״זיכרון דברים״ של רמי באר: טראומות ישנות מתערבבות בחדשות

מופע המחול ״זיכרון דברים״ של הכוריאוגרף רמי באר ללהקת המחול הקיבוצית עלה לראשונה לפני 30 שנה, ועסק בדרכו הפואטית בזיכרון השואה. בימים האלה, בין תופי המלחמה לריקוד האהבה, בזמן שטראומות ישנות מתערבבות בטראומות חדשות, הוא רלוונטי לא פחות.

באר מנצל את כוח הקבוצה – את העוצמה של תנועות שנעשות ביחד (אוניסון), כדי ליצור מופע מהפנט. ביחד עם התאורה החדה שמבליטה כל שריר בגופם הבנוי לתלפיות של הרקדנים והרקדניות, הוא מצייר עם גופם פסיפסים של צורות נעות.

העבודה נפתחת עם שש רקדניות, לבושות לבן, במכנסי מעטפת וגוזיה. על רקע שקשוק רכבות, הן מבצעות באיטיות ריקוד שמזכיר משהו מתוך טקסי הביכורים והבציר הקיבוציים. בהמשך, בתוך חרוטי אור שמבודדים כל אחת מהן לעולם משלה, הן נראות כמקוננות. ברקע מוקרא שיר העיתים באנגלית ״A time for everything״ (״לכל זמן ועת לכל חפץ״ קהלת פרק ג׳).

המוזיקה ממשיכה לקטע רפטטיבי ומלא מתח, התנועות חדות, דרמטיות, קצביות. נקישות המלוות את המוזיקה נדמות כיריות; הרקדניות חלקן צמודות לקיר, וחלקן ניתקות ממנו לריקוד פרוע על פס שהתאורה מעליהן מסמנת עבורן, ושוב חוזרות אל הקיר. לצידן, מחוללת רקדנית יחידה בשמלת קומבינזון, פרועה, רכה ופגיעה, מחזיקה את הרגש בתוך הסצנה האלימה.

רק בשלב זה נכנסים הגברים – מרחפים פנימה בתנועות רכות. ושוב חוזרות הנשים בתנועה קצבית. כמעין פלאשבאק, זוג מתנה אהבים בריקוד שיש בו התמזגות ותעופה, ובו במן אחד הרקדנים נראה כמו נעוץ על אחד מלוחות החומה, כעד, כצלוב.

השימוש בתפאורה וירטואוזי – עומק הבמה מורכב מלוחות שמזכירים במבט של היום את גדר ההפרדה. עליהם הרקדנים יושבים, נתלים, הולכים ושבים מאחורי הלוחות, צפים ומרחפים.

כמעשה קסם פתאום מופיעות ברווחים בין הלוחות ידיים או רגליים, או גוף. הם הולכים בסך על הבמה או נעים בגובה, על פני הלוחות, נאחזים במדרכים קטנים, צועדים באוויר. פעמים רבות הם נראים כמדגימים סצנה מסוגננת, שהייתה יכולה להיות עיטור על גבי כד יווני.

על רקע הקריאה ״ראוס!״ בגרמנית (״החוצה״), קריאה שמצמררת כל ישראלי ויהודי, הרקדניות נעות על ציר מעומק הבמה אל הקהל, בתנועות חוזרות שנראות לרגעים כתרגילי צבא ולרגעים כשל אנשים כפותים. על רקע הזיכרון הקולקטיבי שמושרש בנו, זהו חזיון מציף רגשית.

כוחה של הקבוצה הוא הדומיננטי. בתנועות חוזרות שקוצבות את הזמן ואת המרחב, ומגדירות מסגרת לתנועת היחיד. ובמקביל לאורך כל המופע, תנועת היחיד מתפרצת, פורעת את התנועה הקבוצתית, מביעה עולם פנימי עשיר ברגש

השימוש בלוחות התפאורה מאפשר לרקדנים לעבוד בכמה גבהים, וליצור כמה רבדים בתמונת הבמה – על הרצפה, בגובה על הלוחות, וגם בתנועה לפניהם ומאחוריהם. לפעמים גוף מציץ רק באופן חלקי מאחורי הלוחות ונראה מפוצל לאיברים. לצלילי המנגינה אדלוויס שיצר חבייר דלייל (Xavier Delisle), רקדנית מהלכת בגובה, מרחפת מעל – פרח השלג הלבן.

זהו מופע בו כוחה של הקבוצה הוא הדומיננטי. בתנועות חוזרות שקוצבות את הזמן ואת המרחב, ומגדירות מסגרת לתנועת היחיד. ובמקביל לאורך כל המופע, תנועת היחיד מתפרצת, פורעת את התנועה הקבוצתית, מביעה עולם פנימי עשיר ברגש. אולי כדי להזכיר לנו שגם במציאות, היחיד בעל ההבעה יכול תמיד לפרוץ את השורה, או אולי שגם כשפורצים את השורה, כוחה מושך את היחיד לחזור.

לקראת סוף המופע, משתמשים הרקדנים בקירות כדי לתופף עליהם. הם מתופפים עליהם ונזרקים עליהם בזמן שהסאונד מעלה את הווליום, גם הרגשי, במעין אקט של תסכול או מחאה, סוער ונואש.

במבט מגדרי על היצירה, אפשר להבחין כי הגברים והנשים נראים שייכים לשני מחנות, ויש להם לרוב תפקידי ריקוד שונים. הם נפגשים לרגעי מפגש זוגיים ונפרדים לקבוצות שלהם. אבל הרכות אינה נחלת מגדר אחד, וגם לא האלימות. ובכל זאת, נדמה שהכאב מופיע בעיקר דרך דמויות נשים, שמופיעות בשמלות רכות ובריקוד מלא הבעה.

זהו מופע ייצרי, עוצמתי, שקשה להסיר ממנו את העיניים. הוא מביא בכל הכוח את שני הדחפים הבסיסיים שדיבר עליהם פרויד – ארוס ותנתוס – יצר החיים והאהבה, ויצר ההרס והמוות.

בתקופה הרעה שבה אנחנו חיים כרגע, שבה נדמה כי התנתוס מנצח ומאכל הכול, המופע היפיפה הזה מחזיר את האמון בכוח החיים והיצירה. הוא מסתיים עם חזרה לשיר העיתים של קהלת, אך הפעם בנוכחות כל הרקדנים על הבמה – חלקם בתנועה קבוצתית אחידה ואילו שלוש רקדניות בנפרד מהם, כמו אלות הגורל, נטועות במקומן, מבשרות משהו שעלינו עוד לגלות.

---

זיכרון דברים מאת רמי באר
להקת המחול הקיבוצית