מה חדש // טל זהר בתחרות Redress  

מי אני

טל זהר, בת 27 מיפו, סטודנטית שנה ג׳ במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר.

במשפט אחד

אני אחת מתוך 8 סטודנטים וסטודנטיות מכל העולם שעלו לשלב הגמר בתחרות Redress לאופנה שמתקיימת בהונג קונג.

מה חדש

Redress היא אחת מתחרויות האופנה הבינלאומיות המובילות בתחום הקיימות והאופנה המעגלית, המעודדת מעצבים צעירים לחשוב מחדש על עתיד תעשיית האופנה דרך שימוש חוזר בחומרים, פיתוח שיטות עבודה מקיימות וצמצום פסולת בתהליכי ייצור.

בכל שנה נבחרים מעצבים צעירים מרחבי העולם להציג גישות חדשות לאופנה בת קיימא, תוך שילוב בין חדשנות, עבודת יד וטכניקות מסורתיות. לשלב הראשון בגמר עלו 15 משתתפים ממדינות שונות בעולם – אנגליה, גרמניה, אינדונזיה, פיליפינים, אוסטריה, אמריקה, הונג קונג, פינלנד, צרפת וישראל.

דרך עבודות אריגה, סריגה וטלאים, ניסיתי לקחת חומרים ״רדומים״ ולהעניק להם חיים חדשים. במהלך העבודה המשותפת נחשפתי לידע מסורתי שעובר מדור לדור דרך טכניקות אריגה, עבודה ידנית וחיבור לחומר ולסביבה

הקולקציה שלי, Backward is the New Forward, שהתפתחה בקורס אתחול אופנה בהנחיית אורית פרייליך ומיכאל יואבוב, עוסקת ברעיון שהתקדמות יכולה להתחיל דווקא במבט לאחור – אל מסורות, מלאכות יד וחומריות מקומית, שנדחקו הצידה בעולם של ייצור מהיר וצריכה עודפת. בהשראת המסע שעשיתי במרוקו והשורשים של משפחתי, אני בוחנת איך אפשר ליצור אופנה עכשווית מתוך זיכרון חומרי, עבודת יד ותהליכי תיקון, פירוק והרכבה מחדש.

עבודת הטקסטיל בדגמים מתוך הקולקציה פותחו בשיתוף פעולה עם מיכל כהן מהמחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ועם עמותת Sidreh (סידרה), הפועלת להעצמת נשים בדואיות מהנגב דרך תעסוקה, עבודת יד ושימור מלאכות אריגה מסורתיות. העמותה פועלת לשלב את הנשים בחיי היומיום ובמרחב התעסוקתי, תוך יצירת אפשרות לעצמאות כלכלית, שימור ידע מסורתי וחיזוק הקהילה המקומית.

במהלך העבודה על הפרויקט היה לי חשוב לעבוד עם חומרים קיימים ובעלי זיכרון – חוטי כותנה שנשארו שנים ללא שימוש, חוטים ממוחזרים, שאריות גלילים מחנויות דדסטוק,שאריות צמר וחומרים אורגניים. דרך עבודות אריגה, סריגה וטלאים, ניסיתי לקחת חומרים ״רדומים״ ולהעניק להם חיים חדשים.

במהלך העבודה המשותפת נחשפתי לידע מסורתי שעובר מדור לדור דרך טכניקות אריגה, עבודה ידנית וחיבור עמוק לחומר ולסביבה. תהליך העבודה היה מאוד פיזי וכלל ימים ולילות של אריגה ידנית, ניסויים, פירוקים וחיבורים מחדש. שיתוף הפעולה חיבר בין מלאכות מסורתיות לבין שפה עיצובית עכשווית, ובחן איך ידע מקומי ועבודת יד יכולים לקבל מקום חדש בתוך עולם האופנה העכשווי.

החזון שלי הוא לא לעצב בגדים רק מתוך יופי או אסתטיקה, אלא לקחת רעיון, קונספט ומשמעות ולתרגם אותם לכדי קולקציה שיש בה עומק וסיפור. אני רוצה ליצור עבודות שיזכרו לא רק בזכות המראה שלהן, אלא בזכות המשמעות והעולם שעומדים מאחוריהן.

אני שואפת לעבוד יחד עם בעלי מלאכה וקהילות שונות, ולתת מקום מחודש למסורת, לעבודת יד ולידע שעובר מדור לדור. דרך שימוש בחומרים אורגניים, חומרים קיימים וחומרי גלם ״שנשארו מאחור״, אני בוחנת איך אפשר להעניק להם חיים חדשים ולצרף אותם מחדש למסע אל העתיד.

מבחינתי, דווקא בתוך קצב החיים המהיר והעולם התעשייתי שאנחנו חיים בו היום, יש חשיבות גדולה לשימור העבר ולחיבור מחודש לחומר, לתהליך ולמלאכה האנושית.

טיימליין

שופטים בינלאומיים בוחרים שמונה מבין העולים לגמר, וכעת אצטרך להשלים עוד שתי לוקים בקולקציה ולטוס להונג קונג. זו תהיה אחת משתי טיסות: פעם אחת לתערוכה ופעם נוספת לתצוגה בהונג קונג. השמונה שעלו לגמר יציגו בהונג קונג את הקולקציות שלהם בתצוגת הגמר הבינלאומית במסגרת Centerstage, לצד תוכנית הכוללת מנטורינג, סדנאות מקצועיות וחשיפה בינלאומית לתעשיית האופנה.

מהו פרויקט החלומות שלך ומה צריך לקרות כדי שהוא יתגשם?

לעצב בבית אופנה גדול, מתוך רצון להביא אליו שפה המשלבת טקסטיל ייחודי, עבודת יד, מסורת וחומריות עכשווית. אני רוצה ליצור קולקציות שנולדות מתוך רעיון ומשמעות, ולעבוד יחד עם בעלי מלאכה וקהילות שונות ברחבי העולם כדי לשלב טכניקות מסורתיות, חומרים אורגניים וחומרים קיימים בתוך עולם אופנה עכשווי.

דרך מסעות, מחקר ושיתופי פעולה, אני רוצה ליצור אופנה שלא מבוססת רק על אסתטיקה, אלא גם על סיפור, תרבות וזיכרון חומרי. אני מאמינה בעבודה קשה, התמדה ומזל. אולי בכתבה הבאה כבר נדבר על פרויקט החלומות עצמו. אמן.

אולי יעניין אותנו גם

כשהייתי בת 20 השתחררתי מהצבא וטסתי לבד לאוסטרליה לשלוש שנים מתוך חלום ילדות מופרך לראות קנגורו, מבלי לדעת מילה באנגלית ועם שתי מזוודות מפוצצות בנעליים. נראה לי ששם התחיל החיבור שלי למסעות, לאנשים, לתרבויות שונות ולרצון ללמוד דרך החיים עצמם.