לכלוא את הנוף: ״גדר היקפית״ של ניקולאס וקסלר

״הפרויקט התחיל באופן כמעט סתמי״, אומר ניקולאס וקסלר. ״כל בוקר אני מטייל עם הכלבים מסביב למושב, ואני תמיד עם המצלמה. מה שמשך אותי להתחיל לצלם את הגדר הוא האור; והאסתטיקה של דברים שהתעופפו ונתקעו בתוך הגדר. דימויים שעניינו אותי ברמה הוויזואלית״.

את הפרויקט, שהתפתח הרבה מעבר למה שציפה בתחילה, מציג וקסלר בימים אלה בתערוכת היחיד ״גדר היקפית״ בגלריה קרית האמנים בטבעון, באוצרותה של ניצה כהן מור. ״כל בוקר עברתי ופגשתי עוד איזו שקית שהסתבכה בגדר, עוד ציפור, עוד עלה בצורה מיוחדת. צילמתי כמה תמונות והמשכתי הלאה״.

כל זה קרה בשנה שאחרי 7 באוקטובר, ובלוקיישן לא רחוק מהגבול – ברמת הגולן. ״יום אחד הגדר התחילה להעלם. ידעתי שהולכת לקום גדר חדשה, והבנתי שאני בעצם מתעד משהו שקורה על ציר זמן, לא רק אסתטיקה ויזואלית.

״זה לקח משהו כמו שבוע וחצי עד שהורידו את הגדר כולה ואני הייתי שם ותיעדתי – איך חותכים, איך מורידים. בשלב מסוים, כשהגדר הישנה, המכוערת והחלודה ירדה כולה, נפתח מולי נוף מטורף שלא הייתי רגיל אליו – נוף כזה שגורם לך לחשוב ׳בשביל זה באתי לגור כאן׳״.

המשכתי לתעד את התהליך עם איזושהי מועקה, שהעלתה אצלי שאלות על בטחון, על הצורך שלנו בהגנה אל מול החיבור לטבע ולמרחקים. אתה מגיע למקום טבעי ופסטורלי – אבל בסוף סוגר את עצמך מאחורי גדרות

אבל זה לא נמשך לאורך זמן. ״אחרי שבוע הגיעו רובוטריקים ענקיים שהתחילו להביא ברזלים גדולים ונוצצים כדי לבנות גדר חדשה. בהתחלה זה העלה בי המון כעס, כי איך יכול להיות שסוגרים מחדש. המשכתי לתעד את התהליך עם איזושהי מועקה, שהעלתה אצלי שאלות על בטחון, על הצורך שלנו בהגנה אל מול החיבור לטבע ולמרחקים. אתה מגיע למקום טבעי ופסטורלי – אבל בסוף סוגר את עצמך מאחורי גדרות״.

וקסלר (43) חי מזה כמה שנים עם משפחתו ברמת הגולן. הוא נולד וגדל בברית המועצות ועלה ארצה כנער. ״אני מצלם מאז שאני בן 15. בשנת 2010 למדתי צילום בבית הספר חשיפה, והעיסוק שלי בצילום היה נוכח רוב השנים ברמות שונות. בשנת 2020 הלכתי ללמוד במרחב לצילום ואמנות של שגית זלוף נמיר, ובמקביל גם עברנו לחיות בצפון. משם התגלגלתי לתואר שני באמנות באוניברסיטת חיפה, שאותו סיימתי לפני שנתיים״.

גוף העבודות שלו במהלך השנים האחרונות מבוסס בעיקר על מחקר עצמי – צילומים בשחור־לבן שבהם הוא מופיע בעצמו, לעיתים לצד בני משפחתו. ״בלימודים אצל שגית התחילה ההתבוננות העצמית הזו שהיתה אפילו על גבול התרפויטית.

״אני מייצר דימוי שלי ואז מתבונן בו מהצד ומנסה להבין מה קורה שם, לשים לב לדברים שאני מסתיר או מדחיק. זה מאפשר לי לחוות את הכל קצת אחרת. הן גורמות לי לחשוב על איך אני רואה את עצמי בהורה, כאבא, כדמות גברית בתוך משפחה. תנוחה מסוימת בצילום יכולה להעלות שאלות ולעמת אותי עם נושאים שאני לא שם אליהם לב ביומיום״.

עבודות מהסוג הזה הציג אחרי שסיים את הלימודים בתערוכה משותפת עם שירה אבולעפיה בגלריה אינדי (אצרה: אתי שוורץ), ובחממת האמנים העצמאיים ביריד צבע טרי האחרון (2025). ״הרבה מהצילומים שלי נעשים בהעמדה מאוד מהירה. אני לא מקים סט. רוב הדימויים מובלים בכלל על ידי אור – אני מזהה אור וקומפוזיציה מעניינת ואז נכנס בעצמי לפריים, מצלם עם טיימר או שלט רחוק וממשיך הלאה. זו לרוב פעולה אינטואיטיבית שהפכה להיות שפה ואסתטיקה״.

