״התמדתו של האין״ בגלריה ליטבק: זכוכית נמסה, נופים נעלמים

חגית: שלום קטיה ונועה, מה שלומכן? איפה השיחה הזו תופסת כל אחת מכן?

קטיה: אני בסטודיו, ושלומי סביר. דואגת לעתיד המדינה…

נועה: הי. אני בבית, שלומי טוב, שמחה מהדברים הטובים בחיי ודואגת כל הזמן ממה שקרוי בארצנו – המצב

חגית: כן, כולנו בתוך ״המצב״… אני מהרהרת בשם התערוכה המשותפת שלכן בגלריה ליטבק ״התמדתו של האין״, וחושבת אם יש בכלל איזו נקודת ״אין״? מקום להיעלמות, ניתוק, או שאנחנו במערבולת מתמדת?

נועה: האין בשבילי איננו ״כלום״, הוא מכיל בתוכו את מה שהיה ואת מה שעתיד לבוא. הוא מצב נפשי

קטיה: אין ״אין״, גם המילה ״אין״ היא יש

חגית: מה הייתה נקודת המוצא של התערוכה? איך נוצר הדיאלוג בין עבודות הפיסול של קטיה והצילומים של נועה?

קטיה: זו עבודת האוצרות הנהדרת של הדס גלזר – חיבור ויזואלי וקונספטואלי מאוד מוצלח

נועה: לא היכרתי את העבודות של קטיה. כשהדס הזמינה אותי להציג בתערוכה משותפת, היא סיפרה לי בקווים כללים על העבודה של קטיה, ומצאתי שאנחנו עוסקת בתמות דומות. אבל ביום התלייה ממש נפעמתי מהעבודות ומהאופן שבו הן מהדהדות את העולמות שבהם אני עוסקת. גם בתכנים וגם בנוכחות שלהן בחלל

קטיה: גם אני, בעוונותיי, לא הכרתי את העבודות של נועה, וממש כמו נועה, נשמטה לי הלסת ביום ההצבה

חגית: אכן, יש פה זיהוי רגיש ומהדהד. העבודות נראות כאילו נועדו להעשיר את המבע אלה של אלה. כותרת התערוכה היא פרפרזה על עבודתו של סלוודור דאלי ״התמדתו של הזיכרון״, ושם בולט לעין השיבוש בתפיסת הזמן, הנזילות של הדברים, הדמיון. כמו שאצל נועה אפשר לראות גולגלות וסימבולים של מוות (וחיים) בצילומי המינרלים הצבעוניים. הם כה שקטים אבל בולטים וזוהרים על רקע השחור־לבן של נוף התערוכה.

גלזר כותבת בטקסט התערוכה: ״זהו עולם שנבנה מתוך האין: ה’יש’ מוגדר על ידי מה שחסר, מה שמתפוגג ומה שנותר כעקבה. העבודות שמהן הוא מורכב מעידות על אובדן יציבות וחושפות פער טראומטי בין הביתי לאלביתי ובין ביטחון לכשל… המתח בין שחור ולבן, אטום וחלבי ומוצק ונוזלי, מחדד את המתח הרגשי שבין טראומה לתקווה״

קטיה: תחושת הקטסטרופה מהדהדת בעבודה של שתינו

חגית: קטיה, הבחירה שלך בזכוכית השחורה ובתהליכי יציקה והמסה היא מאוד (מאוד!) לא שגרתית. מראש את מעמידה את הצופה מול אירוע חידתי ודרמטי. איך זה התחיל?

קטיה: גוף העבודות הזה התחיל בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, באופן כמעט לא מודע. חזרתי לסטודיו אחרי היעדרות של כמה שבועות, כשהכול נעצר, ומצאתי את עצמי בורחת לפיסול בחומר, המקום הבטוח והשקט שלי. כי הייתי צריכה הסחת דעת. לא רציתי להתעסק במלחמה, להיפך.

וכשסיימתי עם פיסול הפורטרט שבתערוכה, אחרי הכנת התבנית ויציקת השעווה, הרגשתי צורך להמיס את הפורטרט, לטשטש זהות. וככה התגבש הרעיון של שתילת פתילים ביציקות השעווה והמסה הדרגתית של אובייקטים

נועה בן נון מלמד: בעשור האחרון אני מחפשת דרכים להתבונן, בלי הכחשה, בידיעת המוות הבלתי נמנע. לא להדוף אותו, להמציא מקום שמאפשר לי לשהות בחוויה קיומית יותר רחבה של התאיינות. אני יוצרת עולמות שמתקיימים בטרם בריאה או באחרית הימים

חגית: ואת נועה – מציגה בתערוכה כמה סדרות של עבודות. מאיזה תקופות הן? מה עומד מאחוריהן?

