זמן פצוע: כשמהלך אמנותי חדל מלהשלים את המחזור של עצמו

לכל תערוכה יש טקסים קטנים משלה: הכנות ארוכות, הובלות, הקמה, פתיחה, אירועים ומפגשים עם קהל, שיח, סיום ונעילה. אלה ציוני דרך שבאמצעותם אמנות מקבלת משך, הקשר ונוכחות בשדה. אך מה קורה כשהטקסים האלה נשחקים שוב ושוב תחת תנאים של איום, דחייה וביטול? מה קורה כשמהלך אמנותי חדל מלהשלים את המחזור של עצמו? כאן טמונה פגיעה, כזו שפחות מדובר בה, וכבר הפכה כמעט לצורה מקובלת: צורה של השהיה.

אנחנו רגילים לחשוב על הקשר בין אמנות למלחמה דרך דימויים של הרס, קטסטרופה וחורבן, ודרך העיסוק בטראומות שמופיע גם שנים לאחר מכן: גופים פצועים, נופים ומבנים מצולקים, חפצים מרוסקים. ההרס ממלא יותר ויותר את המרחב הציבורי והחזותי, ונוכח גם בחללי האמנות והתצוגה. אבל לצד ההרס שנראה לעין מתקיים גם הרס אחר, חמקמק יותר: הרס של ציר הזמן.

תערוכה נפתחת בשקט תחת צל כבד של אירוע חיצוני, שיח גלריה מתבטל, מהלך אמנותי נקטע, תערוכות עומדות ריקות, ועבודות שכבר תלויות מקבלות בן לילה הקשר אחר מזה שיועד להן. גם מושגים כמו פתיחה, שהות, הבשלה וסיום, מושגים שבעבר נראו כחלק טבעי מהמחזור של תערוכה, מאבדים את יציבותם.

במקומם מופיע זמן אחר: זמן תגובתי, מאוים ודרוך, כזה שאינו משלים מחזור ונשבר פעם אחר פעם. בכך נפגעים לא רק סדר הפעולות של שדה האמנות, אלא גם האפשרות לחוות אמנות כמהלך שיש לו משך, המשכיות, עוגנים ועומק.

המלחמה אינה רק נושא שהאמנות מבקשת לייצג, אלא כוח המשבש את התנאים שבהם היא נוצרת, מוצגת ונחווית. תכנון, הבשלה וסיום ראויים הופכים למותרות. אפילו המפגש עם אמנות נעשה שברירי ומותנה

במובן הזה, המלחמה אינה רק נושא שהאמנות מבקשת לייצג, אלא כוח המשבש את התנאים שבהם היא נוצרת, מוצגת ונחווית. תכנון, הבשלה וסיום ראויים הופכים למותרות. אפילו המפגש עם אמנות נעשה שברירי ומותנה. זו לא רק אבחנה על השדה, אלא מציאות חוזרת: תערוכות שנדחות למועד לא ידוע, מהלכים אוצרותיים שנשארים תלויים באוויר, חלל תצוגה שעומד כמעט בלי קהל, ותערוכות שנסגרות בן־לילה עם פרוץ מלחמה.

צריך לומר ביושר: חוסר היציבות הזה לא התחיל עכשיו. מלכתחילה, מצב האמנות בארץ הוא בלתי יציב ואינו מוערך דיו, לא על ידי הממסד ולא תמיד גם על ידי הקהל. שדה האמנות פועל מראש בתנאים של שבריריות, מחסור ומאבק מתמשך על תשומת לב, משאבים, רלוונטיות ולגיטימציה. המלחמה לא יצרה את הפגיעות הזאת, אלא חשפה והחריפה אותה. במציאות כזאת, כל משבר חיצוני אינו רק הפרעה זמנית, אלא איום ממשי על האפשרות להחזיק רצף של עבודה, מחשבה ותצוגה.

ובתוך כל זה עולה גם שאלה על אסתטיקה של הרס. אמנות עסקה מאז ומתמיד בשבר, בפרגמנט, במפורק ובנעדר. אבל מה קורה כשההרס מפסיק להיות מטאפורה והופך לממשות חיה, יומיומית, קרובה מדי? מה קורה כשמה שהיה פעם דימוי טעון הופך לחלק מהחדשות, מהרחוב ומשגרת היומיום? הבעיה אינה בעיסוק האמנותי בהרס.

להפך: מתפקידה של האמנות להישיר מבט אל המקומות הקשים ביותר. אבל בזמן כזה, האתגר נעשה אחר: איך לגעת בחורבן ובשבר של החברה, כשהדברים נעשים כמעט בנאליים, ואיך לאפשר לדימוי או ליצירה לשאת כאב גם כשאנחנו נעשים קהי חושים מול המתרחש.

שדה האמנות פועל כיום תחת סכנה אורבת, כשיותר מדי נתון לביטול בכל עת: פתיחה, שיחה, מפגש, תערוכה, ולעיתים גם האפשרות לשהות עם עבודה לאורך זמן. אולי משום כך האסתטיקה של התקופה אינה רק אסתטיקה של הריסות נראות לעין, אלא גם אסתטיקה של השהיה וקיפאון.

אולי זה אחד התפקידים של האמנות כעת: לחשוף לא רק את ההרס הפיזי, אלא את השבר בזמן. לא רק את החורבה או את השריד, אלא גם את אובדן הרצף, את הפגיעה בקצב, ואת המציאות שבה אפילו המפגש עם יצירה מתקיים תחת תנאים של ארעיות מתמשכת. אמנם מה שקורה בשדה האמנות אינו ייחודי לו, אך יש לו מופעים ייחודיים, והוא מאפשר לראותם בבהירות.

השאלה היא לא רק איך ממשיכים לפעול בתוך מציאות שברירית שנכפית עלינו, אלא גם אם אפשר לדרוש ממנה משהו אחר. להכיר בערכה של האמנות לא כמותרות, אלא כתשתית תרבותית ונפשית. לא להסתפק באינרציה של הישרדות, אלא לייצר תנאים שיאפשרו יצירה, מבט והקשבה גם בזמן איום. אולי לא נוכל לבטל את התנאים החיצוניים, אך ניתן ליצור מרחבים שבהם אמנות אינה רק בצל המציאות, אלא גם מה שמאפשר לנו להתבונן בה, לחשוב אותה, ולשמור בתוכה עומק ומורכבות.

---

הדס גלזר היא אוצרת עצמאית, מרצה ומנטורית לאמנים והאוצרת של גלריה ליטבק קונטמפוררי