מאלפת את החומר: דרורה דומיני בבית בנימיני

״החימר קשור לאחד הזיכרונות הראשונים שלי״, אומרת דרורה דומיני. ״כשהיינו ילדים היינו מטיילים לנצרת, השווקים היו אז פתוחים ובעלי מלאכה היו יושבים בחוץ ויוצרים כדים על אובניים. לראות את החומר מטפס למעלה היה מבחינתי כמו קסם. אבל זו לא היתה האוריינטציה שלי כשהתחלתי לעשות פיסול״.

בימים אלה מציגה דומיני את תערוכת היחיד ״לא מזמן 2026-2023״ בבית בנימיני (אוצרת: שלומית באומן), בעקבות שהות אמנית שלה בסטודיו של בית הספר לאמנות הקרמיקה שבמקום, שבה השתתפה בשנה האחרונה, כשכבר היו מאחוריה כשנתיים של עבודה בחומר.

דומיני (75) היא אחת האמניות הפעילות המשמעותיות בסצנה המקומית כבר כמה עשורים, זוכת פרסים רבים ביניהם פרס רפפורט לאמנית בכירה לשנת 2020, וגם לימדה במשך כארבעה עשורים במחלקה לאמנות בבצלאל.

בטקסט התערוכה כותבת עליה באומן: ״דומיני היא פסלת ה׳מאלפת׳ חומרים מסוגים שונים, בייחוד עץ, מתכת ונגזרותיהם – ברמת ביצוע ודייקנות גבוהה ומרשימה מאוד. אמנותה חוצה את הגבולות שבין הפסל האמנותי לבין החפץ השימושי, ופוערת אזור דמדומים נרחב ומתעתע בין אמנות לעיצוב, ובין הגולמי והמאולתר למתוכנן ומוקפד״.

אני חושבת איך לעשות את העבודה הזאת כבר 30 שנה, אולי אפילו יותר. בסוף מצאתי את החומר שיגלם את הרעיונות, והוא זה שנתן לי את הסיבה הכי מזוככת לעשות אותה כרגע

״במהלך השנים נפגשתי עם חימר המון פעמים. כל שנותיי כפסלת, עוד מאז שהייתי סטודנטית. הרבה פעמים הוא שימש לי כחומר למודלים, לא עסקתי בלשרוף אותו. כשהוא משמש כמודל בלבד, לא צריך לדאוג אם הוא מלוכלך, אם יש בו חתיכות גבס, אם הוא לא יתפוצץ בתנור״.

החימר התחיל לעניין אותה כחומר פיסולי בפני עצמו בתערוכה שהציגה בשנת 2016 בגלריה חזי כהן, ״פועל נופל״. ״הבנתי שהתכונות של החומר יכולות לסמן את המגע הישיר שלו עם הגוף, עם האצבעות. בתערוכה ההיא יצרתי מודלים מחימר שהיד שלי היתה נוכחת בחלק מהם, אבל עדיין המרתי את החומר הרך ליציקות ברונזה. התוצאות עניינו אותי והחלטתי שאני רוצה לנסות גם לשרוף את החימר, להביא אותו למקום שהוא יהיה הפסל עצמו״.

מזה כשלוש שנים שהיא לומדת לעבוד בקרמיקה, אחת לשבוע, בסטודיו ״חדר גלגל״ ביפו. ״אני לא עובדת באובניים בכלל. רוב העבודה שלי נעשית בלחיצה לתוך תבניות גבס, ואני עדיין מתייעצת הרבה. לרזידנסי בבית בנימיני הגעתי סוג של מבושלת, עם ידע מקדים בחומר״.

ברזידנסי, שארך כחודשיים, היא השתתפה בקיץ האחרון, לצד צמד האמנים נוי ותמיר (״עשינו תחרות מי עובד יותר שעות. יצאנו תיקו״). ההצעה מבאומן להציג תערוכה במקום הגיע אחרי שהוא הסתיים, ולוותה בהתלבטות מצידה של דומיני באותו הזמן היתה אמורה להשתתף בתחרות הרמת משקולות – עניין נוסף שהיא מטפחת כבר למעלה משלוש שנים.