נועה: העבודות בתערוכה מגיעות משלושה גופי עבודה שונים, מחמש השנים האחרונות. בעשור האחרון אני יותר ויותר מחפשת דרכים להתבונן, בלי הכחשה, בידיעת המוות הבלתי נמנע. לא להדוף אותו, אלא דווקא להמציא מקום שמאפשר לי לשהות בחוויה קיומית יותר רחבה של התאיינות. אני יוצרת עולמות שמתקיימים בטרם בריאה או באחרית הימים.

הסדרה ״ארכיאוגרפיה״ – שהוצגה בביאנלה הראשונה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל ב־2020 – מבוססת על תצלומים של אלמנטים ארכיאולוגיים מתקופות שונות. באמצעות תהליכים של קיטוע, שכפול, היפוך, שינויי גודל, קנה מידה ותחביר בין אלמנטים שונים, יצרתי דימוי שהוא מעין פסל צילומי. האובייקטים החדשים מעלים על הדעת כלים פולחניים של תרבות מדומיינת.

העיסוק בארכיאולוגיה המשיך להעסיק אותי במיצב ״אזורי זמן״, שנוצר כמוזיאון ארכיאולוגי פיקטיבי (הוצג בביאנלה השנייה במוז״א, 2023). הצגתי שם סדרת תצלומים של כלים עתיקים שנלקחו מבית הוריי, שרובם הוצאו ממעמקי הים. שוב, באמצעות עיבוד דיגיטלי עברו הכלים מוטציות שונות, ובתוכם נשקפים נופים שהכלים ״זוכרים״. הכלים גזורים ומוצגים כאובייקטים תלת ממדיים בתוך ויטרינות. לצידם מוצגים שני תצלומי נוף, שבהם שזורים שרידי ציוויליזציות העומדות לטבוע תחת האוקיאנוסים.

העבודה ״בארדו לנד״ – בארדו הוא מושג מבודהיזם, שמתאר את השלב שבין המוות לבין הלידה מחדש. עבורי הוא מייצג מרחב ביניים בין הדחף לחיים לבין הכמיהה להתאיינות. התצלומים שצילמתי בטנריף, איסלנד ובמוזיאון הגאולוגי ברמת השרון שימשו אותי ליצירת נופים שיבטאו את המרחב הזה – הפנימי והחיצוני

חגית: למרות השוני בין החומרים – הצילום הדו ממדי והפיסול הנפחי – שתיכן עובדות בתהליכים ממושכים ולא באיזו יצירה ספונטנית ואקספרסיבית. ויחד עם זאת, בולט בתערוכה הניסיון למצוא את הנקודה של הטבעי, השיבוש שאינו בשליטה – אם זה בפתילים הממיסים את השעווה ביציקות של קטיה או בשברי החפצים ובמינרלים שנועה מצלמת

קטיה איזבל פילמוס: היה לי חשוב להשתמש באובייקטים מהחלל הביתי, ו״להקריס״ אותם. זאת הפעם הראשונה שאני מתעסקת בתפיסת הזמן בצורה כל כך מוחשית. השיבוש חסר שליטה, יש שחרור בתהליך ובמחשבה. התהליך הופך לאירוע שאני מקפיאה בזמן

קטיה: אני מציגה סדרה אחת שנקראת ״דיסאינטגרציה טמפורלית״ – מונח מתחום הפסיכיאטריה, שמתאר הפרעה נפשית דיסוציאטיבית, בעקבות חשיפה לאירועים טראומתיים. מצב שתחושת הזמן מתמוססת והכל מרגיש כמו הווה ממושך.

היה לי חשוב להשתמש באובייקטים מהחלל הביתי, אובייקטים שמציינים תשתית תרבותית, ו״להקריס״ אותם. זאת הפעם ראשונה עבורי שאני מתעסקת בתפיסת הזמן בצורה כל כך מוחשית. השיבוש אכן חסר שליטה, יש שחרור בתהליך ובמחשבה. התהליך הופך לאירוע עצמאי שאני מקפיאה בזמן

נועה: אני ‏משתמשת בצילום כחומר גלם שאיתו אחר כך אני ממשיכה לעבוד בכל מיני טכניקות, חלקן ניסיוניות. יש הרבה אי ודאות בתהליך ואני תמיד מתחילה אותו מאיזה חוסר ידיעה. אני מאמינה בפעולה הזאת שיש בה הרבה משחקיות. בסופו של התהליך נוצרת איזו הלימה בין התכנים שמתגבשים, כל פעם באופן שונה לחוויות שאני רוצה להעביר. לא תמיד ניתן לנסח אותן באופן מובהק.

