״הדיבוק״ באופרה הישראלית: לראות את לאה בעיניים חדשות

הדבר הבולט לעין יותר מכל בהפקה החדשה של ״הדיבוק״ בגרסת האופרה הישראלית, הוא דמותה הבהירה של לאה, גיבורת הסיפור. לאה זהובת השיער הלבושה לבן, מדגישה במובהק את המרחק בן מאה שנים מדמותה האיקונית של חנה רובינא – מנכסי הזיכרון הקולקטיבי של התרבות הישראלית. ולא מדובר במראה בלבד, גם הדגשים הדרמטיים בסיפור, עברו כברת דרך בעיבוד הראשון לאופרה בעברית.

האופרה הישראלית מציינת את העונה הארבעים שלה, ומעלה בבכורה עולמית את העיבוד האופראי של אחת הקלאסיקות הגדולות של התרבות היהודית. זהו צעד נוסף במהלך עקבי לבניית רפרטואר ישראלי מקורי. לצד יצירות המופת של ורדי ופוצ׳יני, האופרה הישראלית מבקשת לעגן גם יצירה עברית חדשה, שנולדת מתוך מקורות תרבותיים מקומיים ומתכתבת איתם.

״הדיבוק: בין שני עולמות״, נכתב בשנת 1913 על־ידי המחזאי ש. אנסקי, בעקבות מסע שערך ביישובים יהודיים, במטרה לתעד את התרבות והפולקלור בחיי היומיום היהודיים באירופה של התקופה. מפגש עם רב צדיק, מומחה בגירוש שדים ודיבוקים שימש השראה למחזה: סיפור אהבה טראגי, המתרחש בעיירה יהודית במזרח אירופה.

עלילת המחזה מספרת על שני חברים שנשבעו להשיא זה לזה את ילדיהם אם ייוולדו להם בן ובת. ההבטחה נשכחת, ושנים אחר כך מתאהבים לאה, בתו של גביר עשיר, וחנן, תלמיד חכם עני, בעל נפש סוערת. אביה של לאה מחליט להשיאה לאחר, מטעמי מעמד וכסף. חנן, שבור לב, פונה לעולמות המיסטיקה, בניסיון לשנות את גורלו, ומת בפתאומיות.

בליל חתונתה של לאה, מתברר כי נשמתו של חנן נכנסה בגופה והיא הופכת ל׳אחוזת דיבוק׳. רב צדיק מוזמן לגרש את הרוח, ובמהלך הטקס נחשפת ההבטחה הישנה שהופרה. בסיום הדרמה מגורשת נשמתו של חנן, אך לאה קורסת ומתה ומתאחדת עם חנן. בעולם שמעבר לסיפור העל־טבעי, המחזה עוסק באהבה אסורה, פערי מעמדות, סמכות דתית וקול נשי מודחק המבקש להישמע.

בשנת 1922 עלה המחזה לראשונה על במת תיאטרון הבימה, עם הפקה היסטורית בבימויו של יבגני וכטנגוב ובכיכובה של חנה רובינא ונחשב לאבן דרך בתולדות התיאטרון היהודי. מאז הפך הדיבוק לקלאסיקה יהודית על־זמנית. במהלך יותר מ־100 שנה זכה המחזה לאינספור עיבודים לתיאטרון, קולנוע, מחול וטלוויזיה, ואף לשתי אופרות, אחת מהן ביידיש. הגרסה החדש שתעלה על בימת האופרה הישראלית היא הראשונה בעברית.

קול פנימי שנאבק להישמע

בגרסה הנוכחית, מוצבת לאה במרכז. לא עוד כדמות מסתורית ושקטה, אלא כאישה צעירה שקולה הפנימי נאבק להישמע. הסיפור מתמקד במתח שבין עולם סמכותני וממוסד, בין אביה הסמכותי לבין התשוקה והחופש שמתגלמים בדמותו של חנן, אהובה.

