לוקחים הכל בפרופורציות: לילך שטיאט וטל ארז משחקים בקנה מידה

״אנחנו מגיעים מנקודות שונות, אבל העיסוק שלנו הוא דומה: להבין את הנוכחות של הרגע, ולהיות בו זמנית כאן ועכשיו, אבל גם במרחב נוסף״, אומרת לילך שטיאט, שעומדת יחד עם טל ארז מאחורי התערוכה ״משחקים בקנה מידה״ במוזיאון תל אביב.

התערוכה, שמוצגת במרכז החוויתי למשפחה במוזיאון, היא גם המשך לתערוכה ״עולמות זעירים״ שעוסקת במיניאטורות באמנות העכשווית שמוצגת בחלל הסמוך (אוצרת: גלית לנדאו אפשטיין), שהיא בעצמה גם המשך או התכתבות עם תערוכת הקבע שמוצגת במוזיאון שמציגה את אוסף המיניאטורות של הלנה רובינשטיין.

אבל מעבר להיותה המשך, היא גם תערוכה שעומדת בפני עצמה, פרי מוחם הקודח של שטיאט וארז, שמגיעים שניהם מעולמות העיצוב, אבל גם הרבה מעבר לזה. שטיאט היא אדריכלית, מעצבת, אמנית ומרצה, שבין היתר מציגה בימים אלה פרויקט חדש בביתן הזכוכית במוזיאון ארץ ישראל, במסגרת הביאנלה השלישית לאמנויות ולעיצוב. ארז הוא מעצב ואוצר, ששימש במשך שנים כאוצר הראשי של שבוע העיצוב ירושלים (לצד ענת ספרן), והיום מכהן בין השאר כמנהל האמנותי של ת״א תרבות דה וינצ׳י.

לשניהם היסטוריה ארוכה של עבודה עם המוזיאון: שטיאט עבדה על עיצוב תערוכות המינאטורות של רובינשטיין וגם עיצבה את תערוכות המיניאטורות העכשוויות הסמוכה; ארז עיצב את ארבע התערוכות האחרונות במרכז החוויתי למשפחה (שאצרה שוע בן ארי).

״המוזיאון פנה לכל אחד מאיתנו לחוד״, מספרת שטיאט, ״וניצלנו את ההזדמנות כדי לעבוד יחד; אחרי הרבה פעמים שבהן עבדנו זה לצד זו, אבל לא על פרויקט משותף״.

לילך שטיאט: זו תערוכה פשוטה ברעיון, אבל ככל שאנחנו נמצאים בה יותר אנחנו גם מבינים שיש משהו בסאבטקסט שלה שהוא משמעותי – לראות את הדברים מבחוץ, או להבין ששינוי בנקודת המבט ובפרופורציות יכול לשנות המון

אותם משחקים בקנה מידה הם כאלה שמעסיקים את ארז כבר הרבה שנים, עוד מאז התואר השני שעשה בבית הספר לעיצוב באיינדהובן. ״אני עוסק במערכת היחסים בין הפיזי לבין הפריים. כשהתחילה הקורונה והכל עבר לזום, שיחקתי הרבה עם מצלמות וגרין סקרין, ועל האפשרויות של שימוש בגרין סקרין כחומר ולא כרקע.

״טסטים שלי בסטודיו עם עצמי הובילו אותי לרצף של פרויקטים עם מצלמות – עיצבתי סביבות לכנסים בארצות הברית, יצרתי פרויקטים לאנסמבל עיתים, תערוכה במרכז אדמונד דה רוטשילד ועוד. כל אלה היו סביבות פנטסטיות, שאפשר לייצר באמצעות טריקים פשוטים במשחק עם חללי פנים ומצלמות.

״העובדה שעיצבתי את התערוכות האחרונות בחלל הספציפי של המוזיאון גרמה לי להכיר את הפיזיות של החלל, ועלו אצלי הרבה מחשבות על התפקיד של תערוכות מהסוג הזה – דווקא בגלל שהוא מיועד לא רק לילדים אלא לכל המשפחה, חלל פרום יותר ברמה המוזיאלית שמאפשר לקחת תפקיד אחר, לדבר על היחסים בין התערוכה לקהל – לא רק כצופים פסיביים אלא ככאלה שמשתתפים ולוקחים בה חלק״.