השיבוש הוא הרבה פעמים ממש אימננטי לעבודה. שיבוש של המציאות, שהייתה משובשת כבר מלכתחילה, אבל גם שיבושים בתהליך העבודה שיוצרים תוצאות לא צפויות. אני בוחרת מה לאמץ. יש הרבה פוטנציאל בטעויות לא מתוכננות, זה תמיד דיאלוג בין שליטה לשחרור

חגית: גם את העבודות השחורות של קטיה ראינו לראשונה בביאנלה במוז״א בשנת 2020. אבל שם היה ניכר דיוק מוקפד. איך התחיל הרומן שלך עם הזכוכית ועם זכוכית שחורה ספציפית?

קטיה: הרומן שלי עם זכוכית התחיל ממש במקרה. דווקא כשלמדתי זכוכית בשנה א’, ברמת מבוא בבצלאל, מאוד לא אהבתי את החומר הזה. הייתה לי איתו חוויה די טראומתית. אבל כשסיימתי את הלימודים הציעו לי במקרה לעבוד בסטודיו לזכוכית בירושלים ושם נשביתי בקסם הזכוכית.

עבדתי 20 שנה עם זכוכית עד שגיליתי את נפלאות הזכוכית השחורה בעקבות העבודה של איי ווי ווי ״ממנטו מורי״ שהייתי חלק מצוות ההפקה שלה

חגית: וואו, לא ידעתי 🙂 זו השנדלייר העצומה שהוצגה בכנסיית סן ג’ורג’ו מג’ורה?

קטיה: כן 😊. זה היה גילוי מאוד עוצמתי עבורי, שמאוד התאים לתפישה שלי את החומר. זה חומר עם אינטליגנציה גבוהה, חומר מאתגר עם תכונות כמעט מיסטיות בעיניי. ואין גבול ללמידה עם זכוכית. אני כל הזמן לומדת על החומר הזה, ובתמורה הוא מלמד אותי על עצמי

קטיה איזבל פילמוס: אף פעם לא התייחסתי לזכוכית במובן הפשוט והדקורטיבי שלה. תמיד הרגשתי צורך להרחיב את התפיסה של החומר. זכוכית שחורה, במובן מסוים, הכי נאמנה למקור של החומר. בטבע היא נוצרת באירוע דרמטי של התפרצות וולקנית, שיוצרת סוג של צלקת באדמה

חגית: נהדר. אני חושבת שמאז זה הפך ממש לחומר המזוהה שלך, ועכשיו אני מבינה שזה למעשה מגדיר תקופה ספציפית – של שנים ואירועים סוערים

קטיה: כן, שינוי אפיסטמולוגי 😊. בעבודות הפיסול שלי, אף פעם לא התייחסתי לזכוכית במובן הפשוט והדקורטיבי שלה. תמיד הרגשתי צורך להרחיב את התפיסה של החומר. זכוכית שחורה, במובן מסוים, הכי נאמנה למקור של החומר, שהרי בטבע זכוכית וולקנית, מה שנקרא אובסידיאן, היא שחורה.

גם בטבע, אובסידיאן נוצרת באירוע טבע דרמטי של התפרצות וולקנית, שלמעשה יוצרת סוג של צלקת באדמה. בסדרה הקודמת שהזכרת שהוצגה במוז״א, התעסקתי בצלקת הראשונה של כל אחת ואחד מאיתנו. הטבור. זכר לניתוק מאמא

חגית: איך מתחבר פסל הדיוקן, שממנו התחילה העבודה, לשאר העבודות בתערוכה, שהן יותר עקביות בסגנונן?

קטיה: האדם הוא נקודת החיבור להכול, בעיניי. הכול מעשה ידי אדם. אני בוחרת להנכיח אותו/אותה בכל סדרה שאני עושה. האדם מייצג עבורי מחשבה והמשגה, גם הרס וחורבן. אני חושבת שהקושי הכי גדול שלי בשבעה באוקטובר היה שימוש בגוף האישה כמצע פוליטי. השחתה של גוף האישה

נועה: העיסוק במכניזם המשובש של הזיכרון, ושל העדויות המצולמות שמתעתעות בו, שהתחיל בעיסוק בחומרים ביוגרפיים, ליווה אותי במשך שנים רבות והיה קשור אצלי תמיד באופן ישיר למוות. במהלך השנים הממד הביוגרפי נחבא תחת ממד קמאי ומאויים יותר, שמצוי אצלי בכל העבודות. אבל יותר ויותר אני מוצאת נחמה דווקא במקומות הבדויים שאני מייצרת לעצמי, יש בהם איזה שקט ויופי ואיזה מענה לחוויה שמחפשת אישוש

חגית: אני מבינה שמבנה העומק של התערוכה הוא עיסוק בטראומה, פציעה ומוות, אבל המופע החזותי שלה מלא הוד ומרגש ביופיו. חיפשתן את המתח הזה? אתן מרגישות שהוא עובד היטב?

