ליאת לוי־קופלמן: לילי הרטמן היא לא אני. היא כל אשה שפגשתי בחיים

״לא רלוונטית״. יש משהו כמעט מתריס בשם שבחרה ליאת לוי־קופלמן לרומן החדש שלה; ביטוי טעון, שמרחף כמו איום שקט, ובמקרה הזה מעל נשים, שעברו גיל מסויים. אצל לוי־קופלמן הוא הפך לנקודת מוצא ספרותית, ואישית, לא רק שם של ספר, אלא כמעט הצעה לדיון על התקופה, על נשים, על גיל, על ערך עצמי ועל השאלה מי קובע בכלל מה רלוונטי.

בדומה ללוי קופלמן, שעזבה את עולם התקשורת אחרי 25 שנה, שבמהלכן הקימה וערכה בקבוצת ידיעות תקשורת את מגזין ״גו סטייל״ וערכה את ״פנאי פלוס״, גם לגיבורת הספר שלה, לילי הרטמן בת ה־45 היה לכאורה הכול: היא היתה עורכת שבועון הבידור המוביל בארץ ואשת תקשורת נערצת, אשתו של גילי – במאי ריאליטי מצליח, החצי שלה כפאוור קאפל הכי נוצץ בתעשייה, ואמא משתדלת לדניאלה, מתבגרת לא מרוצה.

עד שברגע אחד השמים נופלים על ראשה – האישה הכי חזקה בביצה מגלה שהבוס שלה העביר את ההגה של המגזין לידיה של בתו בת ה־25, אימפריית הפרינט נהפכת לאימפריית דיגיטל והקריירה שלה מתרסקת. ואחריה, כמו מגדל קלפים, האגו השברירי מתפורר, התא המשפחתי מתערער והטלפונים מפסיקים לצלצל.

״הספר נולד מתוך עולמות שאני מכירה היטב, אבל הוא לא אוטוביוגרפי״, מבהירה לוי־קופלמן. ״יש בו רגשות, מצבים ודילמות שהם מאוד אמיתיים לי אבל הדמויות והעלילה לוקחות את זה למקומות אחרים. הרשיתי לעצמי להיסחף בעיקר ברגש: להקצין, לחדד, לפעמים ללכת עד הסוף עם סיטואציות שלא בהכרח קרו במציאות. זה החופש הגדול בכתיבה.

״חלקים מהעלילה נכתבו בעקבות סיפורים של נשים שמקיפות אותי: חברות טובות, נשים שעובדות איתי ונשים שפגשתי במהלך החיים והסיפורים שלהן עוררו בי משהו. לילי הרטמן גיבורת הספר היא לא אני. היא כל אשה שפגשתי בחיים״.

הספר נולד מתוך עולמות שאני מכירה היטב, אבל הוא לא אוטוביוגרפי. הרשיתי לעצמי להיסחף בעיקר ברגש: להקצין, לחדד, לפעמים ללכת עד הסוף עם סיטואציות שלא בהכרח קרו. זה החופש הגדול בכתיבה

״לא רלוונטית״ הוא ספרה הרביעי (והרומן הראשון שלה), שמסמן מעבר מכתיבה תכליתית וישירה לכתיבה ספרותית, ומרחיב את המבט על אותם נושאים שמעסיקים את לוי־קופלמן לאורך השנים, בהם זהות, גיל, קריירה ושייכות. קדמו לו, בין השאר, ספרה הראשון ״את הבוס״ ו״אני הבוסית״ שכתבה במהלך תקופת הקורונה יחד עם בתה, שהיתה אז בת 7 וחצי.

״לעומת הספרים הקודמים שלי, שהם ספרי עיון, כאן החוויה הייתה אחרת לגמרי. זה היה הרבה יותר אינטואיטיבי, פחות נשלט, ולפעמים אפילו מפתיע אותי תוך כדי כתיבה. 

״יש משהו מאוד משחרר בלכתוב רומן וגם מאוד חשוף, וזה גם תהליך הרבה יותר ארוך וקשה. זה לקח שלוש וחצי שנים של כתיבה לפעמים מאוד סיזיפית כשכבר לא הייתה לי סבלנות לשבת על התחת, והמון פעמים שאלתי את עצמי אם אצליח לסיים את זה.