עולמות קטנים

אותם הטריקים הפשוטים הם אלה שעליהם מבוססת התערוכה: בחלל התצוגה ניצבים 16 פודיומים בגבהים שונים, שעליהם ״סביבות״ מיניאטוריות שכוללות אובייקטים שונים. על כל אחד מהפודיומים מוצבת גם מצלמה קטנטנה, שמצלמת כל הזמן ומשדרת בלייב אל אחד מהמסכים (גם הם בגדלים וגבהים שונים) שתלויים על קירות החלל – בצורה שמזכירה חלל תצוגה קונבנציונלי, כזה שאנחנו מצפים לכאורה לחוות כשאנחנו נכנסים למוזיאון.

״התערוכה מורכבת מעולמות קטנים, שכל אחד מהם מקושר למסך אחד״, מסבירה שטיאט. ״בכל אחד מהם יש פריים ספציפי שיצרנו באמצעות חומרים ואובייקטים שונים, שלהם הוספנו גופי תאורה. לצד זה התערוכה מלווה בסאונד שכתב אלון פרץ, שגם הוא מסייע להאט קצת את האנרגיות. זו תערוכה שאחד היתרונות שלה הוא שהיא שמאפשרת לנו להאט, לזוז קצת פחות מהר. יש משהו בריכוז שהיא מייצרת, יחד עם הסאונד שגם מעודד את זה.

״מעניין לראות את ההתערבות של הגילים השונים: הילדים הקטנטנים יכולים גם לשבת על השטיח ופשוט לשחק עם האובייקטים. ככל שהגיל עולה – כך יש יותר עיסוק בנקודת המבט הכפולה, שכל תזוזה בה מייצרת שינוי בפריים. זו תערוכה מאוד פשוטה ברעיון, אבל ככל שאנחנו נמצאים בה יותר אנחנו גם מבינים שיש משהו בסאבטקסט שלה שהוא משמעותי – לראות את הדברים מבחוץ, או להבין ששינוי בנקודת המבט ובפרופורציות יכול לשנות המון״.

טל ארז: אנחנו הרי עסוקים כל הזמן בלתעד את עצמנו, עסוקים בגיבור שהוא אנחנו. חלק מהעניין בתערוכה הוא להוציא את עצמנו רגע מהמשוואה ולהסתכל על שאר הדברים

על המנגנון שמאחורי אומר ארז ש״נעשו ערימות של עבודה כדי להעלים את הדרך שבה הדבר הזה עובד. נועם צפתי שהיה אחראי על כל הממד הטכני עשה שם קסמים. יש שם כמות אדירה של כבלים שרצים בתוך הקירות ומתחת לשטיח.

״אחרי כיווני חשיבה רבים, החלטנו לא לשכפל עמדה אחת כפול 16, אלא שכל אחת מהן תהיה תשתית שמזמינה למחשבה חדשה על עולם אחר. יצאנו למסע כיפי בנחלת בנימין, קנינו את כל הבדים עם כל הטקסטורות הכי פלאפיות, נוצצות, ויניליות. על כל דבר בדקנו מה קורה כשאנחנו מדליקים עליו מצלמה – איך פרווה יכולה להפוך לשדה, איך ויניל מגיב לאור ומשנה את הצבע שלו.

״יש עולם שלם שבונה את הסצנות, וזה היה חשוב כדי להדגיש את המשחק בקנה המידה. בחלל התערוכה יש גם ספריית חומרים שאנחנו מחדשים כל הזמן עם עוד דיטיילים קטנים״.

״אפשר גם לשלוף כל דבר מהתיק שהופך להיות חלק מהתערוכה״, אומרת שטיאט. ״וגם הדמויות הקטנות של האנשים שהוספנו איפשהו במהלך הדרך, מאפשרת למשתתפים לייצר תהליך של הנפשה גם של שאר הדברים. נוצרות ביניהם פתאום סצנות אנושיות.

״יש משהו נורא יפה במיניאטורה או בקטן שהוא משחק בין שליטה שלנו למשהו שהוא סופר־שברירי. אני אולי רק מזיזה משהו וגורמת לדמות ליפול, אבל גם הפריים הגדול משתנה. יש משהו חזק במחשבות שעולות בהקשרים של יחסיות, מה זוכה לתשומת הלב שלנו ומה לא, מה בפרופורציות הופך להיות חשוב. לילדים זה משהו שכיף לשחק בו, אבל אנחנו כמבוגרים יכולים להתבונן בו גם יותר לעומק״.