״יש לי היסטוריה כספורטאית, אבל לא בתחום הזה של הרמת משקולות. הגעתי לזה במקור כדי להיות חזקה יותר ולשמור על הכוח שלי. אחרי כמה חודשים המאמן שלי, נווה אברמוביץ, הבחין שאני מעלה משקלים בצורה פנומנלית והציע לי להשתתף בתחרות. זו לא היתה הכוונה שלי בכלל, אבל התחלתי והשתתפתי כבר בשתי תחרויות, ועכשיו מתכוננת לשלישית.

״כל התחום של הרמת משקלים כבדים הוא כזה שצריך עבורו המון טכניקה כדי לא להיפצע, וזה משהו שהולכים ומתחזקים בו עם הזמן. זה מסייע לי גם בעבודת הקרמיקה: כשהייתי ברזידנסי אחד הסטודנטים לימד אותי שיטה חדשה ללישת חימר שייעלה את התהליך, אבל צריך בשבילה להרים חבילה של 10 ק״ג חימר וללוש אותה – ודברים מהסוג הזה מתאפשרים לי רק בזכות הרמת המשקולות״.

התבנית מיילדת את עבודת החימר

העבודה על התערוכה החלה בצילומים שהביאה דומיני מהסטודיו שלה, כדי לעדכן אותה מה מתרחש בו, מה שהביא להחלטה שחלל התערוכה יאורגן בהשראת הסטודיו שלה בשלוש השנים האחרונות, שגם היו שלוש שנים של מלחמה.

את סדרת עבודות הדו‏־ממד שתלויות על קיר הגלריה המערבי כותבת באומן שהן ״גופים דמויי עוברים בשלבים שונים של התפתחות, הנראים גם כמסכות קמאיות המזמינות שינוי תודעתי וזהותי כהרף עין – למי שילבש אותם. חלקם של עוברים/מסכות אלו הוא עבודות גמורות – וחלקם עדיין באמצע התהליך. לצידם במעין ערבוביה, תלויים פרגמנטים קרמיים, סקיצות שונות, וחפצים שנאספו אל הסטודיו בנוסף לאובייקטים בשלבי הכנה שונים של עבודות פיסול״.

הדימוי של העוברים הוא כזה שכבר הופיע בעבודותיה של דומיני, אבל בצורה אחרת: ״בתערוכה ׳צידה לדרך ארוכה׳ שהצגתי במוזיאון תל אביב ב־2022 (בעקבות הזכייה בפרס רפפורט, אצרה: דלית מתיתיהו) היו גם בפתיחה וגם כשהתקיימו סיורים מודרכים אובייקטים דמויי עוברים – הם נראו כמו משהו בין תמנון למדוזה אבל אני קראתי להם תינוקות. אפשר היה לקחת אותם, לשים אותם על היד או לטייל איתם בתערוכה.

״הם נולדו מתהליך של בניית גבס, וגם בתערוכה הנוכחית כך נולדו עבודות הקרמיקה שעל הקיר. יש פה גם משחק מילים – התבנית מולידה את הקרמיקה שממנה אני יכולה ליצור תינוקות, עוברים, בובות, מלאכים ודימויים של חלקי גוף. התבנית מיילדת את עבודת החימר״.

הקיר הזה מבחינתה של דומיני הוא גם דידקטי משהו, הודות לעובדה שמוצגות עליו עבודות מכל שלבי תהליך העבודה שלה בחומר: ״יש בו שבלונות של קרטון ביצוע שבאמצעותן אני יוצרת דימוי בחול. את החול אני מקשיחה ובונה עליו תבנית גבס, שבתוכה אני עובדת בחימר. כל התחנות שאני עוברת ביצירה של פסל קרמי מופיעות על הקיר, אם רוצים אפשר ממש לעשות באמצעותו שיעור בטכניקה הזו״.