״מה שכן, אחרי שנים ארוכות שבהן היססתי לקרוא לעצמי סופרת, ואפילו יותר מזה, אמנית, היום אני אומרת את זה בקול. לא כהצהרה גרנדיוזית, אלא כעובדה שהבשילה עם הזמן״. 

איך את רואה את עולם התקשורת היום?

״התקשורת היום שונה מאוד מהתקופה שאני גדלתי ופעלתי בה. פעם היה ברור מי מספר את הסיפור ואיפה, והיום הגבולות הרבה יותר מטושטשים. מצד אחד, זה עולם הרבה יותר פתוח ודמוקרטי. כל אחד יכול ליצור ולהשמיע קול. מצד שני, זה גם עולם הרבה יותר רועש, מהיר ולעיתים שטחי.

״אני חושבת שהאתגר היום הוא לייצר תוכן שיש בו עומק ומשמעות בתוך כל הרעש הזה, דווקא בגלל השפע, יש ערך גדול לאמינות, לדיוק ולסיפור טוב באמת; כאלה שגורמים לאנשים לעצור רגע ולהקשיב בתוך השפע הלא נגמר״.

היכולת לספר ולזקק סיפור משרתת אותה גם בתפקידה הנוכחי בשמונת החודשים האחרונים, כמנכ״לית חטיבת הלקוחות של בלוסטון לייב ניישן, חברת התוכן וההפקות הגדולה בישראל. לוי־קופלמן עוסקת ביצירת תוכן וניהול פרויקטים רחבי הקף עם חברות וארגונים מהגדולים במשק, משלב האסטרטגיה והרעיון, דרך פיתוח הקונספט ועד ההפקה והוצאה לפועל. 

״אנחנו מפיקים את האירועים הגדולים בארץ עבור החברות הגדולות בארץ. זה יכול להיות אירועי ענק לקוקה קולה, סמסונג, קק״ל, וגם אירועים עסקיים, מוניציפליים ותרבותיים. בימים כתיקונם אנחנו גם מביאים לישראל אמנים בינלאומיים; האחרון בהם היה ברונו מארס.

״התפקיד שלי משלב בין ניהול לבין יצירה מצד אחד הובלת צוות, קבלת החלטות ואחריות עסקית, ומצד שני חיבור עמוק לעולם התוכן, לרעיונות ולסיפור שאנחנו מספרים. אחרי שמונה חודשים בתפקיד אני מבינה כמה הוא דורש גמישות ויכולת לנוע בין עולמות; בין אינטואיציה לנתונים, בין חזון לביצוע. היום אני מרגישה הרבה יותר מדויקת במקום הזה, ובעיקר נהנית מהשילוב בין עשייה עסקית וניהולית לעשייה יצירתית״.

 לפני כן היית מזוהה מאוד עם עולם העיתונות והלייף־סטייל.

״נכון. הייתי 25 שנה בידיעות אחרונות. זה היה הבית שלי מגיל מאוד צעיר. התחלתי ממש אחרי הצבא, ועברתי דרך ארוכה – מכתיבה ועריכה של מדורים ועד תפקידי עריכה בכירים. הקמתי וערכתי את גו סטייל, ערכתי את פנאי פלוס, כתבתי ספרים, ניהלתי מערכות, ניהלתי נשים, ובמשך שנים זה היה העולם שלי״.

 ובכל זאת הגיע הרגע של יציאה החוצה.

״כן. באיזשהו שלב הרגשתי שאני צריכה לצאת מהמערכת הזאת, שהייתה כל עולמי, ולבדוק מי אני גם מחוץ לה. זה לא היה פשוט, כי 25 שנה זה חיים שלמים״.

לא ״רעיון חמוד״

במקביל לקריירה המרשימה, לוי־קופלמן נושאת איתה סיפור חיים טעון ורב־שכבות: ילדות בפרדס חנה, אובדן קשה, נטישה, זוגיות מרפאת, קריירה ארוכה בתקשורת, חזרה מפתיעה לציור, וכתיבה שנולדה שוב ושוב מתוך החיים עצמם. היא גדלה בפרדס חנה, זו של פעם, לא זו של בתי הקפה, חנויות הבוטיק ותדמית הוולנס העכשווית, אלא מושבה קטנה, חקלאית, צפופה ברכילות ומרחקים רגשיים. 

