מגלים אוצרות // לוי פרומבאום

הפעם הראשונה

אחרי סיום לימודי הדוקטורט התחלתי לעבוד כאוצר באוסף של מוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, אבל הפעם הראשונה האמיתית שלי כאוצר, הייתה במהלך רכישת עבודה חדשה לאוסף. היצירה הראשונה שזכיתי לסייע לצוות מחלקת האוספים בתהליך הטיפול והקליטה שלה הייתה של מיצב עצום ממדים בשם Timekeeper (2016) של האמנית שרה זי, שכלל יצירת מדריך לעבודה בן 500 עמודים.

העבודה הכרוכה בטיפול ביצירה מופלאה אבל מורכבת כמו זו – עם עשרות מקרנים, רמקולים, חלקים ממונעים, מאות משטחי נייר וחפצים יומיומיים, צמחים ומזון מתכלה – דרשה קהילה שלמה של שותפים. ידעתי שאני במקום הנכון, כי אהבתי את הסתירות ואת האחריות שנלוו לניסיון לשמר יצירת אמנות לנצח, כשהעבודה עצמה עוסקת באופיו הגמיש, החולף והאישי של הזמן. זה העלה אצלי שאלות שלא רציתי להפסיק ולחשוב עליהן.

התחנה האחרונה

אני מגיע מרקע של מחקר, ומאז שעברתי לתל אביב מארצות הברית לפני כמה שנים, רציתי לעשות פרויקט שיעזור לי להבין את שדה האמנות הישראלי כמכלול. רציתי לחקור את טבעו של אי־השוויון החברתי בעולם האמנות הישראלי במבט רחב, והקדשתי את שלוש השנים האחרונות לעריכת סקירה של אמנות מודרנית ועכשווית במוזיאונים הציבוריים הגדולים כאן.

עשיתי את זה על ידי סקירת האוספים וההיסטוריה של התערוכות שהוצגו בהם לפי לאום, מגדר ומוצא אתני (לצד גורמים סוציו־אקונומיים נוספים) של האמנים המשתתפים. הפרויקט הזה היה תהליך מאיר עיניים אבל גם טעון מאוד. הוא אילץ אותי לבחון את המבט ה״משגיח״ שלי כחוקר – את האפשרויות והבעיות שנלוות לכימות אמנות במונחים מצמצמים כל כך. זה גם גרם לי להתגעגע לעבודה אוצרותית ישירה עם אמנים.

לכן, בתערוכה הראשונה שלי כאן, הזמנתי אמנים ליצור עבודות שעוסקות בדינמיקות של מעקב עכשווי, בקנה מידה אישי, תוך משחק עם המוסכמות של דיוקנאות. ריכזתי קבוצה בין־דורית של אמנים ישראלים ופלסטינים הפועלים על התפר שבין אמנות לאקטיביזם, ובין פרקטיקות אנלוגיות ודיגיטליות: רחל אניו, אפרים ווסה, אורן זיו, מושון זר־אביב, נרדין סרוג׳י, לילא עבד אלרזאק ורונית פורת.

התערוכה ״רסיסי דיוקן״ מוצגת בימים אלה בארטפורט בתל אביב. להקים את התערוכה עם הצוות של ארטפורט היה ממש חלום. ורדית (גרוס) ונעמה (הנמן) יודעות לתת את המקום והכבוד לכל אמן ואמנית.

מכל מלמדיי השכלתי

היו לי מנטורים רבים במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, בתכנונו של פרנק לויד רייט. זהו בניין שכל קיר ברוטונדה שלו נעשה בעבודת יד ואינו ישר; שבו הרצפה תמיד בשיפוע; שהתערוכה בו נראית כמו ספירלה אבל למעשה נפרשת אוצרותית בקו ישר; ושהקשרים האנכיים בין העבודות בקומות השונות חשובים לא פחות מהעבודות שתלויות זו לצד זו. סוחר אמנות אחד תיאר לי זאת פעם כ״משחק אוצרותי של שחמט תלת־ממדי״. הלמידה מהאוצרים לאמנות מודרנית ועכשווית שם הייתה פשוט מסעירה.

אני רוצה להציג בישראל אמנים ישראלים שפועלים בחו״ל באופן מתמשך, גם מתוך רצון ליצור יותר מרחב לשיח אמנותי סביב דמוקרטיה וצדק חברתי. אנחנו נמצאים ברגע שבו יש צורך להגביר את הקולות הביקורתיים של יוצרים שמכירים את המקום הזה לעומק

תערוכת החלומות

אני מאוד רוצה להציג בישראל אמנים ישראלים שפועלים בחו״ל באופן מתמשך, גם מתוך רצון ליצור יותר מרחב לשיח אמנותי סביב דמוקרטיה וצדק חברתי. אנחנו נמצאים ברגע שבו יש צורך להגביר את הקולות הביקורתיים של יוצרים שמכירים את המקום הזה לעומק, הן מבפנים והן מבחוץ.

אני חושב הרבה על חיבור בין הדינמיקות של החיים כאן לבין החיים בחו״ל, גם בגלל שאני נמצא בזוגיות ישראלית־אמריקאית, ובן הזוג הישראלי שלי, ירדן שטרן, הוא גם אוצר. למרות שהוא השותף הטוב ביותר שלי לחשיבה, מעולם לא עבדנו יחד, ואני מקווה שנשתף פעולה בפרויקט כזה.

בקרוב אצלך

כרגע אני עוסק בעיקר בכתיבה אוצרותית עבור שתי תערוכות עתידיות בחו״ל, שאני ממליץ לכל מי שמגיע לארצות הברית לבקר בהן: האמנית הסקוטית קרלה בלק, שתערוכת פיסול יוצאת דופן שלה תפתח בניו יורק בשבועות הקרובים; ותערוכה לאמן הקוריאני הפרובוקטיבי, אהן צ׳אנג־הונג, שתערוכת רטרוספקטיבה ראשונה שלו תפתח בסתיו הקרוב בוושינגטון די.סי.