כל מה שחשוב ויפה
טל ארז. צילום: דור קדמי
טל ארז. צילום: דור קדמי

בחזרה לעתיד // טל ארז

לאחר ששימש כאוצר הראשי של שבוע העיצוב ירושלים, מתחיל טל ארז את תפקידו כמנהל התוכן בת״א תרבות דה וינצ׳י. ״תרבות היא לא הדובדבן על הקצפת, אלא הבסיס השורשי והיסודי של חברה ליברלית, סולידרית וחזקה״

לפני 10 שנים 

בשנת 2013 הזמינה עונת התרבות בירושלים את המעצב טל ארז להציג את ירושלים כפי שהיא משתקפת בעבודתו, אז בחר במשקפת ה־ViewMaster הזכורה מהילדות, ויצר בעבורה 18 גלגלי תמונות ייחודיים. כל גלגל עסק בפן אחר של העיר – מהדת וההיסטוריה, דרך האוכל וחיי הלילה ועד למנהגי החול והיומיום – וסיפר אותו בפורמט של שבע תמונות בלבד.

העובדה שארז – בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון (2007), ובעל תואר שני בעיצוב קונטקסטואלי מהאקדמיה לעיצוב באינדהובן שבהולנד (2010) – לא הכיר את ירושלים, איפשרה לו ליצור נקודת מבט חיצונית, וגם אם היא לא הייתה אוביקטיבית לחלוטין, היא הייתה נאמנה לשמו של הפרויקט, ״שאלה של השקפה״.

״לאט לאט הבנתי שאני לא יודע איך להכיל את הנרטיב של ירושלים, שמורכבת מהרבה נרטיבים שכולם נכונים, אבל אף אחד מהם לא מספר את כל הסיפור״, הוא סיפר בראיון שקיימתי איתו.

״רציתי להציע פלטפורמה שוויונית לצופה, למבקר ולרוכש, וזו הסיבה שברחתי במשקפת ה־Viewmaster: מעבר לכך שאתה לא יודע מה אתה הולך לקבל, בכל גלגל יש שבע תמונות וזה מכריח אותך לספר רק סיפור אחד אם אתה רוצה להעביר מסר. זה משטח את ההיררכיה, אתה לא יודע מה אתה הולך לקבל״.

שאלה של השקפה. צילום: שי דרור

שאלה של השקפה. צילום: שי דרור

שאלה של השקפה. צילום: דור קדמי

שאלה של השקפה. צילום: דור קדמי

מתוך ״נושאת מטוסים״. צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

מתוך ״נושאת מטוסים״. צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

שנה לפני כן פנו אליו ארז אלה, דן הנדל ומילנה גיצין אדירם – אוצרי הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה, שעסק במערכת היחסים בין ארצות הברית לישראל – וביקשו ממנו לייצר חנות מזכרות שתהווה חלק מהחוויה הצרכנית־קפיטליסטית של התערוכה. כל אוביקט התייחס לארוע ספציפי שהיה קשור לנקודת מפתח בקשר שבין ארצות הברית לישראל.

״עניין אותי הקשר והתפר שבין עיצוב לתהליכים סוציו־פוליטיים ומגמות כלכליות. אני רואה בעיצוב מוצר מקצוע פוליטי לחלוטין והמודעות והיכולת לפעול בהקשרים האלו היא חשובה וראויה.

״באופן ספציפי יותר מעניינים אותי השינויים בתהליכי הייצור שהחברה המערבית נשענת עליהם לבין תהליכים סוציו־פוליטיים, התפקיד של המעצב בכל זה והיכולת שלו לפעול מתוך המערכת ולהזין תכנים אנטי מערכתיים״. 