את האופרה הלחין יוסף ברדנשווילי, מלחין עטור פרסים שמאחוריו יותר מחמישה עשורים של יצירה. על העיבוד האופראי עידו ריקלין, שגם ביים את ההפקה, והמנצח הוא המנהל המוזיקלי, דן אטינגר.

ריקלין לקח את המחזה הקלאסי של ש. אנסקי והפך אותו לטקסט מושר לבמה האופראית, כזה שמאפשר לדמויות לבטא בשיר את המתח, האהבה והמרד שבתוכן. הפרשנות הזאת אינה נשמעת רק במוזיקה, היא נראית על הבמה.

הבמה היא משטח שחור ומבריק, שמתפקד כמראה גדולה. כל דמות וכל תנועה משתקפות ונראות למעשה פעמיים. הבחירה הזו מוסיפה עומק ותחושת מתח, וגם מחזקת את הנושא המרכזי של הסיפור: הקשר בין גוף לנפש ובין עולם החיים והמתים

כאן נכנסים לתמונה מעצבת התפאורה שילה הייקה מגרמניה, ומעצב התלבושות אורן דר  שכבר שיתף פעולה עם האופרה הישראלית בעבודות קודמות. בשיחה עם שניהם, הם שופכים אור על תהליך העבודה, מהרגע שקיבלו את ההזמנה לעבוד על ההפקה החדשה.

הייקה יצרה במה שמבוססת על משטח שחור ומבריק, שמתפקד כמו מראה גדולה. כל דמות וכל תנועה משתקפות בו, כך שהדמויות נראות למעשה פעמיים: במציאות ובהשתקפות. הבחירה הזו מוסיפה עומק ותחושת מתח, וגם מחזקת את הנושא המרכזי של הסיפור: הקשר בין גוף לנפש ובין עולם החיים והמתים.

״גדלתי בתוך קולנוע״ היא מספרת. ״להורים שלי היה בית קולנוע בכפר קטן בצפון גרמניה, שבו התקיימו גם מופעי תיאטרון. שם למדתי לחלום על חיים אחרים, ושם נולדה האהבה שלי לאומנויות הבמה. בהמשך הבנתי שהבמה היא מקום שבו סיפור מקבל צורה, ומתוך זה התפתחה אצלי המשיכה לעיצוב חללים תיאטרליים״.

״העבודה על ׳הדיבוק׳ התחילה משיחה עם הבמאי עידו ריקלין, שאמר לי שהוא לא רוצה ׳להפריע׳ למוזיקה ולסיפור עם הפסקות לצורך החלפת תפאורה. הרעיון היה שהעלילה תתקדם בצורה זורמת, ולכן החלטנו ליצור מעברים פתוחים ולתת למוזיקה להוביל את הקצב״.

אחד הרגעים המרכזיים מבחינתה של הייקה היא סצנת בית הקברות. על הבמה המסתובבת והמושלגת, מוצגת מצבה שנעה באיטיות לצד עץ לבן. תאורת הלילה כחולה. ״זו סצנה שעוסקת באבל, געגוע ותקווה״, היא מסבירה. ״האלמנטים על הבמה נועדו לתמוך ברגשות של הדמויות״.

הרושם העז שיוצרת הבמה, מדגישה הייקה, מתחבר לאלמנטים נוספים: ״בתיאטרון ובאופרה לא עובדים לבד. יש מגבלות של זמן, תקציב ואפשרויות, והעבודה נמשכת עד יום הבכורה. חשוב להגיע למהות הפשוטה ביותר, ובסוף – התאורה היא זו שמחיה את הכול״.

הבמה של הייקה עובדת גם עם עיצוב התלבושות של אורן דר. ״כשקראתי את הטקסט, הבנתי שזה לא סיפור על רוחות. הסיפור יכול ללכת לפנטזיה, אבל מבחינתי הוא מתרכז בלאה, אישה צעירה שהשד נמצא בתוכה״, אומר דר.

