קצוות פרומים: תערוכה מעבודותיה של דפנה קלוגר ז״ל

התערוכה לזכרה של דפנה קלוגר, בבית הנסן בירושלים, מציגה לראשונה לקהל הרחב גוף עבודות שלם מתוך יצירתה, פרויקטים מתקופת לימודיה, עבודות אישיות ואוביקטים אינטימיים שיצרה קלוגר לאורך השנים. העבודות משקפות את התפתחותה כאמנית ומבטאות מנעד רגשי רחב, וכוללות מתנות שיצרה לבני משפחתה, פרויקטים מתקופת לימודיה, ועבודות אישיות וחשופות שלא נראו מעולם.

קלוגר לא התחילה כאמנית מתוך מסגרת, אלא מתוך דחף. עוד לפני לימודים, לפני הגדרות, היא פשוט יצרה. ״היא הייתה יושבת שעות ויוצרת״, מספרת אחותה, מרגלית קלוגר. ״יצירה הייתה חלק בלתי נפרד מהווייתה מאז ילדותה, גם בתקופות של משבר, בתוך אשפוזים וביניהם, היא המשיכה ליצור, לחפש מסגרות, ללמוד ולפתח מיומנויות. הלימודים במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר היו עבורה רגע של התמקמות, מקום שבו יכלה היתה לומר לעצמה לראשונה: אני אמנית טקסטיל״.

קלוגר (1995–2024), ילידת ירושלים, פיתחה מגיל צעיר שפה אישית דרך מלאכות יד: תפירה, סריגה, עיצוב תיקים ונעליים. במקביל, דרך רישום וקולאז׳, הלכה ונבנתה שפת דימויים שהייתה ייחודית לה – ישירה ואינטואיטיבית.

הדרך האמנותית הפורמלית שלה החלה בגראז׳ מכינה קדם־אקדמית, שם מצאה לראשונה מסגרת תומכת שהכירה בכישרון ובדחיפות שביצירה שלה. בהמשך התקבלה ללימודים במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שם בלטה במהירות כסטודנטית מחויבת ומצטיינת. בתוך זמן קצר פיתחה כתב יד ייחודי, ששילב באופן טבעי בין מיומנויות מוקדמות לבין שפה אקדמית מתגבשת. ״שם היא התחילה להגדיר את עצמה כאמנית טקסטיל. זה היה רגע של זהות״.

יובל עציוני: ״ברישומים ובקולאז׳ים היא מתבוננת בדמותה במראה. הרישום הוא ריאליסטי, המבט הופך ישיר, לעיתים חודר. העיניים, חוזרות שוב ושוב, מביטות גם פנימה וגם החוצה אל הצופה״

לצד פרויקטים מתקופת הלימודים, מוצגות בתערוכה עבודות אישיות וחשופות, כמו גם אובייקטים קטנים שיצרה כמתנות לבני משפחה וחברים. יחד הם יוצרים מנעד רגשי רחב, שנע בין אינטימיות כמעט שקטה לבין עוצמה טעונה.

״אחד המוטיבים המרכזיים בעבודותיה של קלוגר הוא הדיוקן העצמי״, אומרת אוצרת התערוכה, יובל עציוני. ״ברישומים ובקולאז׳ים היא מתבוננת בדמותה במראה. הרישום הוא ריאליסטי, המבט הופך ישיר, לעיתים חודר. העיניים, חוזרות שוב ושוב, מביטות גם פנימה וגם החוצה אל הצופה. בהמשך הן עוברות טרנספורמציה ומופיעות כרקמה, כצירופי בד, כאלמנט שחוזר ונשנה.

״לצד העיניים מופיעים דימויים של חתכים ופצעים. רקמת הגוף נחשפת, לעיתים דרך קרעים במרקם, לעיתים דרך תפרים שמדגישים את הפגיעה ואת סערת הנפש שאותה חוותה. הצבעוניות הבולטת היא של אדום, שחור ואפור, והיא ומטעינה את הדימויים בעוצמה דרמטית שמאפשרת להם להתרחק בהדרגה מהפיגורטיבי לעבר המופשט – חלל, קרע, העדר.

היא שילבה בעבודותיה רקמה כטכניקה וכפעולה שמושכת זמן, פעולה חזרתית מתעקשת. החוט עובר שוב ושוב דרך הבד, מותיר סימן. נדמה שבאמצעות הפעולה הזו, הביעה קלוגר כאב שנטמע בתוך החומר והופך לחלק ממנו״.

ובכל זאת, מסבירה עציוני, מופיעות לצד האינטנסיביות גם הפוגות. ״יש עבודות שבהן הצבע מתרכך, הצורות מתעגלות והדימוי נע בין אורגני למופשט. זה קורה גם ברישומים של המרחב הביתי – חפצים יומיומיים, משקפיים, קופסה עם פרחים יבשים. עבודות שמציגות רגעים של שקט אינטימי. גם בעבודות הטקסטיל ניכרת התנועה הזו – אוביקטים ארוגים, פרחים ודמויות בסריגת קרושה עדינה, שנוצרו והוקדשו לאנשים קרובים לה.

״היכולת לנוע בין הקטבים שאותם חוותה, בין כאב לחשיפה לבין רוך ועדינות, הם חלק מרכזי בשפה שלה. היא לא מתמקמת במקום אחד, אלא נעה, משתנה ומתפתחת. עקרון החזרתיות, יסוד בעולם הטקסטיל, מקבל אצלה גם ממד רגשי. דגמים חוזרים, מוטיבים נשנים ונבנים בשכבות וברצפים. אצל קלוגר הם גם מבנה וגם תהליך: פעולה שמצטברת, מתעבה ומשאירה עקבות״.

במבט לאחור מתגלה גם האופן שבו השאירה קלוגר את העבודות שלה. ״הכל היה מסודר״, מספרת אחותה. ״על כל קבוצת עבודות היא רשמה מאיזה קורס היא ומאיזו תקופה. כאילו היא הכינה את הכל כדי להקל עלינו במיון שלהן״. עציוני מציינת שהתחושה הזו מעניקה לתערוכה איכות כמעט ארכיונית – גוף עבודות שמחולק לפרקים ונושא בתוכו סדר פנימי.

קלוגר התמודדה לאורך שנים עם קשיים נפשיים מורכבים, מסע שהסתיים במותה בגיל 29. עם זאת, הבחירה האוצרותית לא ממקמת את הסיפור במרכז, היא מאפשרת לעבודות לעמוד בפני עצמן. התוצאה היא מחווה ליצירתיות של קלוגר, לחוסנה ולחותם שהותירה בלב כל מי שהכיר אותה.

״התערוכה נולדה מתוך רצון להנציח את דפנה״, אומרת עציוני. ״יש בה גוף עבודות שמחזיק תערוכה ולא סיפור שמצדיק יצירה. הסיפור נוכח כהדהוד שנמצא שם, בתוך החומר, בתוך הדימויים, אבל לא משתלט על ההתבוננות בהם. דפנה היתה אמנית צעירה, שהצליחה בזמן קצר לגבש שפה מורכבת, אישית ונוכחת.

״היא הותירה אחריה עבודות רבות – חלקן אינטימיות, חלקן שיטתיות, כולן נושאות חותם ברור. בתוך החוטים, בין שכבות הבד, נותרו סימנים: קצוות פרומים, חללים פתוחים, עקבות. הכל מביע את נפשה הפצועה. זו לא רק תערוכה לזכרה – זו תערוכה שמבקשת לראות את מה שהשאירה״.

---

דפנה – רקמה של כאב וחוטים
אוצרת: יובל עציוני
בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים
נעילה: 12.6