נלחמתי במילה המורכבת הזאת, ״עיצוב״, ועבדתי גם מול עצמי לחדד את המשמעות שלה במילים. איפשהו בין העשייה החוצה והדיון הפנימי שלי עם הדיסציפלינה אני חושב שניסיתי להבין ולתבוע את המקום שלי בתוך עולם התרבות

״לפני עשר שנים הייתי מעט אחרי חזרה לארץ מכמה שנים בחו״ל וכבר אז התמזל מזלי לעבוד על כמה פרויקטים משמעותיים שנגעו בתחומים שונים, בארץ ובחו״ל״, אומר ארז כעת. ״הייתי שקוע עמוק במהלך מחקרי ארוך שנים שהתחיל בתזה שלי בתואר השני על הקשר בין מנגנוני ייצור דיגיטלי, עיצוב, ושאלות סוציו־פוליטיות, מחקר שמצא אאוטלטים בתערוכות וטקסטים שונים; התחלתי להתעמק בעיצוב חלל ובאוצרות, נכנסתי לאקדמיה, ואמרתי כן להכל״.

היה לך יעד שכיוונת אליו?

״אני לא יודע אם ידעתי אם הדבר הזה יתפתח לקריירה ואני בטוח שזה לא עניין אותי – רציתי רק לעשות דברים שמלהיבים אותי, וניסיתי לשרוד כלכלית עם כל מיני עבודות צד שהיו סתמיות ועלובות, ממש ביחס הפוך לקנה המידה של הפרויקטים שזכיתי לעבוד עליהם. 

״במקביל, נלחמתי במילה המורכבת הזאת, ׳עיצוב׳, ואני חושב שעבדתי גם מול עצמי לחדד את המשמעות שלה במילים. המשמעות שלי הייתה מאוד ברורה, ולסביבה, לפחות בישראל, הרגישה לי פחותה לאמנויות ׳נעלות׳ יותר. איפשהו בין העשייה החוצה והדיון הפנימי שלי עם הדיסציפלינה אני חושב שניסיתי להבין ולתבוע את המקום שלי בתוך עולם התרבות״. 

פאסט פורוורד

פרויקט המחקר מהתזה של ארז הסתיים אחרי חמש שנים עם תערוכה מחקרית בשנת 2015 ב־Het Niuewe Instituut ברוטרדם (Plastic – promises of a home made future). במקביל הוא התמקצע בעיצוב חלל, בין השאר בעיצוב תערוכות ובהנחיה במחלקה לאדריכלות בבצלאל ובמחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה בשנקר.

מעל הכל, הוא שימש כאוצר הראשי – יחד עם המנהלת האמנותית, ענת ספרן – של שבוע העיצוב ירושלים בשש מהדורות (2016-2022), ממש מלידתו המחודשת כפרויקט בינלאומי. ״שבוע העיצוב השפיע עלי עמוקות גם מקצועית וגם אישית, ובנוסף לכך שהיה כיף גדול, הרגיש כאילו הוא מחדד לא במתכוון את התשובות לשאלות ששאלתי את עצמי אז כשדיברנו – איפה עיצוב חשוב, וכמה תרבות היא בסיסית ומרכזית בתוך האני מאמין החברתי שלי״.

באיזה אופן?

״שבוע העיצוב חידד שני כלים פרקטיים ומהותיים עבורי. בגלל האופי מותח הדיסציפלינות של האירוע, הוא פתח אותי בהדרגה ליוצרים מתחומי תרבות משיקים לעיצוב, וגם חידד את השאלה המורכבת של קנה המידה של פרויקטים – מה קורה כשעוברים למערכות גדולות ולשאלות של קהלים גדולים, ואיך, כשהשותפים שם מעולים, אפשר לנווט ולרתום את המערכת לשאוף למכנה משותף גבוה, ולגלות יחד שזה גם משתלם בטווח הקצר ובטווח הארוך.

״הפוזיציה ונקודת המבט הזו גם יצרו עבורי הזדמנויות לייעץ למרכזי תרבות בהתהוות, והיכולת לרקוד בין נקודת המבט מלמעלה, לפרקטיקה של ממש, תורמת לי הרבה, ואני מקווה שגם למקומות שאני עובד איתם״.