הבחירה הראשונה שלו הייתה להלביש את לאה לאורך כל ההפקה בלבן – בניגוד לדימוי הקלאסי המקובל מימי חנה רובינא. ״גם כשהיא ילדה, עוד לפני שהיא כלה, לאה היא הנקודה הבהירה ביותר על הבמה״, מדגיש דר. הלבן, לדבריו, לא מסמל רק טוהר אלא גם פגיעות וחשיפה.

העולם הגברי בעיירה דווקא ברור ומוגדר: שטריימל, קפוטה, זקן. הצבעוניות והחומרים כמעט מוכתבים מראש. ״בתוך המסגרת הקשיחה הזאת חיפשתי את הסדק, את המקום שבו הרגש מבצבץ״

לאה לא רק לבושה בלבן. ההחלטה להציג את הדמות בלונדינית, גם זה בניגוד לדימוי המוכר מהפקות עבר, הייתה מודעת. ״לזמרת אלה וסיליביצקי יש שיער בהיר ויפה. הבחירה הזו מדגישה שזו גרסה חדשה לסיפור, לא שחזור של מה שכבר נעשה״ אומר דר.

אם לאה מייצגת אור, דמות הקבצנית העיוורת נמצאת בקצה השני של הסקאלה. דר מגיע לעיצוב התלבושת לדמות מתוך היכרות: ״זו כבר ההפקה החמישית שלי עם הזמרת יעל לויטה. הפעם לא תפרתי לה בגד חדש. עבדנו עם פריטים ממחסן התלבושות, והוספנו שכבות של בדים ישנים ושחוקים, עד שנוצר המראה שחיפשתי״.

העולם הגברי בעיירה דווקא ברור ומוגדר: שטריימל, קפוטה, זקן. הצבעוניות והחומרים כמעט מוכתבים מראש. ״בתוך המסגרת הקשיחה הזאת חיפשתי את הסדק, את המקום שבו הרגש מבצבץ״ אומר דר.

אחד המקומות שבהם לקח חירות פרשנית מובהקת הוא בהלבשת דמותו של סנדר האב. בשיחות עם ריקלין הוחלט להציג אותו כאדם עשיר מאוד, כמעט אוליגרך. חתונת בתו הופכת לאירוע גדול ומנקר עיניים, ואורחי החתונה לבושים בהתאם. הניגוד בינם לבין הקבצנים ברור לעין. ״העיצוב כאן לא רק אסתטי,״ הוא אומר. ״יש בו גם אמירה על כסף, כוח ופערים חברתיים״.

הייקה מדגישה, כי החיבור בין כל מרכיבי ההפקה: המוזיקה, התלבושות, התנועה והתפאורה, אינו מתרחש ברגע אחד דרמטי, אלא נבנה בהדרגה לאורך התהליך. ״אין רגע אחד שבו הכול מתחבר״ היא אומרת. ״זו התפתחות מתמשכת. מי שמצליח לאחד את כל העולמות לכדי שפה בימתית אחת הוא הבמאי, ריקלין, שעשה זאת בכישרון רב״.

המוזיקה של ברדנשווילי משלבת השפעות שונות כמו תפילות מסורתיות, מוזיקה אירופית ומוטיבים תזמורתיים עשירים, והיא נעה בין מציאות יומיומית לבין מצבים רגשיים חזקים. הבמה והתלבושות פועלות יחד עם המוזיקה ונותנות לה צורה חזותית.

עם צוות ההפקה נמנים גם הכוריאוגרף הלל קוגן ומעצבת התאורה עדי שימרוני, ועל הבמה מופיעים סולני האופרה הישראלית, מקהלת האופרה בניצוח איתי ברקוביץ׳, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון ו־12 רקדנים.

בסופו של דבר, ״הדיבוק״ החדש הוא ניסיון להציג סיפור קלאסי בצורה עדכנית. ההפקה שמה במרכז את דמותה של האישה הצעירה, שמנסה לבטא קול פנימי שלא נשמע קודם. והקהל נחשף לחוויה רב ממדית, שעולה על סך חלקיה.

---

הדיבוק
בימוי: עידו ריקלין
האופרה הישראלית. חמישה מופעים בלבד: 18-25 בפברואר