כל מה שחשוב ויפה
שרה בנינגה, בחדר המוזות. צילום: יובל חי
שרה בנינגה, בחדר המוזות. צילום: יובל חי

הדס גלזר // בחדר המוזות של שרה בניגה

בתערוכת היחיד של שרה בנינגה בליטבק קונטמפוררי מתערבבות המוזות זו בזו, מה שמייצר סיטואציות שמחייבות אותנו בהתבוננות נוספת. אוצרת התערוכה הדס גלזר מציעה קריאה חוזרת בתערוכה אחרי אירועי ה־7 באוקטובר

הפתגם המפורסם אומר ״כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות״ – משפט ששמענו רבות בהקשרים רבים לאחרונה. המוזות, אלות שמקורן במיתולוגיה היוונית, מסמלות את רוח ההשראה והיצירתיות בתחומי האמנות והמדע, משמשות לא רק כמקור השראה אלא גם כזרז להתפתחויות ולשגשוג חברתי. וכשהמוזות שותקות, באופן מובן, במה יתמלא הוואקום שנוצר?

ללא כל קשר לשתיקה, בתחילת ספטמבר פתחנו בגלריה ליטבק קונטמפוררי תערוכת יחיד לשרה בנינגה בשם ״חדר המוזות״. השם מתייחס להיכל במוזיאון הוותיקן שבו נמצאים פסלי המוזות המשמשות את שרה כמקור השראה, התבוננות ומחקר. בעבודה שלה מתערבבות המוזות עם דמויות פרי הדימיון, עם דמויות מתוך ציור מודל בהתבוננות ועם פטרנים ואלמנטים גרפיים שונים. מתוך המוזות הללו נוצרות סיטואציות וסצנות המחייבות אותנו להתבונן שוב ושוב כדי לנסות לפענח ולהעניק משמעות למה שאנחנו רואים.

שרה בניגה, מעלה מטה. צילומי עבודות: שי הלוי

שרה בניגה, מעלה מטה. צילומי עבודות: שי הלוי

רפסודיה בכחול

רפסודיה בכחול

מרסיאס

מרסיאס

במשך מספר שבועות מאז פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר התערוכה הייתה סגורה, והמוזות האלה אכן שתקו. איך אפשר לדבר על אמנות, מוזיאונים, מקורות השראה וערכים ציוריים, כשמסביבנו מתחוללות זוועות בלתי נתפסות, כאלה שלא יכולנו לשער? כיצד אפשר לדמיין ביקור בגלריה לאמנות והתפעלות מיצירת אמנות כשהמדינה מסביב מדממת? איך יכולה לנוח עלינו ההשראה, בעת שהחטופים לא שבו לביתם?

בתגובה למלחמה המתמשכת אני מציעה קריאה מחודשת ביצירותיה של בנינגה. בקשתי היא, בראש ובראשונה, לשחרר את המוזות של בנינגה משתיקתן ולאפשר להן לדבר בעד עצמן. השאיפה להשראה ממקורות חיצוניים, בין אם כמוזות ובין אם צורות אחרות של השפעה יצירתית, מתגלה כצורך אנושי וכחלק בלתי נפרד מהמסורת האמנותית שאי אפשר להשתיקה.

ההתבוננות בציור מפעילה תהליך התבוננות המעורר את העין ומעורר פרשנות, ועם זאת נותר כאוטי, מסתורי ובלתי מפוענח. במובן זה, משתקף נופך מסוים של המציאות הקולקטיבית הרעועה בישראל מאז ה־7 באוקטובר, מבלי להישיר מבט אל עבר הזוועות עצמן

ציוריה של בנינגה הם בעלי ערך אמנותי והיסטורי, שופעים ציטוטים מתולדות האמנות והמיתולוגיה היוונית. הם תוצר של התפעלות והשתאות אל מול חדר המוזות וההוד של האמנות הקלאסית והנאו־קלאסית, לצד עין מלומדת וביקורתית הבוחנת ציטוטים ונרטיבים היסטוריים. הציורים מתייחסים לדמויות מיתיות כמו מרסיאס, בכחוס ודדלוס, העוברות מטמורפוזה מציורים ופסלים במקור לשפת ציור עכשווית.