פלסטיק, Het Niuewe Instituut. צילום: יוהנס שוורץ

פלסטיק, Het Niuewe Instituut. צילום: יוהנס שוורץ

HQArchitects, שבוע העיצוב ירושלים 2019. צילום: דור קדמי

HQArchitects, שבוע העיצוב ירושלים 2019. צילום: דור קדמי

במקביל המשיך ארז ללמד ולעצב ולאצור תערוכות. בשנים האחרונות תנועה הפכה לחלק עמוק בהתבוננות שלו על עיצוב וחלל, בין אם בפרויקטים לתיאטרון (״הארכיבאית״, ״צעד״), ובין אם בהתבוננות על החללים שנמצאים מעבר למצלמה (Tales of Immensity, גנוזים, מעצב ראשי ב־Manifest institute), ״ואני מרגיש שהפרקטיקה הולכת ומשתכללת באופן רב־חושי, דרך שליחת הידיים אל תוך דיסציפלינות מקבילות״. 

נכון לעכשיו

״בהרבה מובנים הרבה נשאר אותו דבר והרבה השתנה. אני עדיין מאמין גדול שנקודות המוצא המהותיות עבורי הן העולם הממשי שסביבנו, בבחינת לעסוק ב׳אנחנו׳ ולא ב׳אני׳, ואני מנסה להתרחק מפרויקטים שמרגישים לי כלואים בתוך הדיסקורס הפנימי של דיסציפלינה כזו או אחרת. אני עדיין מרגיש שככל שעמוד השדרה המקצועי שלך חזק, אפשר לרתום את המתודולוגיה להרבה תחומים והרבה פורמטים ושמפגשים כאלה, עם אנשים ששואפים גבוה, מולידים תוצרים מצוינים ומעגלי השפעה מתרחבים.

״עשר השנים שעברו איפשרו לי ברמה האישית לפתח שני שרירים מרכזיים – המקצועי, שנלמד תמיד מתוך פרויקטים, מתוך עשייה ומתוך שיח. העניין שלי באיך, בהבנת הקונטקסטים, המגבלות וההזדמנויות, הטכניקות והאתגרים והאופן שבו מנגנונים עובדים, הפך להיות מנוע מרכזי להתמקצעות הזאת, והיום לא פעם אעדיף להגיע לשיחה כזאת הרבה יותר מהר משהייה ממושכת בדיון התיאורטי והמחקרי. הכלי הזה, של תרבות, הוא הפרקטיקה של לתרגם רעיונות לצורה, ומלאכת התרגום הזו הפכה למקום שמושך אותי יותר ויותר, על שלל כליה, המתודולוגיות שלה, והבחירות שנעשות בתוכה״.

והשריר השני?

״השריר השני שמתפתח עם הזמן והמעבר דרך הרבה פרויקטים הוא האינטואיציה: אתה עובד מאוד קשה ומאוד שכלתני הרבה זמן כדי לחדד את החושים שלך, וגם להבין שיש איזשהו מרחב שבו הבטן משחקת תפקיד לא פחות חשוב מהשכל. במובן הזה, האקולייזר שניסחנו לעצמנו בשבוע העיצוב, האיזונים והדיוקים בין תוכן, חוויה וצורה, הם אמת המידה המתמשכת שלי לכל פרויקט בהתאם לקונטקסט שבו הוא פועל.

״והעניין השלישי בדיוק זה – הקונטקסט. קנה המידה של פרויקטים, האנשים שאליהם הוא פונה, ההזדמנויות שהוא מציב והאפשרויות שהוא מציע, תמיד כפופות למקרה הפרטי בעיניי. במובן הזה אני תמיד אהיה מעצב, לא משנה איזה טייטל יהיה ליד השם שלי. כמובן שזה לא חי בניתוק מהקודים הערכיים שלך כאדם, וכאן, ל׳לא׳ יש משמעות חשובה גם כן״.

