ניצן דבי: בוסניה לימדה אותי שאי אפשר לבנות הכול מחדש ברגע אחד. ואולי גם לא צריך 

בשלהי המלחמה הקודמת, ״חרבות ברזל״, ברגעי ההודעה על הפסקת האש ושחרור כל החטופים, מצאתי את עצמי במסע אחר, בבוסניה: ארץ עקובת דם, שחוותה מלחמה אכזרית שקרעה את האנשים, את החברה, את הכלכלה ואת הנוף. בוסניה היא מקום שהשיקום בו איטי, זהיר, כמעט חרישי; מקום שבו כל פינה נושאת צלקת ובכל זאת אנשים קמים כל בוקר, ומנסים לבנות משהו חדש. 

אחד הסיפורים שהתוודעתי אליהם במהלך הביקור ונגעו בי באופן אישי, היה סיפורו של ״הגשר הישן״ (Stari Most) במוסטר סטארי מוסט – גשר עות׳מאני מהמאה ה־16. הגשר ההיסטורי, סמל של חיבור בין עמים ודתות, הופצץ בתחילת המלחמה בבוסניה והרצגובינה (1992–1995), והתמוטט כולו אל הנהר. 

כשהאבנים נפלו למים, האנשים עמדו על הגדה וראו את הנהר נצבע אדום. קראו לו ״הגשר המדמם״: הם האמינו שהנהר בוכה את כאב הגשר הפצוע. רק מאוחר יותר התברר שצבע הדם נבע מהרכב האבן הטרקוטית, שהעניק למים גוון אדמדם אמיתי, אך המיתוס כבר נולד.

לאחר סיום המלחמה הגיעו אנשי מקצוע לשיקום ובנייה מכל העולם לייעץ כיצד לשקם את הגשר. היו שלוש הצעות: הצעה ראשונה, להרוס את השרידים ולבנות גשר חדש וחזק; הצעה שנייה, להשאיר את החורבות לצידן של קשתות חדשות, עדות חיה לשבר ולתקומה; והצעה שלישית, לבנות את אותו הגשר בדיוק כפי שהיה, באותם חומרים, באותה טכניקה.

האדריכלים נטו לבנות מונומנט, שמנכיח את ההרס, כמו שאדריכלים אוהבים לבטא את יכולתם ולהשאיר אמירה חדשה שמבטאת את המציאות החדשה. העירייה תהתה האם להתחיל פשוט לבנות גשר חזק ויציב, ולנצל את ההרס לבנות קדמה, להביע חדשנות ועתיד מחודש. אבל אנשי המקום ביקשו דבר אחר: את הגשר שלהם. לא סמל, לא חדשנות, לא קדמה ולא אנדרטה, אלא גשר פשוט, מוכר, אהוב, עם זכרונות טובים, שיאפשר לחצות את הנהר ולהמשיך בשגרת החיים. 

העירייה תהתה האם להתחיל פשוט לבנות גשר חזק ויציב, ולנצל את ההרס לבנות קדמה, להביע חדשנות ועתיד מחודש. אבל אנשי המקום ביקשו דבר אחר: את הגשר שלהם. לא סמל, לא חדשנות, לא קדמה ולא אנדרטה

הבחירה הזו הדהימה וריגשה אותי מאוד. היא חשפה את ההבדל בין שיקום כסמל לזיכרון, לבין שיקום כמעשה חיים. מי שסיפרה לנו את זה היתה בחורה בת גילי, שבזמנו ישבה באותן ועדות ששקלו ודנו מה לעשות והאזינו לאנשי המקום, לצד אנשי העיצוב והאדריכלות. הסיבה הנוספת שהם רצו את מה שהיה, היתה שהם הבינו שאי אפשר לבנות את הכול מחדש, כמו טאבולה ראסה; צריך להתבסס על הישן, להוסיף את החדש, אבל זה לא יכול להיות חידוש מוחלט מדף חלק. 

בוסניה לימדה אותי שאי אפשר לבנות הכול מחדש ברגע אחד. ואולי גם לא צריך: יש דברים שצריך לשמר, אקסיומות שצריך להישען עליהן, ורק מתוכן אפשר לחדש ולעכל.

ניצן דבי. צילום: ג׳סמין ממג׳יק

סביב אותו גשר שמעתי סיפור נוסף. בתום המלחמה, כשאנשים עדיין התאוששו מהאובדן של קרוביהם, ניכר היה שהדבר הראשון שהאוכלוסייה המקומית רצתה הוא לשקם את הגשר. אפילו לפני שיקום בתים. הם מיהרו בתהליך השיקום, לפני ההתפנות לשיקום הפצועים, המשפחות, הכלכלה והמזון במדינה. כששמעו זאת בעולם, זה היה נראה לכל מי שלא אזרח המקום לא מוסרי, למה להתחיל בשיקום מבנה לפני שהתחלת בשיקום פיזי של הגוף? איך גשר יכול להיות חשוב מחיי אדם?

אבל המקומיים ענו בפשטות: אנשים חיים כאן זמן קצוב. הגשר נועד להישאר לדורות. הוא הנצחי, לא אנחנו. הגשר חשוב יותר, ושיקום שלו יביא שיקום טוב יותר לגוף. באחת הסמטאות בעיר נתקלתי גם בגרפיטי נהדר של ידיים היוצרות את כוחו של הגשר השלם. 

לא ללמד אלא ללמוד

הגעתי לבוסניה בעקבות אורחן ניקשיץ׳ (Orhan Niksic), מנכ״ל Zanat ממייסדי החברה. לרגל חגיגות העשור של החברה, כל המעצבים הבינלאומיים שמשתפים איתה פעולה הוזמנו על ידיה למסע תרבותי בבוסניה – ביניהם מיקלה דה לוקי, מוניקה פוסטר, איב בהאר, נאוטו פוקאסווה ואחרים. המפגש ציין עשר שנות פעילות, השקת קולקציית עשור חדשה ושיח משותף על עתיד העיצוב והמורשת התרבותית. אני הוזמנתי מטעם עבודתי במשרד של פוקאסאווה, כמי שמובילה ומעצבת פרויקטים כבר מספר שנים מול החברה.

ניקשיץ׳ הוא נצר למשפחת מגלפי עץ מקוניץ׳, שסבו היה ממקימי הסדנאות הראשונות בעיר. המלחמות והמשטרים של המאה ה־20 קטעו את הרצף המשפחתי, והביאו לסגירת המפעל וכמעט להיעלמות הקראפט. 

המעצבים שהוזמנו על ידי החברה לא הגיעו ללמד, אלא ללמוד; לגעת בעץ, להבין את הקצב, את השקט, את המשמעות של עשייה איטית. כך נולדו עבודות שמחברות בין מסורת לעכשוויות, בין זיכרון לדיוק, בין כאב ליופי

תחילה בחר ניקשיץ׳ להתרחק וללמוד ניהול ועסקים באוניברסיטת סטנפורד, עבד ככלכלן בבנק העולמי ואף נשלח מטעם תפקידו לישראל. רק לאחר שרכש כלים, ידע ופרספקטיבה רחבה, חזר לבוסניה. בשנת 2016 הקים מחדש את Zanat מתוך רצון לשקם את החברה הבוסנית דרך מה ששרד בה תמיד, מלאכת היד וגילוף העץ, וליצור מקומות עבודה באמצעות חיבור בין קראפט מקומי לעיצוב עכשווי. ב־2017 הוכרה מסורת גילוף העץ של קוניץ׳ כאתר מורשת תרבותית בלתי מוחשית של יונסקו, הכרה בתרבות שנקטעה ושבה לחיים.

המעצבים שהוזמנו על ידי החברה לא הגיעו ללמד, אלא ללמוד; לגעת בעץ, להבין את הקצב, את השקט, את המשמעות של עשייה איטית. כך נולדו עבודות שמחברות בין מסורת לעכשוויות, בין זיכרון לדיוק, בין כאב ליופי. 

נאוטו פוקאסווה ל־zanat. צילום: אלמין זרנו

ניצן דבי ונאוטו פוקאסווה ל־zanat. צילום: מוניקה אנדריק

פוקאסווה עיצב עבור חברת Zanat את שרפרף Mostar, המשלב בין עיצוב עכשווי נקי לפסל עץ ארכיטיפי, שנראה מגולף כולו ביד מגזע עץ אחד. קשתות הרגליים האלגנטיות, המהדהדות את הגשר העתיק והמפורסם של מוהסטר, מסמלות אחדות וחיבור בין אנשים וקהילות. חלקו התחתון של השרפרף, המגולף במיומנות על ידי אומני הגילוף של החברה, יוצר ניגוד לעומת הגימור החיצוני החלק והשקט.

אני בחרתי לעצב סט מלח ופלפל, העשויים בצילינדר פשוט אך עם טעם חזק שמזקק את רוחה של Zanat. גילוף העץ מוסיף לאוביקט טעם חיוני, חמימות ויופי, בדיוק כפי שקמצוץ מלח הופך אוכל למשהו שלם וטעים באמת. דוגמת הגילוף מהדהדת פעולה יומיומית ומוכרת מהמטבח: קילוף של גזר או צנון גדול, שכבה אחר שכבה, תנועה סיבובית של יד שמסירה חומר וחושפת את הליבה. האחיזה והנגיעה במלחייה ובפלפלייה המגולפות מעצימות את החוויה, ומזכירות שעיצוב, כמו בישול, מתחיל במגע ובפרטים הקטנים.

אם רהיטי איקאה הם fast furniture, הרי שרהיטי Zanat הם slow furniture. בכל פריט מושקעות לעיתים עד 35 שעות של עבודה ידנית. אם המספר הזה היה חרוט על כל פריט, אולי היינו חושבים פעמיים לפני שהיינו זורקים אותו. אולי היינו מבינים שהזמן הוא חומר גלם.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

בעולם כאוטי, עיצוב אמיתי אינו רק יופי, חדשנות או קדמה; הוא היכולת להביע רגש, להתחבר למקום, לידיים, למלאכת הכפיים. עיצוב אמיתי הוא היכולת לבנות גשר, גם כשהכול סביבך חרב. גשר שנראה כמו משהו מוכר, ולא מנסה להעז או לחדש. 

ברור לנו שנכונים לנו עימותים נוספים. כפי שהמעצב מיקלה דה לוקי לחש באוזניי כשפסענו באחת מהסמטאות ההרוסות בבוסניה, הוריקן זה לא דבר שניתן למנוע, אבל כן אפשר ללמוד איך לשוט עם הרוח כשהוריקן משתולל ללא שליטה.

אם נביט בצמרות העצים הנעות, מרשרשות ברוח, נבין שהכאוס הוא לא אויב. הוא חלק מהחיים עצמם, ואנחנו צריכים לנוע איתו בצניעות, הקשבה והכלה.