״אמונה אפלה״: רק מגרד את פני השטח
בשנים האחרונות יש תנועה יפה של יוצרים שעושים את המעבר מאימה סטנדרטית לסרטי אימה פולקלוריסטיים. במקום להסתפק ברוחות רפאים, רוצחים גנריים או תפלצים על טבעיים, יש משיכה חוזרת לאגדות מקומיות, מיתוסים ופחדים עתיקים. רוברט אגרס עשה מזה קריירה עם סרטים כמו ״המכשפה״ ו״המגדלור״ – סרטים על דת, בדידות ואשמה. גם ארי אסטר תרם את חלקו לאימה העתיקה עם ״מידסומר״ ו״תורשתי״.
לכן, באופן די טבעי ועל הנייר לפחות, ל״אמונה אפלה״ שעלה החודש לאקרנים, היה סיכוי טוב להתברג בין הסרטים הללו. מאחורי המצלמה עומד הבמאי דמיאן מקארתי, שבנה לעצמו שם בקרב חובבי הז׳אנר בזכות הסרטים Oddity ו־Caveat.

בעלילת הסרט אנחנו פוגשים את אום באומן (אדם סקוט, ״ניתוק״), סופר אמריקאי שמגיע למלון מקריפ באירלנד כדי לפזר באזור את האפר של הוריו הז״לים. המקומיים מספרים לו על מכשפה כלואה בסוויטת ירח הדבש הנעולה, כשבמקביל הוא מטורגר על ידי טרגדיה מהעבר, שבעקבותיה הוא מנסה להתאבד. ככל שהסרט מתקדם, הדברים הולכים והופכים ליותר מוזרים עבור אום, שמנסה גם לפתור תעלומת רצח של עובדת המלון.
תיאור העלילה אולי לא רע, אבל הבעיה היא שכל זה נשמע הרבה יותר מעניין ממה שקורה בפועל על המסך. ״אמונה אפלה״ מורכב כמעט כולו מהקלישאות הכל כך מוכרות של אימת פולקלור מודרנית. יש בו מלון מרוחק, דמות ראשית צינית וסוציומטית, מקומיים הזויים, וכמובן אגדת המכשפה העתיקה ואבן הגיר שתגן על הגיבור מפניה.
שום דבר מזה לא באמת רע בפני עצמו, אבל העניין הוא שהסרט לא מצליח לקחת את המרכיבים האלו ולהפוך אותם ליצירה מקורית באמת. במקום להשתמש בפולקלור האירי כדי לבנות עולם ייחודי או להטיל אימה אפקטיבית על הצופים, הוא משתמש בו בעיקר כסרט נע לשכבות עבות של ג׳אמפסקרז.
זו כנראה הבעיה המרכזית של הסרט ושל דמיאן מקארתי בפרט. הוא פשוט לא סומך על עצמו כבמאי שיכול לספק סרט עמוק מדי, ובשלב מסוים זה כבר הופך למתיש. במקום אימה פסיכולוגית איטית, שיוצרת מועקה רצינית ומטרידה, ״אמונה אפלה״ לוחץ שוב ושוב על אותו הכפתור ושוחק אותו עד שהוא כבר מפסיק לעבוד.
וזה מבאס, כי יש לו פוטנציאל לא קטן – במיוחד לאור ההייפ שהסרט הזה הביא אותו טרם העלייה למסכים בישראל. יש בו ניסיון דליל לעסוק באשמה, באבל ובטראומה משפחתית דרך האלמנטים המכשפתיים; ויש בו גם כמה רעיונות לא רעים שסובבים סביב הזיכרונות של אום, ומוטיבים שהיו יכולים להיות למשהו הרבה יותר טעון רגשית. אבל הסרט כל הזמן רק מגרד את פני השטח.
זה קורה בעיקר בגלל התסריט, שמרגיש מפוזר לאללה, וכולל לא מעט סצנות שמתרחשות ללא קונטקסט ראוי. במקום תחושת מסתורין שלא עוזבת, ״אמונה אפלה״ סתם נראה כמו אוסף של רעיונות שלא מצליחים להתגבש לצורה של אמירה קולנועית ברורה.
אדם סקוט עושה בסרט עבודה סבירה לחלוטין. יש לו נוכחות והוא מצליח לתרגם את הסופר העייף, הציני והשבור מנטלית בצורה טובה. אבל כאמור, טוב ככל שיהיה, הוא לא מקבל יותר מדי חומר לעבוד איתו. הדמות של אום כתובה יותר כפונקציה תפקודית, והסרט לא באמת עושה את המרחק וצולל לעומק הפסיכולוגי שלה.
״אמונה אפלה״ הוא אולי לא כישלון טוטאלי ועדיין מפחיד בזכות הג׳אמפסקרז. אבל הוא כן דוגמה מתסכלת לסרט שמצליח לאמץ את האסתטיקה של אימה פולקלוריסטית מודרנית, אבל לא באמת מבין או יודע להפוך אותה לאפקטיבית.
יש בו צילום יפה, אווירה מלחיצה ואפלולית ושחקן ראשי מוצלח, אבל שום דבר מאלה לא אוסף את עצמו ליצירת תצוגת תכלית קולנועית מרתקת. במקום סרט אימה שזוחל מתחת לעור ולא עוזב, מתקבל מוצר ז׳אנרי עשוי היטב טכנית – אבל ריק מתוכן מפתיע, מבדר או מעניין על אמת.
אמונה אפלה
בימוי: דמיאן מקארתי
107 דקות, ארצות הברית/אירלנד, 2026
2 כוכבים