בין שני חללי הגלריה מוצגת הסדרה השנייה: תבניות הגבס, התשלילים של אותן עבודות שתלויות על הקיר, שניצבות על מדרגות עץ צמודות לקיר והופכות לאובייקטים בפני עצמן. ״המדרגות חוצות את הקיר באופן אלכסוני לשניים, כקו אופק דמיוני המבדיל בין עולם של ׳מעלה׳ ועולם של ׳מטה׳״, כותבת באומן בטקסט, ודומיני מוסיפה ״שברגע שיש החלטה שיש דימוי, הגוף יכול להיות גם רק האינדקס סביבו. זהו הצד הקשיח, השלד שעליו נבנה הגוף״.

כדי לדמות את תמונת המצב בסטודיו, גם בתערוכה מכוסות אותן תבניות באופן חלקי, רובן בציפיות של כריות ישנות שהשימוש המקורי שלהן הוא פונקציונלי בלבד – לשמור על תבניות הגבס שלא יתפוררו ויתפזרו ברחבי הסטודיו. בתערוכה הן הופכות עצמן לאלמנט ויזואלי שמרכך את הקשיחות של הגבס ומוסיף לו שכבה מהמרחב הביתי המוכר לכולנו.

סדרת העבודות החדשה ביותר בתערוכה נקראת ״הגב של הגב״ – עבודות חימר גדולות יחסית, דמויות גב אנושי. ״הן נוצרו על גב של אמנית שביקשתי ממנה לבוא אליי לסטודיו כדי שאוכל לקחת תבנית, ואחר כך על יציקת גבס שמדמה את הגב וחלק מהזרועות. עבודות אחרות בסדרה מבוססות על גב של אמן אחר, שלקחתי חימר והתחלתי לעסות אותו ישירות על הגב שלו.

״גם החומר וגם העיסוי הם רבי משמעות: חלק מהם נראים קצת כמו אקטים אלימים, אבל מבחינתי זהו מגע ישיר בין היד שלי לחימר, והזיכרון שמתחת לחימר יש גוף אנושי. זו העבודה הכי משמעותית שעשיתי במהלך הרזידנסי, והיא קשורה להמון רעיונות והמון פעולות שעשיתי במהלך הרבה שנים. אני בעצם חושבת איך לעשות את העבודה הזאת כבר 30 שנה, אולי אפילו יותר. בסוף מצאתי את החומר שיגלם את הרעיונות, והוא זה שנתן לי את הסיבה הכי מזוככת לעשות את זה כרגע״.

על רצפת החלל בתערוכה מוצגת העבודה ״צל מוות״, שיצרה דומיני במקור לתערוכה המרכזית בביאנלה האחרונה לרישום בירושלים (אוצרת: טלי בן־נון), והיא נוצרה כהמשך לסדרה שיצרה בעקבות התצפיתניות, כתגובה מיידית לאירועי 7 באוקטובר.

״היא עשויה מחומרים שונים – ניירות, אבנים, מראות, חצץ, סכינים. הדימוי המרכזי בה הוא של שלד, שהתפתח מסכין שוויצרי שנפתח לכיוונים שונים, כלי מאוד שימושי אבל יכול להיות גם מאוד רצחני. אבל השלד מבוסס גם על רישום של פיקאסו, ובמובן מסוים הוא יכול להדהד גם את הגרניקה״.

״ברור לי שטראומת המלחמה שיש לכולנו בשנים האחרונות היא גם כזו שמובילה את עולם הדימויים שלנו, ולכן אפשר לראות גם בעבודה הזו, אבל גם בסדרת הגופים מחימר – משהו מתוך המקום הזה, וזה בסדר. זו הסביבה שאנחנו חיים בה. זו טראומה שבאמת קרתה״.

---

דרורה דומיני | לא מזמן 2026-2023
אוצרת: שלומית באומן
בית בנימיני, העמל 17, תל אביב
נעילה: 13.6