השריר השני שמתפתח עם הזמן והמעבר דרך הרבה פרויקטים הוא האינטואיציה: אתה עובד מאוד קשה ומאוד שכלתני הרבה זמן כדי לחדד את החושים שלך, וגם להבין שיש איזשהו מרחב שבו הבטן משחקת תפקיד לא פחות חשוב מהשכל

איך העיסוק בתרבות משתלב בקונטקסט האקטואלי של המציאות?

״המציאות היום מדכדכת מאוד. לפני כמה שנים, כשעבדנו על שבוע העיצוב ירושלים 2021 (שהתחיל ב־2019 אבל אז כולנו איבדנו שנה), עסקנו באסקפיזם. התחושה היתה שמכל עמוד עיתון זועק אלינו אסון ממשמש – אקולוגי, חברתי, פוליטי, כלכלי, צבאי. היום, נדמה לא פעם שאנחנו בתוך האסון הזה, למרות שהצפתו לפני השטח גם מעוררת בי אופטימיות מסוימת.

״בשבילי זה גם חידד שוב את הפוזיציה של לפעול בתרבות כדבר הכי חשוב שאני יכול לעשות עכשיו. זו משימה סיזיפית ומתמשכת שבה אני משחק תפקיד קטן מאוד, אבל אני מאמין לעומק שתרבות היא לא הדובדבן על הקצפת, אלא הבסיס השורשי והיסודי של חברה ליברלית, סולידרית וחזקה״.

באיזה אופן אתה תופס ״תרבות״? את עולם התרבות?

״המונח הזה, תרבות, הוא ביסוד האתגרים פה – תרבות שיח ותרבות נהיגה, חינוך ומוסר, תרבות פוליטית ותרבות פופולרית – אלה אבני היסוד החברתיים שלנו, גם אם הם לא נדמים ישירים כמו בטחון או מיסוי – הם זרמי העומק שמגדירים באופן ישיר או עקיף את העולם הערכי שלנו, והרבה מהמאבק של היום מתקיים שם לדעתי, גם אם בסאבטקסט.

״עולם התרבות הוא מערכת מסועפת ומורכבת, שנעה ונדה בין קני מידה, קליקות ונישות, כוח ושוליים, כסף ועוני וכו׳. אני חושב שהמתח הזה הוא יסודי כדי לגרום לה להשפיע, ואני משוכנע שמהקצוות שלה עד המרכז היא מחלחלת לאורך זמן עמוק לתוך הסביבה והחברה בכללותה.

״בתוך משיכת החבל הזו בין נקודות מבט שונות משמעותית על מה זו חברה ואיך היא רוצה להתארגן זה זמן קריטי להתמקם, ואני חושב שהפניית הזרקור להגדרה המהותית של תרבות, כמו גם לתוצריה, היא אחד הדברים החשובים שיש לעשות כרגע. הייתי שמח לשמוע גם את מנהיגינו מדברים על זה יותר ויותר ברצינות ובראייה לטווח ארוך״.

ואדי, מוזיאון חיפה. צילום: דור קדמי

ואדי, מוזיאון חיפה. צילום: דור קדמי

נעים מאוד, מוזיאון תל אביב. צילום: דור קדמי

נעים מאוד, מוזיאון תל אביב. צילום: דור קדמי

דניאל כהן לוי, הארכיבאית, אנסמבל עתים. צילום: דור קדמי

דניאל כהן לוי, הארכיבאית, אנסמבל עתים. צילום: דור קדמי

צבי סהר, צעד. צילום: אנסמבל עתים

צבי סהר, צעד. צילום: אנסמבל עתים

מאז שעזב בשנה שעברה את שבוע העיצוב ירושלים, המשיך לאצור ולעצב תערוכות. בימים אלו אפשר לבקר בתערוכות שעיצב במוזיאון חיפה לאמנות (״ואדי״ שאצר דן הנדל, וגם את הפרוייקט ״רכבת הואדי״ שיצר יחד עם צבי סהר) ובמוזיאון תל אביב לאמנות (״נעים מאוד״ שאצרה שוע בן ארי). הוא יעץ לחוות הרצל ולבית הראשונים עמק חפר, שני מרכזי תרבות חדשים בהובלת רן וולף בבניית הפרוגרמה ובבניית התכנים; בתיאטרון הקאמרי עלתה ההצגה ״צעד״ שעיצב; והוא ממשיך ללמד בהנאה רבה במחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה בשנקר.

