מאיה הד: הצילום הוא צורת ההתנגדות שלי

חגית: הי מאיה, מה שלומך? ברכות על הספר ״5X5 מחאה אזרחית״

מאיה: הי חגית, תודה. שלומי טוב ומה איתך?

חגית: בסדר גמור 🙂 עובדים על אופטימיות. כמו בספר שלך – שמוקדש לעתיד טוב יותר… בחירה מעניינת של מוטו והקדשה לספר שכולו עוסק במחאה וסיבות למחות

מאיה: חשוב לעבוד על אופטימיות ולדאוג לנפש בתקופה הזאת. הבחירה במוטו הזה היא באמת מה שהלב שלי מקווה ומאמין שיהיה, בזכות החומר האנושי שיש כאן, שאפשר לראות ולפגוש אותו במחאות ברחוב ברשתות ובעוד

חגית: את צלמת ופעילה פוליטית – מה יותר? מאין צמח הספר החדש?

מאיה: אני מרגישה שזה משתלב יחד מאד יפה. הצילום הוא צורת ההתנגדות שלי לדברים שאני לא מסכימה איתם ולדברים שקורים סביבי. הספר ״5×5: מחאה אזרחית״ נולד מתוך רצון לתת תקווה, בארץ ובעולם, ולהראות שיש כאן אנשים שמתנגדים למה שהממסד עושה, שעומדים יחד נגד מלחמה, אלימות, כיבוש ופילוג.

מאיה: בזמן המלחמה עם איראן החלטתי שאני חייבת לעבוד על ספר שמראה את ההתנגדות שהיא התקווה עבורי. אז בחרתי כמה מוקדי מחאה שהרגישו לי הכי מתאימים להשמיע את הקול הזה. באותה תקופה גרתי ברמת גן, בזמן האזעקות, ובתוך כל זה כתבתי, עברתי על החומרים ובחרתי את הצילומים

חגית: אני מבינה שאת שייכת לקבוצת ״עומדים ביחד״ – זו פעילות מאוד מחוייבת ועמדה לא פשוטה להסתובב איתה ביומיום שלנו

מאיה: למען הדיוק – אני לא חלק מהקבוצה, אך אני תומכת בעמדה שלהם ותיעדתי את הפעילות של ״עומדים ביחד״ בהפגנות. בין היתר הפגנה השקטה שהם עשו בימי שני ביפו, כחלק מהפרויקט ״הילדים של עזה״. הפרויקט הזה זכה לתהודה, כשהצגתי אותו בתחרויות צילום בינלאומיות. זכיתי במדליות לצילום עיתונות פוליטית ועיתונות מלחמה בטוקיו, בבודפשט ובפריז.

אני אישית פעילה עם ״מסתכלים לכיבוש בעיניים״, ב״נוכחות מגינה״ ובהפגנות. חשוב ביותר לנסוע לגדה – כי חייבים לראות את מה שקורה בשטחים וחייבים להתנגד לזה. חשובה לי מאוד שותפת יהודית ערבית, ואני מרגישה שהקול הזה לא נשמע מספיק, ובעיקר שלא רואים אותו מספיק בחו״ל. בספר בחרתי מוקדי מחאה שמראים צורות שונות של התנגדות, אבל גם רגעים של סולידריות יהודית־ערבית. רגעים שבהם אנשים בוחרים בקשר אנושי, בחמלה ובאחריות, ולא בהפרדה ובאדישות

חגית: ולכן גם הספר ערוך משמאל לימין ובשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית?

מאיה: בהחלט! היה חשוב לי ולמו״לים – איתי בחור וחדוה רוקח – שהספר יהיה בשלוש שפות. הערבית הייתה לי חשובה במיוחד, כי חלק גדול מהספר עוסק גם ברגעים של סולידריות יהודית־ערבית. לא רציתי שהספר ידבר רק אל קהל אחד. והאנגלית הייתה חשובה לי כדי שהקול הזה, של ההתנגדות ושל האנשים שבוחרים בחיבור ובאנושיות, יוכל להגיע גם החוצה.