הוא מצלם גם במצלמה אנלוגית וגם דיגיטלית, ב־99 אחוז מהמקרים בשחור־לבן. ״זו הבחירה שלי בזיקוק. שחור־לבן מנקה רעשים שעלולים למשוך תשומת לב. בגלל שאני מתמקד באיזושהי התמודד עצמית, אני נמשך לניקיון הזה. זה עושה לי סדר״.

גבולות פנימיים

הבחירה להציג את סדרת גדר היקפית, ששונה קונספטואלית מרוב גוף העבודות שלו, היתה של האוצרת, ניצה כהן מור. ״זו סדרה שמעלה שאלות אקטואליות בנושא ביטחון. מה מגן עלינו? האם העובדה שאנחנו מסתגרים או סוגרים את עצמנו תורם לתחושת הביטחון שלנו?

״אין לי תשובות חד־משמעיות לשאלות האלה, אבל הפעולה הזאת עוררה בי הרבה תחושות. כקהילה או כעם שתחושת הביטחון שלו נמצאת במשבר, להרים בריקדות נראה כמו הדבר הכי טבעי לעשות. אף אחד לא חשב על זה יותר מדי, עד שיום אחד התעוררנו לתוך גדר מטורפת שכולאת את הנוף״.

יש לך איזו אג׳נדה שאתה רוצה להעביר באמצעות הצילומים?

״לא, פשוט הרגשתי שסוגרים עליי, שלקחו לי את הנוף. הרגשה קצת ילדותית שגרמה לי להישאר לתעד את האירוע ולהבין איך הוא קורה. הרבה פעמים אנחנו מגיעים למקום שכבר יש בו משהו קיים, זו היתה הזדמנות לראות איך הכל מתהווה. הייתי חלק מתהליך של התפרקות, של רגע שבו היתה אפשרות לנשימה פתוחה ואז של סגירה מחדש.

״אני לא יודע אם הגדר הזו היא מה שמייצר את תחושת הביטחון או בעיקר מייצר הפרדה דיכוטומית בינינו לבין הטבע; ושואל מה זה אומר עלינו כאנשים שמגיעים לחיות בטבע ובסוף ממסגרים את עצמנו בברזלים. הטראומה שכולנו חווינו גרמה גם לאנשים בקצה השני של המדינה להרים בריקדות כי הבינו שאף אחד לא ייגן עליהם. זה משבר שהוא גם פנימי ונפשי. הגבולות האלה שבגללם מרימים גדר הם גם גבולות פנימיים.

״אנשים הרבה פעמים מסיקים מסקנות מהר מדי. אני רוצה שבעיקר ישאלו שאלות. מה אומרת הגדר הזו? האם זה טוב? האם זה לא טוב? אחד הדברים שהכי חשובים לי, דווקא בימים האלה כשכולם רבים עם כולם, זה לא לקבוע כלום. אני רוצה שאנשים יחוו, ירגישו. זה מבחינתי האור בקצה המנהרה״.

את הפירוק של הגדר הישנה והבנייה של זו החדשה צילם וקסלר במשך קרוב לשנתיים. בתערוכה מוצגות 17 עבודות, בגדלים משתנים, שמסמנות את ציר הזמן של השתנות הגדר אבל גם ״נכנסות פנימה לאזורים פיוטיים, יפים, אסתטיים״.

התצלומים הקטנים יותר מוצגים כגריד, מה שמייצר גם תחושה מסוימת של רשת באופן ההצבה. העבודות הגדולות הן כאלה שמכילות יותר אינפורמציה. ״יש פרטים ששמתי לב אליהם רק אחרי שהדפסתי את העבודות בגדול. באחד הצילומים, לדוגמה, גיליתי דגל ישראל שמבצבץ מבעד לאחד מריבועי הגדר. לא שמתי לב לזה לפני כן״.

איך אתה מרגיש עם הגדר היום?

״בסוף מתרגלים להכל. זו הצרה שלנו כאנושות. בגלל שחייתי את זה והייתי מעורב בכל התהליך רגשית, כשאני עובר לידה אני לפעמים מתבאס ולפעמים דווקא נמשך להסתכל עליה. זה חד־משמעית מפריע לנוף, מייצר חוצץ. הייתי רוצה לחיות חיים בלי חוצצים, אבל לומדים לחיות עם זה״.

אז מה אתה מצלם בטיולים עם הכלבים עכשיו?

״לפעמים אור יפה, לפעמים פריחה מעניינת. אני מושקע כרגע בגוף עבודות חדש שאני מצלם דווקא מחוץ למושב, בחללים שהם לא הבית. חללים זרים שאליהם אני שוב מכניס את עצמי. זו סדרה שעוסקת בגבולות, בבדידות, בהתבוננות פיסולית בגוף בחללים לא מוכרים. הפרויקטים אצלי הם ארוכי טווח, לוקח לדברים זמן להיוולד ולהיבנות. רק כשאני מרגיש שזה בשל אני מתחיל לנסות להוציא את זה החוצה״.

---

ניקולאס וקסלר |  גדר היקפית
אוצרת: ניצה כהן מור
גלריה קרית האמנים, הדגניות 12 קרית טבעון
נעילה: 22.7