כבר בילדותה היה ברור שהעולם הפנימי שלה מתבטא דרך היצירה: היא ציירה וכתבה באופן כמעט אינסטינקטיבי. ״בלטתי כילדה מוכשרת שהשתתפה בחוגים ובתערוכות מקומיות. הכתיבה ליוותה אותי תמיד במקביל ככלי נוסף לביטוי עצמי״. 

את מתגעגעת?

״אני לא מתגעגעת למקום כפי שהוא היום. להפך: הקושי שלי לחזור לשם נובע לא רק מהשינוי שעבר היישוב, אלא מהעובדה שפרדס חנה עבורי הוא גם מקום שמסמל אובדן. שם גדלתי, שם חלתה ונפטרה אחותי ושם גם נפטרה אימי״. 

מעיין – אחותה הצעירה, שהייתה קטנה ממנה בארבע שנים – חלתה בילדותה בגידול ממאיר במוח. ההחלמה נראתה תחילה כמו נס: אחרי טיפולים קשים ושנים של התמודדות, היא שבה לחיים מלאים, עד כדי כך שהתעקשה אפילו להתגייס לצבא למרות שלא הייתה חייבת. אלא שאז, בגיל 19, הסרטן חזר והפעם בגזע המוח ותוך חודש וחצי היא נפטרה.

הרגעים האחרונים של הקשר ביניהן נחרטו בלוי־קופלמן דרך מעשה יצירתי אינטואיטיבי. ״בזמן שמעיין כבר לא יכלה לדבר או לזוז, ותקשרה רק דרך העיניים, כיסיתי קיר שלם בדפים וציירתי עליו פריטים מהחיים כמו אחות, בקבוק ודמויות פרטיות שמוכרות מתוך העולם האישי והמשפחתי שלנו. 

״הציורים שימשו כשפה חלופית ביננו. מעיין הצביעה עליהם בעיניים כדי להביע רצונות ותגובות. אחרי מותה הורדתי את כל הציורים מהקיר ופשוט לא יכולתי לחזור ולצייר. משהו ביכולת הזאת פשוט נסגר״. 

אבל האובדן של אחותה לא היה השבר היחיד בילדותה. שנים קודם לכן, כשהייתה ילדה קטנה, אביה עזב את הבית. בהמשך עזב גם את הארץ, הותיר אחריו חובות, ולדבריה נעלם מחייה. רק שנים רבות אחר כך גילתה שיש לה עוד שני אחים שלא הכירה, ילדים נוספים שלו, שגם הם ננטשו. 

סיפור הנטישה חלחל עמוק אל חייה הבוגרים. הוא השפיע על תחושת הביטחון, על האמון, על היכולת להחזיק קשר לאורך זמן. ״לא היה לי מודל זוגי יציב להישען עליו. ולמרות כל אלו מצאתי את התיקון בתוך הקשר שבניתי עם בעלי. הזוגיות, ריפאה בי לא מעט. לא בבת אחת, לא בלי עבודה, אבל באופן ממשי״.

אולי משום כך גם המחווה הסמלית של שם המשפחה המשותף קיבלה אצלה משמעות עמוקה במיוחד. זמן קצר אחרי חתונתם, בעלה גלעד לוי־קופלמן – עורך ובמאי בטלוויזיה (בין היתר בתוכניות כמו ״האח הגדול״) – צירף לשמו את שם משפחתה, קופלמן, והפך בעצמו ללוי־קופלמן. 

זה לא ברור מאליו, גם היום.

״נכון. באותם ימים זו הייתה בחירה חריגה למדי. היום היא כבר יותר מובנת מאליה. אבל עבורי, בתוך סיפור חיים שמכיל נטישה, מחיקה ושאלות של שייכות, מדובר היה במחווה בעלת משקל רגשי אמיתי. גם הילדים שלנו (2 בנים ובת) נושאים את שני השמות״.

לציור היא חזרה רק שנים אחר כך, כמעט במקרה. זו הייתה עצירה קטנה ליד חנות כלי כתיבה, בדרך חזרה מחוג הריקוד של בתה. בלי תכנון גדול היא קנתה בלוק ציור, עפרונות, טושים, חזרה הביתה והתחילה לצייר את הבנות שראתה רוקדות בחוג של הבת. 