כשהספר יצא, נסעתי לבקר חברים טובים בטירה. לא סיפרתי להם שהספר יוצא בשלוש שפות, וכשהם גילו וקראו אותו, רמת ההתרגשות שלי הייתה בשמיים. אפילו עכשיו, כשאני מנסה לנסח לך את זה, אני עדיין מתרגשת

חגית: אני לא בטוחה שהבנתי למה זה ״5X5״. חשבתי שזה קשור למדיום, לסוג הצילום. אבל לא ממש

מאיה: רציתי להראות מקבץ ממוקד של רגעים שונים במבנה מאוד פשוט ומדויק. בחרתי חמישה מוקדי מחאה: חמש סדרות, ובכל סדרה חמש תמונות. המדיום שאני מצלמת איתו הוא אייפון. יש לי ציוד צילום וקולנוע מקצועי ויקר, אבל בצילומי מחאה אני מחפשת את החופש, החיספוס והחיכוך, שמתאימים לאופי האותנטי של האירוע. האייפון מאפשר לי להיות מהירה קרובה ומהירה, בלי שהציוד יעמוד ביני לבין הרגע

חגית: זה קונספט וביצוע מאוד מהודק. אני חושבת שאחד הדברים שהפתיעו אותי במבנה של הספר הוא המשקל הדומה של טקסט ותמונות. ציפיתי למשהו יותר ״אלבומי״, ומינימליסטי בטקסטים. ספרי קצת על תהליך קבלת ההחלטות והבחירה בפורמט, בגודל, בצמצום המשמעותי

מאיה: אני מאוד אוהבת את התהליך, שבו מגיעים לכמה תמונות בודדות שמספרות את הסיפור. אני די דור ישן. למדתי לצלם בפילם. כשלמדתי לתואר בצילום, זכיתי ללמוד אצל המורה הכי נפלאה, נועה בן־נון מלמד. למדתי ממנה המון, והיא הייתה מאוד משמעותית עבורי.

תהליך העבודה שלי הוא כזה שאני אוהבת להדפיס את התמונות, להניח אותן על הרצפה, ולאט־לאט לבנות ולספר את הסיפור. רציתי שהספר לא יהיה גדול מדי ולא קטן מדי. יחד עם איתי וחדוה, בחרנו את הפורמט ואת סוג הנייר, שנותנים את העדינות שאני מחפשת

אני מאמינה שצריך למצוא איזון בין הפעילות האקטיביסטית לבין החיים עצמם. אחרי כל הפגנה או יום צילום בגדה, אני חוזרת הביתה, מתגנדרת ויוצאת עם חברים. אני חייבת את זה לנפש וללב. החיים והבילויים לא מבטלים את הפעילות האקטיביסטית. להפך

חגית: מה את עושה ביום יום שלך?

מאיה: ביום־יום שלי אני עובדת על הספר הנוכחי ועל הספר הבא, ״כיבוש בגן עדן: מסע אל בקעת הירדן״. הספר מספר את הסיפור של קהילת ראס עין אל־עוג׳ה, שאותה תיעדתי במשך שנה (תוך כדי הפעילות של נוכחות מגינה) והיא מיועדת לספר ולסרט.

אבל אני מאמינה שצריך למצוא איזון בין הפעילות האקטיביסטית לבין החיים עצמם. עשיתי לעצמי חוק: אחרי כל הפגנה או יום צילום בגדה, אני חוזרת הביתה, מתגנדרת ויוצאת עם חברים ללילה לבן. אני חייבת את זה לנפש וללב. החיים והבילויים לא מבטלים את הפעילות האקטיביסטית. להפך, הם מאפשרים לי להמשיך להיות שם ולהמשיך לעשות את העבודה הזאת לאורך זמן

חגית: כמה ספרים הוצאת עד עכשיו? ואיך את מחליטה שהחומרים ״מבקשים להיות ספר״?

מאיה: זה הספר הראשון שלי, והוא נולד תוך כדי העבודה על הספר השני. במהלך השנים האחרונות, כשאני עובדת על פרויקט, אני לא מחפשת את האינסטנט, אלא את הפורמט שיכול להציג בצורה הטובה ביותר את הפרויקטים שאני מצלמת. הספר ענה בדיוק על הרצון הזה ועל הכבוד שאני רוצה לתת לנושאים האלה.

כבר בזמן הצילום של חמשת הפרויקטים שבספר, הלב שלי ידע שזה יתגלגל לספר. שלב ההדפסה היה מרגש במיוחד. התמונה הראשונה שראיתי יוצאת מהדפוס הייתה מתוך הפרויקט ״הנשים בלבן״: אישה ישראלית מחזיקה שלט שעליו כתוב ״סולידריות״ בזמן מדיטציה, בבית ג׳אלה. מלפני שנה: 29 באוגוסט 2025. סולידריות היא לא רק מילה או שלט, אלא בחירה להיות נוכחת, לראות את האחר ולתת מקום לקול שלו

חגית: אני מבינה שחשוב לך מאוד להגיע לקהל בחו״ל. איך עושים את זה?

מאיה: חשוב ביותר, גם לי וגם לאנשי ההוצאה לאור, שעובדים על קידום הספר ונפגשים עם נציגי מוזיאונים ואנשי אמנות בחו״ל. התגובות שאנחנו מקבלים הן שאנשים בעולם, הקהל באירופה ובארצות הברית, מחפש את הקול הזה. הם רוצים לראות את ההתנגדות שיש כאן, את האנשים שיוצאים נגד הממסד. והם מגיעים לספר גם דרך החנות אונליין באתר של ההוצאה.

קרה לי סיפור מרגש במיוחד – הספר נרכש על ידי ספרייה בצפון קרוליינה, שנמצאת בתוך פיק־אפ טראק של אישה מעל גיל 70. היא הבחינה שמתחילים להדיר ספרים שלא מתאימים ל״רוח התקופה״ הפוליטית, והחליטה לאסוף דווקא את הספרים האלה, לשמור עליהם ולהנגיש אותם לאנשים

חגית: איך נבחרו חמש הזירות / המחאות שנכנסו לספר?

מאיה: בשנים האחרונות צילמתי המון בהפגנות ובמקומות שונים. היה לי חשוב לתעד את כל התקופה הלא נורמלית הזאת, כי רציתי שיראו מה קורה כאן. אני מציגה את העבודות שלי לא מעט בתערוכות בעולם (בארצות הברית, אירופה, יפן, תאילנד ועוד), בזכות פרסים שקיבלתי על פרויקטים בצילום תיעודי.

בחרתי את הזירות כדי להראות את הקשר בין מה שנעשה בתל אביב ובין מה שנעשה ביפו, בית ג׳אלה, ראס עין אל־עוג׳ה ומחסום כיסופים בגבול עזה. בניגוד לדימוי של תל אביב ״המנותקת״ אין ניתוק, יש קשר וסולידריות בין הזירות השונות. בכולם יש יהודים וערבים, ישראלים ופלסטיניים שמוחים נגד המצב ורוצים עתיד יותר טוב. כל הזירות יחד מרכיבות סיפור של התנגדות ושל תקווה

חגית: מה בסיטואציות האלה גרם לך לזהות את העוצמה והחשיבות שלהן?

מאיה: אנחנו עוברים כאן שנים נוראות, שקשה להסביר במילים. נדמה שלחיי אדם ולאנושיות יש כאן בקושי ערך, והזילות הזאת נעשית בגיבוי הממסד. הרבה אנשים מרגישים שלא עשינו מספיק בתקופה הזאת, שלא התנגדנו מספיק. הספר הזה הוא תזכורת לכולנו שיש כאן יהודים וערבים, פלסטינים וישראלים, גברים ונשים, שמתנגדים לזוועות ובוחרים לא לעמוד מהצד.

כשמסתכלים על התמונות בספר, למשל בפרויקט ״הילדים של עזה״, שבו נשים יושבות על ספסל לפני קיר זיכרון, או מתוך פרויקט ״הנשים בלבן״, שבו אישה פלסטינית מחזיקה שלט שעליו כתוב ״ביטחון״, או בפרויקט ״לא למלחמה, לא להרעבה, לא תשתיקו את קולותינו״, שבו רואים משפחה ערבית מפגינה בגאווה נגד הכיבוש.

העוצמה של התמונות היא באנשים עצמם. אלה אנשים שעושים כל יום משהו כדי להתנגד: בהפגנות, בנוכחות מגינה בשטחים, ברשתות ובפעולות נוספות. חשוב לי שהספר יראה גם אותם, את האנשים שלא מוותרים, שממשיכים להגיע, לפעול ולהיות נוכחים

כשאני כותבת שאישה היא יהודייה או פלסטינית, אני פשוט נותנת את ההקשר. זה חשוב גם לקוראים מחו״ל, שלא תמיד מכירים את המציאות כאן ולא יכולים להבין את כל המורכבות רק מתוך התמונה. ובאותה מידה, חשוב לי להראות את הסולידריות

חגית: ראיתי שאת מציינת תמיד אם מדובר במצולמים יהודים או ערבים. למה?

מאיה: כי זה חלק מהמציאות שאני מצלמת. אני לא רוצה לטשטש את הזהות של האנשים או להתעלם מהעובדה שהם יהודים, ערבים או פלסטינים. הזהות שלהם היא חלק מהסיפור, במיוחד כשמדובר במחאה, בכיבוש וביחסים בין הקבוצות השונות שחיות כאן.

כשאני כותבת שאישה היא יהודייה או פלסטינית, אני פשוט נותנת לקורא את ההקשר. זה חשוב גם לקוראים מחו״ל, שלא תמיד מכירים את המציאות כאן ולא יכולים להבין את כל המורכבות רק מתוך התמונה. ובאותה מידה, חשוב לי להראות גם את רגעי הסולידריות, שבהם אנשים עם זהויות שונות בוחרים להיות יחד ולהתנגד יחד. זה חלק מהסיפור שאני רוצה לספר

חגית: יש צילומים שבהם הדמות מבלבלת (מבחינת הציפיות והסטראוטיפים שלנו). כמו לדוגמה אישה צעירה בגופיה חושפנית וכאפייה. כתוב שזוהי מפגינה ערבייה – איך ידעת? את מדברת איתם תמיד?

מאיה: כשאני מצלמת אנשים אני תמיד מבקשת רשות לפני כן. אני לא יודעת באיזו אנרגיה אדם הגיע להפגנה או מה עבר עליה באותו היום, וצריך לכבד את זה ולהיות קשובים לזה. מבחינתי, הרגע שבו אני מצלמת אדם הוא רגע אינטימי שיש לו עם עצמו בתוך כל הטירוף הזה. לפעמים זה מתפתח לשיחה, וכל אחד מספר קצת על עצמו. השיחה איתה הייתה קלילה, והיא אמרה לי שהיא ערבייה.

אני מחפשת את האדם בתוך ההמון, את הרגע שבו משהו אישי מתגלה בתוך אירוע ציבורי. עבורי, שם נמצא הסיפור. לפעמים אנשים אפילו מופתעים שבכלל רואים אותם. מה שאני מחפשת הוא לראות את הנשמה שלהם דרך העיניים. זה שהם נותנים לי חלקיק שנייה מהדבר הזה, מהפנים האמיתיות שלהם, מרגש אותי ושווה את הכול

חגית: תמיד את אופטימית? את מרגישה שהפעילות הזו עושה שינוי בעולם?

מאיה: אם שאלת אותי את השאלה הזאת, קלטת את האופי שלי. אני אדם אופטימי מטבעי. אני תמיד מנסה לראות את האור בתוך החושך, גם כשמאוד קשה, במובן האישי וגם במובן הרחב יותר. כמובן שיש לי רגעים של כאב, משבר וחוסר חיבור למה שקורה במדינה, אבל אני מאמינה שבזכות האנשים נצליח להביא לשינוי. התקווה שלי היא, שהפעילות שלי תביא לשינוי.

כשהוצאנו את הספר ראינו אותו כאלבום תמונות, שמאגד רגעים של התנגדות. אבל עם הזמן הבנתי שהספר הזה נותן המון תקווה לאנשים שהפגינו ברחובות, בעיקר בארץ, אבל גם בחו״ל. התחושה שעולה ממנו היא שיש כאן כוח אנושי שאמר ״לא״, בתקופה מטורפת. בעיניי, עצם הידיעה שלא כולם שתקו, שלא כולם ויתרו ושאנשים המשיכו להגיע ולהתנגד, היא מקור לתקווה

---

מאיה הד | 5X5 מחאה אזרחית
איתי בחור הוצאה לאור
ספר צילום וטקסט תלת לשוני – עברית, ערבית, אנגלית
80 עמודים, ישראל, 2026