לציורים של בנינגה יש גם ערך אקזיסטנציאליסטי. ככל שאנו חווים את זוועות המלחמה, אנחנו מזהים יותר ויותר את השאלות הקיומיות שצצות בהוויה שלנו, מול ההבטים הבסיסיים של הקיום האישי. עבודותיה מנהלות דיאלוג עם הצייר גאורג בזליץ, הידוע בהיפוך דמויות בציוריו. רבות מיצירותיו מתארות את השפעת הטראומה על הנפש האישית. היפוך הדמויות בציוריו מדגיש היבטים חזותיים וצורניים על פני היבטים נרטיביים, הנובעים באופן טבעי כשאנחנו מתבוננים בדמות מסוימת.

ללא כותרת(סנגווין)

ללא כותרת(סנגווין)

birds

בדומה לבזליץ, בנינגה מבקשת להדגיש היבטים צורניים, אמנותיים, היסטוריים ופסיכולוגיים העולים תוך כדי התבוננות בדמויותיה. תוך ניצול הידע הרב שלה בתולדות האמנות, היא שואפת להרחיק אותנו מנרטיב ספציפי ולעמת אותנו עם פעולת ההתבוננות כפעולה המפגישה היבטים פסיכולוגיים פנימיים עם אלו של המציאות החיצונית. בציוריה, דמויות מקיימות אינטראקציה גופנית זו עם זו: הן עשויות לפגוע זו בזו, להישען זו על זו, לרקוד, להתנגש, ליפול, להתרומם ואפילו להתמזג זו בזו.

ההתבוננות בציור מפעילה תהליך התבוננות המעורר את העין ומעורר פרשנות, ועם זאת נותר כאוטי, מסתורי ובלתי מפוענח. במובן זה, משתקף נופך מסוים של המציאות הקולקטיבית הרעועה בישראל מאז ה־7 באוקטובר, מבלי להישיר מבט אל עבר הזוועות עצמן.

הפנומנולוג הצרפתי מוריס מרלו־פונטי דיבר על ההכרה האנושית ככזו הקשורה ראשית כול לחוויות הגופניות שלנו בתוך החלל – הקשר בין העין, הגוף והקיום. הוא טען כי ״הגוף אינו בראש ובראשונה בתוך חלל: הוא חלק ממנו״. עבור מרלו־פונטי, הגוף אינו ישות פיזית בלבד אלא גורם המשפיע עמוקות על האופן שבו אנו מבינים את העולם. ולכן, במקרה של ציוריה של בנינגה, אפשר לראות איך השימוש החזותי במוזות, בדמויות, בציטוטים ובסצנות שהיא בונה הופך לחלק ממחקרה שלה על כיצד חווה הגוף קונפליקט, וכיצד אפשר להעביר חוויות מורכבות אלו באמצעות אמנות חזותית.

בעודנו מתאקלמים במציאות הקשה של ״שגרת מלחמה״, עבודותיה של בנינגה מציעות חקר מעמיק על יחסי הגומלין בין אמנות, מוזות וחוויה אנושית. בעולם רווי בכאוס, מזמנים לנו ציוריה דיאלוג מהורהר המביא אותנו למצוא נחמה ומשמעות בתוך החלל שנפער ומעצם הקונפליקט. המוזות, שהושתקו בשאגת התותחים, צצות כעת כקולות המהדהדים במוזיאונים ובגלריות לאמנות ומזמינות אותנו בקול שקט לשוב ולהביט, להרהר ולהתחבר לרבדים העמוקים של קיומנו שלנו.


שרה בנינגה | בחדר המוזות
אוצרת: הדס גלזר
ליטבק קונטמפוררי, שביל המפעל 3 תל אביב
נעילה: 28.12
שיח גלריה: שבת 2.12 בשעה 11:30

צילומים: יובל חי

צילומים: יובל חי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden