טלי בן נון: ״כמו נשל, הנושא מידע על הגוף שעזב, הרישום נפרש על פני המצע כווידוי״

חגית: בוקר טוב טלי, מה שלומך? ברכות לקראת הביאנלה לרישום ״נשל״, שתיפתח במוצאי שבת (8.11) בירושלים

טלי: הי חגית, איזה כיף שנפגשות! אני בעיצומן של ההכנות

חגית: וכמה טוב שהתערוכה מגיעה אחרי הפסקת האש ושובם של החטופים החיים! את מרגישה בשינוי?

טלי: וואו, אלו ימים כל כך מתעתעים. מצד אחד יש הקלה ורווחה גדולה שהחטופים חזרו הביתה, למשפחה ולמקום הבטוח שלהם. מצד שני – כלום עוד לא באמת נגמר. יש לנו הרבה מאוד פצעים פתוחים שאין לדעת מתי ואם יגלידו. יחד עם זה, אני מודה שלפתוח תערוכה בימים כאלו מרגישה קצת יותר טוב. אפשר לנשום ואפילו לשמוח

חגית: קצת יותר טוב, זמני ושברירי, זה עדיין הרבה יותר טוב ממה שהיה עד כה… אני מבינה שכל ההכנות, הבחירות וההחלטות נעשו במהלך המלחמה. זה השפיע על התמה של התערוכה? על עבודות האמנים שראית?

טלי: הכל קשור. האמנות, החיים עצמם, והמחשבות על התערוכה. אשתף אותך בסיפור האישי שלי, כי הדימוי של ה״נשל״ הגיע משם. השביעי לאוקטובר נכנס אלי הביתה. הבן שלי, אז חייל סדיר בגולני, היה באותה שבת שחורה באחד המוצבים בעוטף, על הגבול עם עזה. זמן קצר אחרי השעה 6:29 חדר האוכל במוצב (שזה המרחב המוגן) היה מוקף במחבלים.

טלי: התנהל שם קרב קשה וממושך שבמהלכו נהרגו חיילים ואחרים נפצעו קשה מאוד. שעות ארוכות ומורטות עצבים הסתובבתי כמו סהרורית ודמיינתי את הנורא מכל. אפילו חשבתי איזו בשורה אני ״מעדיפה״ לקבל – שהוא הרוג או חטוף.

בשעה 4 אחה״צ קיבלנו טלפון ממספר לא מוכר, וזה היה הוא, שבישר לנו שהוא בסדר ונפצע קל. במונחים של הצבא זה אולי, אבל לא במונחים של אמא… אחרי ששמענו ממנו את כל מה שקרה שם, הבנו שזה נס גדול שהוא חי. אי אפשר לתאר בכלל את התחושה המטלטלת הזאת. אחרי ארבעה שבועות של החלמה בבית מהפציעה, הוא היה נחוש היכנס לעזה עם הגדוד שלו.

הוא היה בפנים שלושה חודשים. אני חושבת שרוח רפאים זה התיאור הקרוב ביותר למי/למה שהרגשתי במהלך החודשים האלו. אני זוכרת שבאחת הפגישות עם המטפלת שלי, אמרתי לה שאני מרגישה כמו קליפה ריקה, אני מסתובבת חלולה, רועדת מפחד, מפחדת מכל טלפון.

שם הדימוי של הנשל הגיע אלי. התחושה של עור חשוף, דק ופגיע שהכל חודר אותו. אין שום שכבות הגנה. הכל נכנס. הפריכות הזו של עור דק שחשוף לסכנה ולא עור שעומד בתפקיד שלו לשמור ולהגן על פנים הגוף – זה מבחינתי ה־נשל

חגית: זה מטלטל, וזה אפס קצהו של מה שעברת בזמן אמת, ועברו (ועוברות עדיין!) אמהות ואבות במשך השנתיים האלה. איך הצלחת להתנתק מתהום הדאגה הזו ולעבוד על הפרויקט?

הוא היה בפנים שלושה חודשים. אני חושבת שרוח רפאים זה התיאור הקרוב ביותר למי/למה שהרגשתי. אני זוכרת שבאחת הפגישות עם המטפלת שלי, אמרתי לה שאני מרגישה כמו קליפה ריקה, אני מסתובבת חלולה, רועדת מפחד, מפחדת מכל טלפון. שם הדימוי של הנשל הגיע אלי

טלי: את ההצעה שלי לביאנלה הגשתי כמה חודשים אחרי השבעה באוקטובר. זה היה בלתי אפשרי לנתק את ההצעה מהלך הרוח שכל החברה הישראלית הייתה שרויה בו. נשל הוא אחרית וראשית, סימן מת לדבר מה שהיה חי. דבר שהיה חלק בלתי נפרד מגוף ולאחר השלתו הופך לשארית, פסולת שמתכלה. המחזוריות שבה מתרחשת ההתנשלות בממלכת החי היא הכרח אבולוציוני, שתפקידו לאפשר התחדשות והתפתחות של הגוף החי. העור המת מפנה מקום לצמיחה של עור חדש.

הנשל – כרעיון קונקרטי ומטאפורי כאחד, שימש אותי כמוטיב באמצעותו ודרכו ביקשתי להתבונן ברישום. תהיתי אם הרישום, כל רישום, הוא סוף פסוק, כלומר ״הדבר עצמו״, או שמא הוא רק שלב מני שלבים רבים, טיוטה לקראת דבר אחר – גדול יותר, בשל יותר, שלם. חשבתי האם רישום הוא סימן של חיים או של מוות, או שהוא מסמן מצב טרנספורמטיבי ביניהם.

ואם לחזור לשאלתך – בהרבה מובנים העבודה הייתה מפלט שהציל אותי. הייתי זקוקה להסחת דעת

רישום הוא הליבה של כל יצירה, כמעט, שאמצעותה אמנים מחפשים אחר מה שנמצא ״בטרם היות״, בגולם, לפני השם והצורה. הוא הנתיב הקצר של הרעיון מהתודעה אל הנייר. הפעולה הרישומית קרובה־קרובה לגוף ודומה לשיקוף תת־עורי

חגית: בטקסט האוצרת את מדמה את הרישום לנשל – שנושא את זכרון הגוף שעטה אותו לא מכבר. את כותבת באופן יפהפה: ״אפשרות והתגשמותה, גוף ושארית, פשט ודרש. כמו נשל, הנושא עימו מידע על הגוף שעזב, גם הרישום מסמן, בד בבד, התחלה והצטברות, אובדן וזיכרון, וככזה הוא נפרש על פני המצע כווידוי״. איך את רואה את זה בעבודות?

טלי: אנסה להסביר. רישום הוא הליבה של כל יצירה, כמעט, שאמצעותה אמנים מחפשים לעיתים אחר מה שנמצא ״בטרם היות״, בגולם, לפני השם והצורה. הוא הנתיב הקצר של הרעיון מהתודעה אל הנייר. הפעולה הרישומית קרובה־קרובה לגוף ודומה לשיקוף תת־עורי. הראש, העיניים, האף, הפה, הנשימה – כולם סמוכים אל תנועת היד ואל הנייר.

בין שהרישום הוא מחשבה בודדת שאינה חלק ממשנה סדורה או מנרטיב ידוע מראש, בין שהוא שלב מעבר המוביל אל היצירה המוגמרת, ובין שהוא פעולה מאז׳ורית בפני עצמה – האינסטיקטיביות והקונסטרוקטיביות של המדיום חושפת אמת צרופה שלא ניתן להסתירה. אני רואה ברישום איבר מטונימי שמהדהד את השלם. הנשל והרישום הם חלק מגוף חי או גוף עבודות לצורך הענין. מכאן נולדה המחשבה להתבונן גם בתהליכי עבודה צדדיים.

העבודות נבחרו מתוך מחשבה על מפגש אינטימי עם התת מודע של אמניות ואמנים. זה לצד זה יוצבו רישומים של אמניות ואמנים שהרישום הוא המדיום המובהק שלהם, לצד אמנים המגיעים מתחומי הפיסול, הצילום ועוד. בתהליכי העבודה שלהם מסתתרים רישומים שנועדו להיוותר בסטודיו, להיות ״רק״ חלק מתהליך ולא מתוך כוונה להיות מוצגים. נוכחותם בתערוכה, כמו נשלים שנשמרו, מבקשת עבורם מקום, גם אם ייעודם ה״טבעי״ היה להישמט

חגית: מאין את מגיעה לביאנלה? ספרי קצת עלייך אישית ועל דרכך המקצועית

טלי: מפה לשם יש לי קילומטראז׳ ארוך יחסית בשדה. התערוכה הראשונה שאצרתי היתה ב־2004, זמן קצר אחר שסיימתי לימודים בתכנית שנקראה ״הסמינר החדש – אוצרות כתיבה וביקורת״ בקמרה אובסקורה, שהובילה, אז, פרופ׳ אריאלה אזולאי.

