סוף שבוע קולנועי במוזיאון ת״א: לא בדיוק תערוכה, וגם לא ממש בית קולנוע

יש כמה דרכים לכתוב על האירוע המרתק ״סוף שבוע קולנועי במוזיאון״, שיתקיים בסוף השבוע במוזיאון תל אביב. אפשר להתחיל מהתכנית הנהדרת של הסרטים שיוקרנו (ניהול אמנותי: קרין ריבקינד סגל); אפשר לסקור את התערוכות שביחס אליהן נבחרו אותם סרטים; ואפשר כמובן להתחיל מהזמן והמקום הזה, וכמה נחוצה בו אמנות לנשימה עצמה. אבל לב האירוע הזה, והייחוד שלו, כמעט הנחיצות, הוא ״הגם וגם״. 

זו לא בדיוק תערוכה נוספת, וגם לא ממש בית קולנוע במוזיאון. לסוף שבוע אחד המרחב של מוזיאון תל אביב יהפוך למרחב של קולנוע ואמנות. יוקרנו בו סרטים נפלאים, ישנים וחדשים, שכמו התערוכות במוזיאון, עומדים כמובן גם בזכות עצמם. ההקרנה שלהם במרחב שבו מוצגות התערוכות, בזמן תחום, מאירה עוד שכבות בסרטים, בתערוכות, ובקשרים שבינם לבינן. ובתוך כל זה, האמנות, הסרטים שנאצרו, קשורים באיזו דרך חכמה ומורכבת גם לזמן ולמקום הזה.

מוזיאון תל אביב, בשלוש השנים הקשות מנשוא האלה, מצליח באופן מרשים ויוצא דופן, ״לחפש דרך״, ״להסס״, ובו זמנית להציע כיוונים למחשבה באיזה אופן נחוש ועדין. הוא מצליח לנוע, גם דרך התערוכות עצמן, בין מה שמתחולל בחוץ, לבין הכאב שבפנים, ולהציג תערוכות מרשימות שלא מתחמקות מסימני הזמן. סוף השבוע הזה הוא כמעט עוד תערוכה, כמעט עבודת אוצרות נפלאה של ״מיצגים קולנועיים״ שמתערבים במציאות או במרחב, שמציעים עוד מחשבה, פותחים עוד שאלה, מאפשרים להתבונן בעוד רגעים חולפים של יופי וחוכמה.

כמו התערוכות המוצגות, גם הסרטים שנבחרו בעקבותיהן מציעים התבוננות רחבה ב־100 השנים האחרונות באירופה. הם אינם מציעים תשובה או תזה נוקשה, גם לא חיבורים קשיחים בין כאן לשם, בין אז להיום; הם מציעים בעיקר אפשרות למחשבות חדשות על שאלות ישנות או להפך. הסרטים (ודרכם גם התערוכות) ילוו בהרצאות או דברי הקדמה של אוצרי המוזיאון וחוקרים מחוץ לו. 

סוף השבוע הזה הוא כמעט עוד תערוכה, כמעט עבודת אוצרות נפלאה של ״מיצגים קולנועיים״ שמתערבים במציאות או במרחב, שמציעים עוד מחשבה, פותחים עוד שאלה, מאפשרים להתבונן בעוד רגעים חולפים של יופי וחוכמה

התכנית עשירה נפלאה ומרתקת, ויש בה סרטים ישנים וחדשים, (קברט, אופרה בגרוש, וגרמניה שנת אפס הם רק כמה מהיותר מוכרים מהם), וההקרנות הן הזדמנות חד פעמית כמעט לצפות בהם (שוב, ממרחק הזמן, או בפעם הראשונה) על מסך גדול, להתבונן ולפתוח מחשבות חדשות. הנה לדוגמה שני סרטים אחרים לגמרי, משני קצוות אחרים של הזמן, שיוקרנו באירוע. 

הסרט ״המזח״ של כריס מרקר, הוא אחד הסרטים הנדירים, היפים, והחכמים, שאי אפשר להזיז ממנו את העיניים, ובו זמנית יוצאים ממנו עם עוד יותר חידות ממה שנכנסים אליו. הזמן הוא סוף מלחמת העולם השלישית, מבין הניצולים (שנלקחו בשבי) נבחר גבר אחד לניסוי מדעי שעתיד העולם לכאורה תלוי בו. 

המדענים, מסיבותיהם שלהם, שולחים אותו אל העבר, וגם אל העתיד. אולם לו עצמו יש סיבות משלו לתנועה הזו. הסרט, שערוך מצילומי סטילס שצילם מרקר הוא לכאורה כמעט מדע בדיוני; כלומר יש בו עיסוק בשאלות של עולם עתידי, ובו זמנית הוא סיפור יפהפה על עולם פנימי, על זיכרון, על התכלות, על כאן ועכשיו, וגם על הדימוי הצילומי עצמו. 

זה מפגש שני (או שלישי) עם מרקר בהקרנות קולנועיות ובמוזיאון ישראלי בשנתיים האחרונות. בשנה שעברה, הוצגה במוזיאון ישראל התערוכה ״כריס מרקר: הצילומים האבודים מישראל״ (אוצרים שוקה גלוטמן וגלעד רייך). שהוצגו בה צילומי סטילס שמרקר צילם כששהה בישראל ב־1960 כשצילם את סרטו ״הצד השלישי של המטבע״.

