרת, סיכומי פגישות שלי עם אנשים מעניינים, דברים שאני שומעת בפודקאסטים או אפילו בשיחות של אחרים באוטובוסים.

אני עובדת בתוך מבנה (פתיח, מאמר, כרטיסים בהנחה להרצאות, תרבות) אבל מרשה לעצמי להיות אינטואיטיבית וספונטנית בתוכו. מבין כל הרעיונות אני כותבת את התוכן ישר לתוך התבנית עצמה.

החדשות בהרחבה

דוגמה לאייטם על סמאט ומיקרו סדרות: הספר ״כשהגלים מתחזקים״, שכתבה סופרת הספרים האירוטיים שרון צוהר ב־2017 , נראה עכשיו כמעט תמים. קצין ומפקד מעוטר בשייטת 13 מתנגד לשירותה של האישה הראשונה בשייטת תחתיתו. צה״ל, מדים, משונאים לאוהבים וכמובן ציונות -האפרודיזיאק הידוע. באמת, כל מה שלוחץ על הכפתורים הנכונים ועוד כתוב היטב. בזמנו הספר הצליח והוביל לסדרות המשך (הוצאת יהלומים) שנמכרו לא רע.

ואז הגיע 7 באוקטובר. הרצון בנחמה, הסחת דעת או פשוט כיף וניתוק מהחדשות הקפיצו את כל תעשיית הספרות האירוטית (ה״סמאט״) הישראלית. נשים (בעיקר נשים) קנו, קראו, החליפו בספרייה, דיברו על זה בקבוצות פייסבוק והעמיסו מזוודות בשבוע הספר באלפי שקלים. בשנתיים האחרונות שבוע הספר העברי הקדיש, לראשונה, שני מתחמים שלמים לספרות רומנטית ואירוטית.

אנחנו לא היחידים שראינו את האור. את הקפיצה בקריאת הסמאט העולמית מרגישות כל הוצאות הספרים בעולם, במיוחד בקופה הרושמת. אפילו יריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט, מעונב ומתנשא שכמותו, עדכן גרסה: השנה שלוש קומות הוקדשו ביריד רק לספרות אירוטית, רומנטיקה ופנטזיה. אבל מה קורה בישראל כשמערבבים חיילים, תשוקה ושק שינה על רצפת הנשקייה?

דוגמה להמלצה על סדרה – ביוטי (דיסני פלוס): אח ריאן מרפי. אני רואה את האנטי שיש לך על זריקות הרזייה. אני רואה כמה שורף לך. בסדר, הבנו. אם זה מוציא ממך סדרות שהן טיפה יותר מעניינות מחנופה בוטה לקים קרדשיאן, אני איתך.

״ביוטי״ היא תעלומת מתח עם ביקורת חברתית על עידן הסושיאל מדיה וההתמכרות לשיפורים, ניתוחים ושפצורים חיצוניים. זריקת פלא של מיליארדר קלישאתי (אשטון קוצ׳ר) הופכת גם את הכעורים ביותר לדוגמני על.

אבל אז התרופה הופכת לנגיף שעובר ביחסי מין ולבעיה של הרשויות. שני סוכני FBI יפים מהממוצע צריכים להשתלט על האירוע. יש כאן המון בדיחות תעשייה (אנה וינטור בטוח הוציאה חוזה. ואיזבלה רוסיליני צוחקת היטב על עצמה) וגם ניסיון להגיד משהו על העידן הזה. לשמחתנו עוכרת ישראל בלה חדיד מתפוצצת – מילולית – בדקות הראשונות של הפיילוט, אז יש גם נחמה.

אולי יעניין אותנו גם

הניוזלטר של ביזנס אינסיידר. אני אוהבת אותו כי הוא מצליח לגעת בהמון נושאים שמעניינים אותי ובצורה אינטליגנטית שלא מזלזלת בקשב של הקוראת.

״דראפט״ של כנרת יפרח, המומחית הישראלית למיקרו־קופי ובעלת סטודיו באותו שם. גם מי שעולם המיקרו־קופי רחוק ממנו, ייהנה מהניוז, מהעיצוב ומהתכנים. אני תמיד לומדת משהו חדש.