התחלתי ליזום ולעבוד על תערוכות, יש מאין, בעיקר בחללים אלטרנטיביים. זאת היתה התחלה פרי־סטייל שהיה בה משהו מסקרן ומלמד. דווקא בגלל שפעלתי מתוך אינסטינקטים ולא מתוך ידע / ניסיון / או ביקורת עצמית מחמירה, הרשיתי לעצמי לעשות דברים ולהתאבד עליהם. אין מה לדבר על שכר אוצרות כמובן בשלב הזה. אבל רק ככה צוברים ניסיון ולומדים. והייתי רעבה לזה, רעבה לדיאלוג ולמפגש האינטימי עם אמניות ואמנים, רעבה לממש חיבורים פוטנציאליים שזיהיתי.

בהמשך היו לי שתי תחנות בגלריות מסחריות – ברוורמן וגלריה 39 לאמנות עכשווית – בכל אחת מהן למדתי המון על כל הדבר הזה שנקרא שדה אמנות, מבפנים ומבחוץ. ב־13 שנים האחרונות אני פועלת כאוצרת עצמאית ומצאתי שזה המודל הנכון לי. יש לו מחירים כבדים, אבל יש לי חופש מוחלט לבחור עם מי אני עובדת, איפה, מתי ואיך.

קיבלנו קרוב ל־800 הגשות לקול קורא – כמות עצומה, שרק מעידה על הצמא ומיעוט ההזדמנויות שיש בשדה האמנות הקטן שלנו. מתוכן נבחרו 77 אמניות ואמנים

ואם לחזור רגע לביאנלה, אז יש לי היסטוריה ארוכה עם בית האמנים ירושלים. התערוכה הראשונה שאצרתי שם הייתה ב־2014 ומאז אצרתי שם לא מעט תערוכות. לכן זה היה טבעי כמעט לנסות ולהגיש הצעה לביאנלה. הרגשתי שהבשלתי לזה

חגית: זו הביאנלה התשיעית במספר לרישום – לאורך השנים היו ביאנלות שערערו על מהות המדיום – שאלו מהו רישום (ומה לא)… מה נשתנה הפעם? מה נראה מבחינת סוג העבודות?

טלי: הביאנלה הזו, בדומה לקודמותיה, מתפרשת על פני ארבעה חללי תצוגה ברדיוס של הליכה רגלית: התערוכה המרכזית בבית האמנים, שאותה אני אוצרת; תערוכה בסדנת ההדפס ירושלים (אוצרת תמר גיספאן־גרינברג), תערוכה בבית טיכו (אוצרת תמנע זליגמן) ותערוכה בגלריה כורש 14 (אוצרות ורד חד(א)ד ודביר שקד).

טלי: קיבלנו קרוב ל־800 הגשות לקול קורא – כמות עצומה, שרק מעידה על הצמא ומיעוט ההזדמנויות שיש בשדה האמנות הקטן שלנו. מתוכן נבחרו 77 אמניות ואמנים – 44 יציגו בבית האמנים, 21 בסדנת ההדפס, 11 בגלריה כורש ואמנית אחת בבית טיכו.

כל אחת מהתערוכות התגבשה כאסופה של נשלים/פרגמנטים שכמו נלקחו ממלכות החי השונות, ויחד הן מהוות פרוטוקול חזותי של התקופה הנוכחית – עדות גרפית וחומרית של הדמיון, של משקעים אישיים, מנטליים, פוליטיים ותרבותיים. בעיני רוחי ״נשל״ הוא מעין שם הכותר של הספר (המדומיין) וכל תערוכה היא פרק בספר. היה לי מאוד חשוב שהתערוכות יקיימו ביניהן יחסי גומלין תמטיים ויהוו פרקים שונים של מהלך אוצרותי שלם. כל תערוכה מתבוננת ברישום דרך מושג הנשל ומופעי ההתנשלות השונים מקבלים אינטרפרטציה אחרת בכל חלל.

אם מסתכלים אחורה עשור וקצת, אפשר לראות שהביאנלות הקודמות היטיבו לשקף גם את השינויים שחלו בתפישות אוצרותיות, וגם לאפיין מבט פרטיקולרי ביחס למדיום הרישומי. נושאים כגון היפרדות הרישום מהנייר ו/או מהקיר; נוכחות הקו כרעיון, כחומר וכפעולה; התמקדות בחומרי מצע שאינם (רק) נייר; החלל כמצע ועוד.

הביאנלה הנוכחית היא מהלך יותר קונספטואלי, מופשט ופרום. כזה שמאפשר להרבה דברים להיכנס פנימה. זה הוביל לחופש אוצרותי גם לאוצרות השותפות – לבחירות יותר אינטואיטיביות. כל אחת לקחה את הדימוי של הנשל/השארית/הקליפה למקום שעניין אותה ואני חושבת שזה זימן מחשבה או התבוננות מאוד אישית על רישום. זה נתן מקום להכניס את הנשמה, הנפש והדמיון – גם של האמנים וגם של האוצרות

חגית: תני דוגמאות מתוך העבודות לראשי הפרקים שניסחת

טלי: התערוכה בבית האמנים נשענת על שלושה מישורים תודעתיים: מוות, יום־יום, ורוח. שלושת המישורים האלו הם ביטוי למצבי הצבירה השונים של הנשל, והרישום לתפיסתי משקף בעצמו את שלושתם. הוא שארית – סימן מיידי ובלתי מתווך. הוא עדות לתהליך, קו שנולד בתוך היומיום של הסטודיו, והוא גם דימוי מזוקק, הקרוב ביותר לאמת הפנימית. בין המישורים התודעתיים הללו מתהווים חיבורים בין אמניות ואמנים בני־דורות שונים, קשרים בין אבות ואימהות לצאצאיהם האמנותיים המדומיינים.

טלי: אנסה להדגים דרך מספר עבודות: הפסל יעקב דורצ׳ין שממעט לחשוף את רישומיו, מציג קבוצת רישומי דיו על נייר מ־2108. הידיים החזקות והמחוספסות שמכופפות ולשות חלקי ברזל מסיביים, מחפשות לחולל על הנייר תנועה מוזיקלית ואנרגיה של רוח ולא של מסה.

דרורה דומיני מציגה קולאז׳ רישומי־פיסולי העשוי שאריות, עודפים ופרגמנטים ארכיאולוגיים מתהליכי עבודה פיסוליים בסטודיו. מורסאן ננדהג׳י יוצאת למסע דרך מפות כוכבים ומתחקה אחר אירועים וציוני דרך היסטוריים בביוגרפיה של בניין בית האמנים. את המידע היא מעבדת לכדי מפה אסטרולוגית רישומית מרובדת.

ב־2018 ראה אור ספר אמנית ויומן קלנדרי של מאיה אטון. היומן נמסר כמתנה למספר קולגות שהוזמנו לעשות בו כרצונם – להתערב, להשתמש, ובעיקר להפקיע ממנו את קדושת הנצח הכרוכה באובייקט האמנותי. בשבועות האחרונים לחייו רשם, שרבט וקשקש האמן פסח סלבוסקי בעפרונות צבעוניים על כל דפי היומן. יומנו של פסח, שקיבל ממאיה, מוצג בתערוכה ומחזיק בתוכו את הרוח, את הקו ואת הזיכרון יקר הערך של שני אמנים, שהותירו עם לכתם מן העולם ריק גדול

חגית: מרגש מאוד לפגוש את היומן הזה, דרישת שלום חמה מאמנים שנפרדו בטרם עת. במיוחד הפעולה הזו של מאיה אטון, שהיומן שלה הזמין והותיר מקום להתערב בו

טלי: הדוגמאות ממחישות את הקשרים הבינדוריים בין אמנים, אבל חשוב לי להדגים את הלך הרוח של החלוקה למישורים. במישור היומיומי מציגים אמנים כמו שי יחזקאלי, פלורה דבורה, זמיר שץ, ז׳וזף דדון, דורית פיגוביץ גודארד ועוד, פרקטיקות שונות של ריטואלים יומיומיים, גולמיים, המצטברים לכדי פלט רישומי אגבי/אקראי, לכאורה, של התת־מודע. שברי חלומות זולגים באבחה על ניירות ברישומי בוקר, יומני רישום המשמשים כאינוונטר אישי, ועוד

---

רשמים IX: נשל
הביאנלה הארצית התשיעית לרישום
בית האמנים ירושלים

אוצרת ראשית: טלי בן נון
בית טיכו – אוצרת: תמנע זליגמן
סדנת ההדפס ירושלים – אוצרת תמר גיספאן־גרינברג
גלריה כורש 14 – אוצרות: דביר שקד, ורד חד(א)ד
פתיחה: 8.11, נעילה: 7.2.26