הדף הראשון הוביל לשני, השני לשלישי, ופתאום מצאה את עצמה מציירת 20 שעות ברצף. בהדרגה התגבשה גם שפה חזותית: היא החלה לצייר נשים, עוד נשים ועוד נשים ופיתחה סגנון שהפך מזוהה איתה. במקביל, עמוד האינסטגרם שלה, שבו הייתה פעילה מוקדם יחסית, הפך לזירה משמעותית להצגת העבודות שלה והקהל הגיע, העניין בעבודותיה גבר שהחלו להימכר ובהצלחה. 

הכתיבה, בניגוד לציור, לא נעלמה מחייה. להפך. היא ליוותה את כל הקריירה שלה, ואת החיים עצמם. הספר הראשון שלה, ״OMG אני בהריון״ (2011), נולד מתוך הטורים שכתבה בווינט במהלך הריונה הראשון, ומתוך רצון לנסח קול אחר בשדה שהיה אז כמעט כולו רפואי, מרוחק ומסביר פנים באופן לא באמת אנושי. ״ביקשתי לדבר על היריון כמו חברה טובה: בלי לייפות, בלי להיבהל, ובלי לוותר על הומור״. 

לאחר מכן (2019) כתבה גם את ״את הבוס!״, ספר שעוסק בהצלחה מקצועית לנשים, ונולד מתוך שנים של ניהול, צפייה במנגנונים שמקדמים נשים ובעיקר אלה שעוצרים אותן. היא מדברת בו בפתיחות על הקושי שהיה לה עצמה לנהל שיחות שכר, על חוסר הביטחון, על האופן שבו נשים רבות נבלמות לא בגלל מחסור בכישרון, אלא בגלל מחסור בהכרה בערך של עצמן. אחרי הגיע ״אני הבוסית!״ (2022), שהרחיב את השיח גם לדור צעיר יותר של נערות ונשים בתחילת דרכן. 

בהמשך, החיבור בין יצירה, יזמות והבנה עמוקה של צורך חברתי בלט במיוחד בתקופת הקורונה. אז, יחד עם חברתה רונית ריץ, יזמה מיזם של ערכות ציור על קנבס. ״אלו היו עבודות ציור שלי שחולקו למקטעים, בצירוף טושים אקריליים, כך שאנשים יכלו לצבוע בבית, לבד או יחד, ולתלות את התוצאה כעבודה מוגמרת״.

וגם פה הייתה המחשבה היזמית.

״כן, זה לא היה מבחינתי ׳רעיון חמוד׳, אלא מהלך שנבנה כמו סטארט־אפ. מתוך מחשבה על צורך אמיתי של כולנו שחווינו במהלך הקורונה: הבדידות, הצורך בעיסוק, ברוגע, ביצירה נגישה ובתחושת מסוגלות״. 

המיזם זכה להצלחה גדולה והגיע לבתים פרטיים, לחברות, לבתי חולים ולמשפחות שחיפשו דרך להיות יחד גם מרחוק. במקביל לאלו היא לוקחת חלק בפרויקטים ובשיתופי פעולה מגוונים עם גופים כמו מוזיאון תל אביב לאמנות, דורין פרנקפורט, פקטורי 54 וערד טקסטיל – שלהם היא מעצבת קולקציית מצעים. 

שיתוף הפעולה האחרון היה עם רשת סטורי ועמותת המכללה, הפועלת ליצירת הזדמנויות לנשים הנמצאות במצבי זנות ואלימות מגדרית, באמצעות מתן הכשרות וליווי תעסוקתי, לצד קיום קהילה חמה ואוהבת. הקולקציה שנוצרה מציינת מפגן כוח נשי בהשראת דמות הלביאה המסמלת עוצמה, חוסן ויכולת להתגבר על תנאי הטבע, והיא נמכרת בימים אלו כשכל הכנסותיה מועברים כתרומה לעמותת המכללה.

בסופו של דבר, נדמה שהתשובה לשאלה האם לוי־קופלמן ״רלוונטית״ היא שאלה רטורית שהתשובה עליה ברורה. האופן שבו היא ממשיכה לזוז בין תחומים, בין שפות, בין תפקידים, בלי לוותר על המורכבות שבדרך – אולי דווקא שם, בתנועה הזאת, נמצא המקום שבו רלוונטיות אמיתית נוצרת מחדש.