ממש לאחרונה קיבל תפקיד חדש (״ומרגש מאוד״) כמנהל התוכן בת״א תרבות דה וינצ׳י, פרויקט חדש של המחלקה לאמנויות באגף תרבות של עיריית תל אביב. ״מדובר ב־2,500 מ״ר של חדרי חזרות לבמה ומוזיקה, סטודיואים וכיתות, סדנאות עץ, אלקטרוניקה וטקסטיל, חלל רב־תכליתי ומרחב עבודה משותף בעלות מסובסדת בבניין חדש בקפלן פינת דה וינצ׳י.

״מקום כזה, שמסתכל על פרויקטים ולא על פרסונות, על תוכן ולא על דיסציפלינות, על תהליכים ולא על תוצרים, ושקהל היעד המרכזי שלו הוא היוצרים.ות המקצועיים עצמם ולא רק נקודת המפגש שלהם.ן עם הקהל, מרגיש כמו רגע ייחודי ובשורה אמיתית שיכולה לא רק להקל על היוצרים להמשיך וליצור, אלא גם להרים את רמת התוצר – שבשבילי זו תמיד מטרת־על. זו זכות להיכנס לפרוייקט כזה ברגע הזה ואני כבר לא יכול לחכות לקסמים שאני מאמין שייווצרו שם״.

birds

בעוד 10 שנים

״מי יודע? אני בר מזל כי ברמה המהותית אני כנראה אוהב את מה שאני עושה, אז אני פשוט ממשיך לעשות אותו. השילוב בין פרויקטים אסטרטגיים לאוצרות ועיצוב בשטח, הם כנראה האיזון הנכון עבורי. אז אני מקווה שאצליח להמשיך כך, ואני מקווה שיהיה מקום להמשיך לעשות את זה בתוך הערפל שהעתיד נמצא בו, שנראה לא פעם מאיים. 

״אני מקווה שנדבר על המקום המרכזי שת״א תרבות דה וינצ׳י יקח בבניית יותר תרבות יותר איכותית, ובמרכזיות שלו בחיבורים בין דיסציפלינות, בין פרויקטים ובין אנשים שיולידו פרויקטים פורצי דרך – תרבות היא מקום לדמיין את האפשר, ואני מקווה שנוכל לומר שהמרכז לקח חלק מהותי בתהליכים האלה.

״אני מקווה שאדבר באותה התלהבות על הפרויקט שאני עוד לא יודע שקיים, ועל טקסט אוצרותי או בחירת צבע לתערוכה שאצרתי או עיצבתי. אבל האמת שאני משתדל בעיקר להמשיך להתלהב ולהסתקרן ופחות לתכנן פוזיציות לעתיד. אני בעיקר מקווה שהפחד לא ינצח, ושנצליח להישאר בני אדם תרבותיים, במובן העמוק של המילה. בשאיפה אפילו קצת יותר מעכשיו״.

אולי יעניין אותנו גם

״ניסיתי להתחמק, כי בסוף האנשים שאני הכי חושב שכדאי לעקוב אחריהם, הם אלה שאני זוכה לכנות חברים – אז קצת פרגון של פעם לאנשים שאני אוהב: אחרי ההצגות ועוד של צבי סהר ואנסמבל עתים, אחרי התערוכות והטקסטים של דן הנדל, אחרי הפרויקטים של אלון שריד, אחרי השלב החדש של שבוע העיצוב ירושלים, אחרי קבוצת מלחמאמי, ונאלצתי להזניח מלא, אז פעם הבאה.

״בחו״ל, כמה שאני מקנא, חייבים לעקוב אחרי FormaFantasma המצוינים בכל הבט. ועמוד האינסטגרם Depth of Wikipedia – תיכנסו ותבינו לבד״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden