טלי כהן אנדרסון: תכנון מרחבים נגישים - כחלק מאחריות המעצבים

״קומה נמוכה, מבט גבוה״ שנכתב בזמן מלחמת חרבות ברזל וראה אור ב־2025, ו״מהסטודיו הסגור לשדה הפתוח״ שרואה אור בימים אלה, הם שני ספרים קצרים פרי עטה של האדריכלית טלי כהן אנדרסון, שבמציאות שישראל חווה כבר שלוש שנים, מקבלים משנה תוקף ורלוונטיות. תוכנם עוסק בנגישות, תחום מומחיותה של כהן אנדרסון, והם נולדו במסגרת מיזם שהגתה ד״ר מיה ויזל, אשת חינוך העומדת מאחורי ״המפצחת״ – הוצאה לאור מבית יצירה עברית, שמוקדשת לספרים קצרים בנושאי חינוך, למידה ואקטיביזם חברתי.

״לצד השכול הנורא שהולידה המלחמה, היא גבתה גם מחיר כואב של פציעות קשות בקרב ציבור גדול של חיילים, שוטרים ואזרחים שהפכו כתוצאה מכך לבעלי מוגבלויות״, אומרת כהן אנדרסון. ״מדובר במספרים מטורפים. כשמיה פנתה אלי בשלהי המלחמה, שמחתי. זו הייתה עבורי הזדמנות לעשות משהו חדש ומשמעותי״.

״קומה נמוכה, מבט גבוה״ מוקדש לסיכום שנות עיסוקה בנושא נגישות, וקורא לחשיבה מחודשת על הוראה, אחריות מקצועית וחברה. הספר מזמין להרחיב את נקודת המבט של המתכנן במטרה לחולל שינוי בדרך לעיצוב עתיד טוב יותר; לזהות את מי שלא נראה ולוודא שאף אחד לא נשאר מאחור ובשוליים.

״מהסטודיו הסגור לשדה הפתוח״ הוא מסע אישי ואקדמי המשתף סטודנטים, וסוקר את הדרך מהתכנון בין קירות הסטודיו לתרגומו למרחב החי שבחוץ. הספר מציע הרחבה של פעולת התכנון בתהליך של הקשבה, נוכחות והכרה אל מעבר לאובייקט או למבנה, לתוך מערכת יחסים המתקיימת בין אדם למקום, בין קהילה למרחב ובין תכנון לאחריות.

המטרה היא לא רק לספק פתרונות מקלים, אלא להוות תנאי ליצירת שייכות שהיא הבסיס לחוסן. זוהי גם תכליתם של הספרים – להרחיב את זווית המבט של מעצבים כמי שאמונים על תכנון המרחב

הספרים, שנכללים בכל הספריות של מוסדות לימודי העיצוב במסגרת ״פסיק״ – הספרייה הדיגיטלית לאקדמיה ולבתי הספר, מוצעים היום בפורמט קולי ובפורמט דיגיטלי, ובשבוע הספר הם מוצעים בפורמט מודפס בדוכן של ההוצאה במתחם שרונה בתל אביב.

כהן אנדרסון זוקפת לזכותה עשייה תכנונית פורייה כאדריכלית עצמאית שמתמקדת ביצירת סביבות נגישות, ובכלל זה סביבות למידה, סביבות לגיל השלישי ולגיל הרך, שיתופי פעולה עם עמותות וארגוני שיקום, מרכזי יום שיקומיים וייעוץ בתחום. במקביל, כבר מעל ל־25 שנה שהיא מנחילה את משנת הנגישות שהיא חיה ונושמת לסטודנטים בבית הספר לעיצוב וחדשנות במסלול האקדמי של המכללה למנהל.

״כל הקורסים נלמדים מתוך נקודת מוצא של עיצוב מכליל שמהותו היא ממשק בין תכנון לרגש. זה האני מאמין שאני מיישמת גם בכל הפרויקטים שאני מתכננת, לא רק באקדמיה. הקורס ׳נגישות בתכנון ועיצוב פנים׳ הוא קורס חובה במוסד שאני מלמדת בו, ואני גאה על כך. הוא יוצר שפה משותפת, מחויבות, והבנה רחבה יותר של מהות העיצוב בעולם מגוון.

״שנים אחורה, כשמושג הנגישות כלל לא היה קיים בשיח, הוא היה קורס זניח שעסק בתכנון לאוכלוסיות מיוחדות ונקרא אז ׳לגעת בכאב׳. האמנית ציונה שמשי שלימדה במכללה והעבירה אותו רתמה אותי אליו ערב יציאתה לפנסיה, והיה קשה לקושש משתתפים בו. מטבע הדברים הנושא היה הרבה פחות סקסי ואטרקטיבי בעיניהם של סטודנטים שחולמים לתכנן בתי יוקרה נחשקים, דירות מגניבות או מבני ציבור מרשימים״.

עיקול לא צפוי בדרך

גם כהן אנדרסון עצמה לא חשבה שהעיסוק בנגישות יתווה את דרכה המקצועית ויהפוך עבורה לשליחות ולחזון. אחרי שהשלימה תואר ראשון ושני באדריכלות באוניברסיטת קנזס בארצות הברית, גם אותה משכו ערכים כמו אסתטיקה ויצירת עניין חדשני. אלא שהחיים זימנו לה עיקול לא צפוי בדרך – בתה הבכורה נולדה עם תסמונת אכונדרופלזיה, שמשמעותה היא גמדות וחזות מאפיינת.

״זה היה הלם מוחלט. סיטואציה רגשית מטלטלת שהציפה אצלי כאם אינסוף מחשבות קשות ושאלות כואבות ונוקבות על איך ייראו חייה. האם היא תוכל לתפקד במרחב הקיים, להשתלב בו כשווה בין שווים ולאיזה יחס תזכה. זה היה בשנת 2000 וחוק הנגישות, שהתקבל שנתיים קודם לכן, קיבל עבורי באחת משמעויות שהן הרבה מעבר להבט התכנוני, המבני והרגולטורי שהכרתי עד אז, כמו שילוב רמפות, מעליות, או מפתחים ומעברים רחבים שאמורים להקל על התניידות״.

בנקודה זו של חייה הצטלבה מציאות עולמה האישי כאם לבת עם צרכים מיוחדים עם האדריכלית שבה, והניעה אותה לשנות מסלול מקצועי ולפעול למענו. כהן אנדרסון צללה ללימוד מעמיק של תחום הנגישות על מכלול הפרטים והמורכבויות שבו. ״התחלתי לשים לב לכל מדרגה גבוהה, לכל דלת כבדה, לכל שלט ללא כתב ברייל״, היא כותבת במבוא לספר ״קומה נמוכה, מבט גבוה״. ״כל פרט קטן בסביבה הפך בעיניי לאתגר פוטנציאלי עבור בתי ועבור אנשים אחרים עם מוגבלות״.

ההבנה שהתגבשה בתוכה הייתה ברורה ובלתי נמנעת: המרחב הסובב אותנו עלול לא פעם להקשות במקום להקל. בתוך כך, וככל שהעמיקה בלמידת הנושא, הלכו והתחדדו אצלה עוד ועוד תובנות ותפיסות לגבי תפקידו של עולם העיצוב ביצירת סביבה אחרת, נגישה – סביבה מיטיבה של שייכות, של נראות ושל כבוד; הכרה בצורך בלתי מעורער לספק מענה נגיש מודע וקשוב, שמתייחס באותה מידה גם להיבטים רגשיים, ובאחריות המוטלת על מעצבים בגיבושו.

לפרקטיקה המקומית שבה אני מאמינה ואותה אני חותרת להטמיע יש לה מאפיינים ייחודיים שמקורם בהקשר הישראלי ובחברה שהיא רב־תרבותית ורב־דורית, עם חיבור להיסטוריה של טראומה והישרדות

״המטרה היא לא רק לספק פתרונות מקלים, אלא להוות תנאי ליצירת שייכות שהיא הבסיס לחוסן. זוהי גם תכליתם של הספרים – להרחיב את זווית המבט של מעצבים כמי שאמונים על תכנון המרחב, ולהאיר את הכרתם באחריות לתכננו ככזה שמקפל בתוכו התייחסות רגשית מכילה, שאי אפשר להפריז בערכה.

״התפיסה הרעיונית מציבה את האדם במרכז, ועיקרה הוא להתאים את המערכת לאדם ולא את האדם למערכת. מדובר על עיצוב שרואה את האחר, מבוצע מתוך אמפתיה ומכוון לשייכות, שכן מי שלא נכלל בתכנון לא רק מודר מהמרחב – אלא גם מההגנה, מהביטחון והבטיחות, ומהשייכות הבסיסית לקהילה. הבטחת נגישות ראויה היא עיקרון מוסרי, רגשי וקהילתי, והיא מחייבת מודעות חברתית, סביבתית ואנושית״.

כהן אנדרסון מתייחסת גם לאופן שבו נלמד תחום הנגישות במוסדות לימודי עיצוב בעולם. ״בכל המוסדות המובילים, כמו הרויאל קולג׳ בלונדון או פרסונס בניו יורק, הנושא נלמד מתוך אותן פרקטיקות מכלילות שמבוססות על רגש, אמפתיה והקשבה, והן דומות זו לזו. הפרקטיקה המקומית שבה אני מאמינה ואותה אני חותרת להטמיע דומה להן, אבל יש לה מאפיינים ייחודיים שמקורם בהקשר הישראלי ובחברה שהיא רב־תרבותית ורב־דורית, עם חיבור להיסטוריה של טראומה והישרדות״.

אלה, לשיטתה של כהן אנדרסון, יוצרים זירה מגוונת להוראת נגישות, שלצד מתן מענה וחדשנות – שזורה בזהות. ״הרעיון הוא לפתח תהליך חינוכי עמוק של הפנמה ערכית־מוסרית. השרשתה בתודעה היא דרך להבנה רחבה יותר של מהות העיצוב בעולם מגוון במובנים של חיזוק, בניית חוסן, צדק חברתי וקהילתיות״.

בשיח שעניינו חוסן, צדק חברתי וקהילתיות, אי אפשר להימנע מזיכרונות טריים וכואבים שזימנה המציאות המלחמתית על אנשים – קשישים או כאלה שמתקשים בתנועה, שנפגעו בזמן אזעקות בשל אי יכולתם להגיע בזמן למרחב מוגן. עובדה זו, גורסת כהן אנדרסון, מובילה להבנה חדשה. ״חוסן קהילתי לא נבנה רק דרך תשתיות, אלא דרך היכולת של כל אדם להרגיש שהוא נלקח בחשבון. שהמרחב רואה אותו. שהוא יכול להגיע. שהוא שייך״.

״קהילה חזקה היא לא זו שיש לה ממ״ד בכל בית, אלא זו שכל אחד ואחת בה יכולים להגיע אליו״, כותבת כהן אנדרסון בספרה. ״מההבנה שעיצוב לא נגמר בסטודיו ושהאחריות שלנו לא נגמרת בתכנית. אם יש משהו שהתקופה הזו מבקשת מאיתנו זה לפעול. עיצוב מכליל הוא לא רעיון, הוא פעולה, והוא מתחיל באחריות חד משמעית שלא להשאיר אף אחד מאחור״.

ואם בפעולה מדובר – כהן אנדרסון לא רק נאה דורשת, וכמי שנושא הנגישות בוער בעצמותיה, שני הספרים הם לדידה בבחינת תם ולא נשלם, וסדר היום שלה כבר מפעיל מהלכים קדימה והלאה לקראת ספר נוסף.