הדרום הרחוק: ״הבאר״ - מרכז אמנות חדש בערבה

״זה המקום להגיע אליו להיות בו אמנים״, אומר האמן דן דן בשי, שחי בשנים האחרונות בקיבוץ קטורה שבערבה, ואמון יחד עם איילת קוז׳יץ הולצר שחיה בקיבוץ סמר הסמוך על ״הבאר – אמנות בערבה״ – גוף אמנות חדש המוקם בימים אלו בחבל אילות.

לפני כשבועיים נפתחה בגלריה של החבל ״התכתבות״, תערוכת יחיד למיכל רובנס, שהיתה הראשונה להשתתף ברזידנסי החדש. לצד עבודות שיצרה רובנס במהלך שהותה בערבה, מוצגות סדרות של 39 תושבים.ות האזור – מאילת עד ים המלח.

מטרת הבאר, שפועל בתמיכת המועצה האזורית חבל אילות, הוא לפעול לפיתוח שדה אמנותי מקומי דרך רזידנסי, תערוכות ופעילות קהילתית – מטרות שקוז׳יץ הולצר פועלת לטובתן כבר שנים רבות. ״אני חיה בסמר משנת 1991״, היא מספרת, ״במהלך השנים עסקתי בתחומים שונים. בשנת 2019, בעקבות לימודים בתכנית מנדל, הקמתי יחד עם שותפה רזידנסי לאמנים בקיבוץ.

״הרעיון הגיע מתוך רצון לשינוי בחברה שאנחנו חיים בה, הנעה של תרבות מקומית ומחשבה להתחבר לדי.אן.איי היצירתי של הקיבוץ. האמנו שזה יכול להעצים את האנשים בקיבוץ וגם להוות אופציה לצמיחה דמוגרפית והצערת האוכלוסייה״. הרזידנסי פעל במשך ארבע שנים, תוך כדי הקורונה, והשתתפו בו אמנים מתחומים שונים, האחרון שבהם היה אורן פישר בשנת 2023.

איילת קוז׳יץ הולצר: ״אין טעם להקים רזידנסי אם אין בו התייחסות למקום. זה אזור שיש בו מחקר ימי ומחקר ארכיאולוגי, והטבע והקהילות הם מה שמניעים אותו. כל זה מתחבר לאמנות באופן שהוא יחסית פתוח – אבל גם מעניק מסגרת״

דן דן בשי הוא ותיק פחות בערבה, אבל בשנים שהוא נמצא שם הספיק לעשות לא מעט לטובת הפיתוח האמנותי של האזור. הוא אמן בוגר המדרשה לאמנות (2021) והתכנית המקצועית של מרכז אדמונד דה רוטשילד, והציג בשנה שעברה תערוכת יחיד בגלריה רו־ארט.

״לאורך השנים היו לי כמה ניסיונות לייצר קשר עם המועצה המקומית לטובת הקמה של מרכז אמנות מקומי, בין השאר תקופה מסוימת שבה עבדתי בשיתוף עם האוצרת גלית אילת. מבנה הגלריה של חבל אילות קיים כבר שנים רבות, וממוקמת מאחורי פונדק יטבתה – היכן שנמצאים משרדי ההנהלה של מועצת החבל.

״היא לא גלריה שמוכרת על ידי משרד התרבות, ובמהלך השנים מציגה בעיקר אמנים מקומיים; ויש חודשים לאורך השנה שהיא סגורה לטובת פעילות של חוגי המועצה. המפגש ביני ובין איילת קרה אחרי שכבר לשנינו היו כוונות להרים משהו, ויחד התחלנו שיחות מול נציגי המועצה.

״היינו קודם כל צריכים להסביר להם מה זה אומר מרכז אמנות ומהו החשיבות של כזה דבר. חנן גינת, ראש המועצה האזורית חבל אילות, נמצא לצידנו מההתחלה. הוא איש רוח וחינוך, גם הוא מסמר, היה מנהל בית ספר וגם הנכד של תלמה ילין. זה מזל גדול שיש לנו ראש מועצה שמאמין בדבר הזה ומוביל את זה יחד איתנו״.

תת המודע הקולקטיבי

בשי וקוז׳יץ הולצר העלו בפני המועצה הצעה לפיה הוא ישמש כמנהל האמנותי של המרכז והיא כמנהלת האדמניסטרטיבית, ויחד יקימו עם האמצעים והכוחות שיש ברשותם רזידנסי, תערוכות ואירועים בגלריה.

״בכל האזור שבין באר שבע לאילת כמעט ואין מרכזי אמנות מלבד המרכז לאמנות עכשווית בערד, וגם באילת עצמה אין כזה״, אומר בשי. ״האזור שאנחנו הגדרנו כרלוונטי לנו הוא מים המלח ועד אילת, והמיקוד שלנו הוא לחבר בין הטבע שמקיף אותנו לאמנות, למדע, לרוח ולמפגש עם הקהילה״.

המטרה – לחבר בין אמנות, מדע, רוח וקהילה – נובע מהתנאים הספציפיים של המקום. ״אין טעם להקים רזידנסי אם אין בו התייחסות למקום״, אומרת קוז׳יץ הולצר. ״זה אזור שיש בו מחקר ימי ומחקר ארכיאולוגי, והטבע והקהילות הם מה שמניעים אותו. כל זה מתחבר לאמנות באופן שהוא יחסית פתוח – אבל גם מעניק מסגרת״.