במקביל לתערוכה, דן גבע ערך גיליון של כתב העת תקריב שהוקדש למרקר, ובעקבות התערוכה והגליון נערכו הקרנות של סרטיו בסינמטקים בישראל. ההקרנה של ״המזח״ (יחד עם עוד סרט שלו) בהקרנות ההן היתה ״סולד אאוט״. בשביל רבים היא היתה הזדמנות נדירה לראות קולנוע נדיר ונפלא. הפעם הוא מוקרן ביחד עם תערוכות במוזיאון (ועם הסרט ז׳ה טם ז׳ה טם של אלן רנה).

אני מזכירה את כל זה לא רק כדי להציג את ההקשר של ״מרקר בישראל״, ולא רק כדי להפציר בכם ללכת ולראות אותו לפני שיגמרו הכרטיסים, אלא גם כי האירועים הללו חושפים את ריבוי פניו של הסרט ושל האירוע ״סוף שבוע במוזיאון״ עצמו.

סרט אחר, מקצה אחר של זמן, שיוקרן באותו סוף שבוע הוא הסרט הנפלא ״צליל של נפילה״ של מאשה שילינסקי, שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן בשנה שעברה. הסרט מתרחש לאורך המאה ה־20 ותחילת המאה הנוכחית, ומצולם כולו באותו מרחב, חווה בגרמניה שמתגוררות בה לאורך השנים ארבע משפחות שונות. 

אבל התיאור הליניארי הזה לא מדויק. הוא לא מדויק לא רק בגלל שהסרט לא מקפיד על סדר הזמנים, אלא כי הזמן של העולם בחוץ מתנגש עם זמן אחר שעומד במרכזו. הסרט עוקב אחרי שנות ההתבגרות של ארבע נערות שחיות באותה חווה עם משפחתן לאורך השנים. אחת מהן חיה במזרח גרמניה וחולמת על חיים אחרים, אחרת מתבוננת בבן משפחה שחזר פצוע מן המלחמה. אחת חיה חיים של שפע, אחרת את מוראות המלחמה. 

מה שנפלא בסרט המהפנט הזה שהוא קודם כל קולנוע מלא יופי, מתבונן, סבלני, חכם ומהפנט. לעיתים ההתבוננות היא כמעט בתמונה תלויה על קיר, ברגעים אחרים דמות מתבוננת באחרת, וברגעים יקרים במיוחד אפשר ממש לראות על המסך איך את נראית לעצמך כשאת מרגישה מבט של אחר מתבונן בך. 

הקשרים בין המשפחות, בין הסיפורים, בין הזמנים, נטווים ביד של אמנית. אין גבול מוחלט בין אז ועכשיו, אין עבר רע והווה טוב, יש אנשים שמתאמצים לחיות, לפעמים מקווים למות, ובעיקר שורדים את נסיבות חייהם ומקווים לרגעים של יופי או משמעות. זה סרט נפלא, עכשווי לגמרי, אבל מתבונן גם בנו דרך העבר. וכשהוא יוקרן בסוף השבוע הזה, יחד עם תערוכות המוזיאון, יש עוד שכבות שיתווספו לו ודרכו. 

ולסיום: אחת התערוכות שהסרטים שיוקרנו קשורים בה, סוף היום: מאה שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה (אוצר: נעם גל), היא תערוכה נפלאה ומרתקת במיוחד, שהורדה מקירות המוזיאון ב־28.2 בשל המצב הבטחוני. בדברי ההסבר לתערוכה צטט האוצר דברים שכתב ההיסטוריון והאוצר גוסטב הרטלאוב בפתח התערוכה ״אובייקטיביות חדשה״, שהוצגה במאנהיים, גרמניה, ב־1925: ״כעת מבטאת האמנות את המאמץ האנושי למצוא קרקע יציבה, אובייקטיבית, את הדברים כמות שהם״, 

בהמשך לדברים שלו כתב גל: ״מה לנו ול׳אובייקטיביות החדשה׳? יצירות אמנות אלה נוצרו בצל מלחמה שערערה את ערך חיי האדם, בסביבה קרועה מבחינה חברתית וכלכלית. תקופת פועלה של התנועה התאפיינה בחידושים טכנולוגיים והתנסויות אמנותיות – ובצִדם משיכה אל חזונות ורעיונות קיצוניים, בהם כאלה שהובילו את גרמניה לאסון הגדול בתולדותיה.

״אמנם ההבדלים בין גרמניה של אז לישראל של 2025 רבים ומשמעותיים, אך ייתכן שהדחיפוּת שחשו אמני התקופה – הצורך לאזור כוחות וליצור, לתת למכחול את החופש להציב בפני הצופים מראָה ביקורתית (אם ישירה ואם עמומה) – מוכרת לנו היטב ואף חיונית לקיומנו״.

התערוכה הזו, באופן מכאיב (הרבה יותר מאירוני) ירדה בשל אחד מגלי המלחמה הנוכחית. נדמה שסוף השבוע הזה במוזיאון שכותרתו: ״לעת ערב יהיה אור / מבט קולנועי על תערוכות המוזיאון״, הוא כמעט המשך של אותן שאלות שעלו בקטלוג ההוא של התערוכה שירדה. אז ועכשיו, פה ושם, אמנות וקולנוע. 

אל תחמיצו את האירוע המרתק הזה, הזמינו כרטיסים מראש לסרטים (המקומות מוגבלים). תחושת הדחיפות רק מתגברת.

---

לעת ערב יהיה אור | מבט קולנועי על תערוכות המוזיאון
מנהלת אמנותית: קרין ריבקינד סגל
מוזיאון תל אביב, שד׳ שאול המלך 27
11-13.6