גם התצוגה של המסכים היתה כזו שהושקעה בה מחשבה. ״כל אחד מהמסכים הוא שונה״, מסביר ארז. ״עמית פורטמן, שבנה את התערוכה, עשה להם מסגרות כדי לאחד אותם וגם לנתק אותם קצת מהקונטקסט המסכי. יש איזה רגע בהתחלה כשנכנסים לתערוכה, שעוד לא מבינים שזה עניין חי, ואז מכניסים יד לפריים ופתאום היא שם על המסך. זה קסם מטורף.

״זה כיף ונדיר שיש רעיון מספיק פשוט ומספיק מדויק שעושה את האפקט הזה. לשם אני מנסה לחתור תמיד ולא תמיד מצליח – להביא משהו קטן וברור, אבל גם חדש. אנחנו הרי עסוקים כל הזמן בלתעד את עצמנו, עסוקים בגיבור שהוא אנחנו. חלק מהעניין בתערוכה הוא להוציא את עצמנו רגע מהמשוואה ולהסתכל על שאר הדברים״.

עבודה אחת בתערוכה היא כן כזו שמאפשרת להסתכל על עצמנו לרגע: מסך גדול שעליו דימוי של ים ושטיח ירוק שמשמש גרין סקרין, שכל מי שנשכב עליו מופיע על המסך – כאילו הוא שוחה בים. ״שם נכנס הממד של הגוף״, אומרת שטיאט. ״נוצר איזה היפוך – אחרי ששיחקנו עם האצבעות אנחנו יכולים להישכב על השטיח ולחוות את החוויה עם כל הגוף, וגם עם עוד אנשים״.

מחוץ לכניסה לחלל התערוכה מוצגת גם עבודת וידיאו שיצרו צבי סהר ושי דרור מאנסמבל עיתים. ״את העבודה אנחנו פוגשים לפני הכניסה״, אומר ארז, ״והיא מציעה נקודת מבט אולי מופשטת יותר. צבי ושי באו ושיחקו כאילו הם ילדים ובדקו מה קורה כשהם ׳זורקים׳ אור על משהו. עבודה שהיא משחקית ופחות נרטיבית״.

חלק ניכר מהקמת התערוכה התרחש במהלך המערכה האחרונה עם איראן, שגם דחתה את פתיחתה – אבל אפשרה לשטיאט, ארז והצוות להתפקס ולדייק את התצוגה עד למקסימום. ״יחד עם אפרת לוי עוזרת האוצרוּת, עמליה שם טוב מעצבת התערוכה, אנשי המדיה והסושיאל של המוזיאון ועוד – יצא לנו לבלות לא מעט בתערוכה כשהמוזיאון היה סגור״, אומרת שטיאט, ״מה שאפשר לנו לעשות עוד התאמות לקראת הפתיחה.

״בתוך המסגרת של הזוועה שעברנו בחודשים האחרונים זכינו להתכנס למרחב של משחק, מה שחיזק אצלנו את ההבנה שהפעולה הזו של לשחק, בלי הרבה מטרה, במובן הכי בסיסי של המילה, היא ערך חשוב כשלעצמו, היום ובכלל. המפגש עם מרחבים כאלה מאפשר לעבד דברים בצורה אחרת״.

״בתור מי שעיצבו הרבה תערוכות, אנחנו יודעים שהקליינטים הכי קשים הם השומרים והמדריכים במוזיאון. כשאנחנו פוגשים עכשיו את השומרים הם מספרים שהם מסדרים, משחקים ונהנים – ממש כמו הילדים. נכון שהדבר הראשון שחושבים עליו בתערוכה הוא ילדים, אבל לילדים גם יש הורים, ויש בני נוער, וצוות, ושומרים, ומתנדבים ומדריכים – שהם כולם מבקרים חשובים באותה המידה. הרבה פעמים מדד ההצלחה של תערוכה זה שהיא מצליחה לגעת ב־360 מעלות״.

---

לילך שטיאט וטל ארז | משחקים בקנה מידה
מוזיאון תל אביב, שדרות שאול המלך 27
נעילה: 3.10