הראשונה להשתתף ברזידנסי החדש היתה מיכל רובנס, אמנית שנולדה וגדלה בערבה, בקיבוץ גרופית, וכבר שמונה שנים חיה ועובדת בפוטסדאם, גרמניה. ״איילת, שלימדה אותה בעבר ספרות, עקבה אחרי העבודה שלי והכירה לי אותה״, אומר בשי. ״ומיד היה לי ברור שהיא מתאימה להיות הראשונה שנארח. פנינו אליה ושאלנו האם היא מתכוונת להגיע ארצה בקרוב, וסיכמנו שתגיע להתחיל את הרזידנסי, עם בן הזוג שלה וילדיה, ב־28 בפברואר – התאריך שבו פרצה המערכה הנוכחית עם איראן״.

באותו היום לא הגיעה רובנס לאזור אלא רק ביום שלמחרת, ובמהלך השבועיים הראשונים של המלחמה פעלה בסטודיו, שבו יצרה סדרה חדשה של עבודות גדולות, הגדולה מביניהם בגודל שישה מטרים, ועבודת וידיאו־אנימציה באורך שמונה דקות. במקביל היא עבדה בשיתוף הקהילה המקומית – באמצעות קבוצת ווטסאפ ייעודית שנפתחה לטובת העניין.

דן דן בשי: ״מדי בוקר פתחנו את הקבוצה לשיתופים ומי שרצה שלח את מה שיצר. בלי שתכננו, הפרויקט הזה התאים במיוחד לתקופה הספציפית שבו הוא התרחש – שבה אנשים ישבו בבית וחיפשו מה לעשות ואיך לבטא את התחושות שלהם״

״לקבוצה הצטרפו כ־170 מתושבי האזור״, מספר בשי. ״בכל ערב, בשעה שבע, מיכל שלחה בקבוצה משפט אחד, והזמינה את מי שרוצה להגיב אליו באיזשהו אופן – ציור, רישום או טקסט. הנחנו את המשתתפים והגבלנו אותם לפורמט של דו־ממד בגודל A5, מה שעזר למקד אותם וגם הקל על ההצגה של העבודות אחרי.

״מדי בוקר פתחנו את הקבוצה לשיתופים ומי שרצה שלח את מה שיצר. בלי שתכננו, הפרויקט הזה התאים במיוחד לתקופה הספציפית שבו הוא התרחש – שבה אנשים ישבו בבית וחיפשו מה לעשות ואיך לבטא את התחושות שלהם״.

״באמצעות אופן הפעולה הזו, גם מיכל נחשפה לתת המודע הקולקטיבי של תושבי האזור, דרך העבודות ששלחו״, אומר בשי. ״העבודה הגדולה שיצרה נקראת ׳למרגלות הר געש׳ – היא נוצרה בעקבות סדנה שהעבירה תוך כדי הרזידנסי בסמר, שבה אחת המשתתפות סיפרה היא מבינה איך אנשים יכולים לחיות לצד הר געש שמאיים להתפרץ.

״אחר כך היא חקרה וגילתה גם שהאדמה לצד הרי געש כאלה היא בדרך כלל הכי פוריה. החוויה של לשהות בערבה, אזור שהיא לא הגיעה אליו הרבה שנים, תוך כדי מלחמה, בסטודיו מתחת לאדמה, ייצרה אצלה רעיונות חדשים שבאו לידי ביטוי בעבודות״.

אחרי שבועיים קיימו מפגש פיזי, שאליו הזמינו את כל מי שרצה להשתתף בתערוכה ולהציג את התוצרים שיצר בעקבות המשפטים. ״למפגש הגיעו 20 תושבים, ואחר כך אספנו אנחנו עבודות מעוד 19 מהם. ״התערוכה נפתחה ביום שישי שלפני פסח והיא תוצג עד סוף אפריל. בכל יום שישי נקיים שיח גלריה עם אחד המשתתפים, ונתייחס גם לעבודות של מיכל, שכבר הספיקה לחזור לגרמניה״.

עוד מהלך שהספיק לקרות במהלך החודש של המלחמה הוא אירוח של קבוצה בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד וקדמה – ארגון חברתי שעוסק בהתיישבות צעירים בפריפריה. ״האמנים ניצן בן זימרה, תום פרסמן, עדן בצלאל חבס ותום מאור הגיעו לערבה לשלושה ימים״, מספר בשי, ״שבהם הם התארחו בכפר הצעירים שמפעיל קדמה והתחילו (יחד איתי) לעבוד על פרויקט ייעודי, שעליו ימשיכו לעבוד כשיגיעו לכאן שוב בחודש יוני.

״המהלך הזה והתערוכה־רזידנסי של מיכל רובנס הם שני פרויקטים התחלתיים שאיתם גם נפנה ונחפש משקיעים ותורמים. חשוב היה לנו לייצר משהו ראשוני שיאפשר לנו להציג את הרעיון ולנסות לייצר תמיכות מעבר לזו של המועצה המקומית. שני פרויקטים נוספים מתכוננים להמשך השנה – אחד עם שרון פוליאקין והשני עם אסנת צוקרמן רכטר״.

״החשיבות של מהלך כזה היא מגוונת״, אומרת קוז׳יץ הולצר. ״גם עבור מי שגר כאן, בדרום הרחוק, שאין בו פעולות אמנותיות בכלל; גם עבור מי שחושב לבוא לגור פה וגם מבחינה תיירותית – זה מהלך שיכול לפתח את האזור. זה משאב רציני ויש כבר אנשים רבים שמחכים לזה. וגם, מה מייצר יותר השראה, תחושת חופש ומשמעות אם לא לעשות את זה בתקופה כזאת, במקום שיש בו הכי הרבה פוטנציאל לחירות״.