קטיה: יש משהו מהפנט בהרס ובחורבן, זה באמת נוגע במקום הכי קמאי בחוויה האנושית, שבבסיסו החרדה מהמוות. יש לי סרטונים שמתעדים חלקים מתהליכי ההמסה, הם מעוררים אימה מצד אחד, ומהפנטים ביופיים מצד שני. אולי הידיעה שאני צופה ולא חלק מהמראות, מספקת נחמה, מספקת עוגן לאחיזה בחיים

נועה בן נון מלמד: אני ‏משתמשת בצילום כחומר גלם שאיתו אני ממשיכה לעבוד. יש בזה הרבה אי ודאות ומשחקיות. בסופו של התהליך נוצרת איזו הלימה בין התכנים שמתגבשים, כל פעם באופן שונה, לחוויות שאני רוצה להעביר

חגית: החיבור בין ״שחור לבן״ קלאסי שמזוהה עם צילום עובד נהדר עם ה״שחור לבן״ של הזכוכית של קטיה. התעתועים החומריים של פסלי היציקה ושימוש בשעווה הנעלמת, מזכיר תהליכי פיתוח של צילום. נגטיב פוזיטיב, פירוק והרכבה, יש ואַיִן

קטיה: העבודה הלבנה, קערת הבנאים, השפכטל ואבקת הזכוכית, מבטאים את התקווה לבנייה מחדש. בעצם, לא בטוחה בקשר לתקווה. אולי השלמה? גם לא בטוח. אולי אפשרות לשהות במקום הקשה הזה – עבורי זה תקווה

נועה: המתח הזה בין היופי ולאימה נמצא אצל כל אחת מאיתנו אבל יחד באמת נוצר איזה חיבור בלתי רגיל. פה המקום לדבר על האוצרת שלנו, הדס גלזר. היא השכילה לבחור מתוך העבודות שלי את אלו שיש להן ממד פיסולי ומתכתבות עם הפסלים הנפלאים של קטיה בצורה ממש נהדרת לדעתי. אני חושבת שעבודת האוצרות ממש מפיחה כוחות בתערוכה ויוצרת חוויה מיוחדת, שנובעת מהחיבורים שהיא עשתה ומההצבה

חגית: איזה תגובות אתן מקבלות מהמבקרים בתערוכה?

נועה: אני בעיקר מרגישה שאנשים שנכנסים לתוך הגלריה עוברים חוויה, החלל עובד עליהם. יש כמובן הרבה שאלות. גם העבודות של קטיה וגם שלי לא ברורות, אנשים לפעמים לא בדיוק מבינים מה הם רואים, מה החומר, מה מצולם?

קטיה: הגילוי שהעבודות השחורות עשויות מזכוכית תמיד מלווה בפליאה, שוב, כי זה מייצר ניגודיות לכל מה שאנשים יודעים על זכוכית

חגית: את מרגישה שיש פער בין ההתפעלות והסקרנות כלפי העבודה הווירטואוזית בחומר לבין ההתייחסות לרעיונות ולאמנות שלך?

קטיה: זאת שאלה שמלווה אותי כמעט לכל אורך הקריירה. יש משהו מאוד מפתה ומרשים בווירטואוזיות חומרית, במיוחד בזכוכית, חומר שיש בו קסם כמעט אלכימי. הקהל, וגם עולם האמנות, נוטים להיתפס ל״וואו״ הטכני: איך זה נעשה, כמה זה מסובך, כמה שליטה יש בחומר. לפעמים נדמה שההתפעלות מהיכולת כמעט בולעת את השיח על הרעיונות.

יש מתח מתמיד בין מלאכה לאמנות. אני לא מתכחשת למלאכה, להפך, היא חלק בלתי נפרד מהשפה שלי. אבל מבחינתי הטכניקה היא לא המטרה אלא האמצעי. הווירטואוזיות לא אמורה להיות מרכז הבמה, אלא לשרת רעיון, עמדה, עומק רגשי ופוליטי. כשעוצרים רק בהתפעלות מהחומר ומהטכניקה, מפספסים את כל השכבות שמתחת.

בתערוכה הזו – מעניין שרוב הצופים.ות נמשכות דווקא לדיוקן, זה מעורר איזו תגובה פנימית אינסטינקטיבית של הזדהות. וגם הסצנה בזכוכית השקופה מושכת, מכיוון שבקונטקסט הנוכחי היא מייצגת תקווה. ותקווה היא צורך אנושי בסיסי שנושא מבט אל העתיד

---

התמדתו של האין | נועה בן נון מלמד, קטיה איזבל פילמוס
אוצרת: הדס גלזר
גלריה ליטבק, שביל המפעל 3, תל אביב
נעילה: 5.3