״צרכים קדושים״: תיאטרון מהתחת

פנס רחוב שבור ניצב בתוך הקופסה השחורה של תיאטרון הבית. הוא התקפל, אולי קרס, וכעת קצהו המואר נשען על הקרקע, מאיר מלמטה. המבט נתלה בפנס הזה, שעיצב עפר רומנו, עוד לפני שמתחילים. הוא לבדו נמצא על הבמה כשהקהל נכנס.

הפנס הזה, ששופך את האור בכיוון הפוך מהרגלו, מסמן את הטריטוריה שמיה לנדסמן ונבו רומנו הולכים לפעול בה. לא אור נגוהות שנשפך מלמעלה, אפילו לא מבט הפונה בגובה העיניים: תיאטרון מהקרקע. מהתחתית. תיאטרון מהתחת.

באלף הקודם, על סף המאה ה־20, כשאלפרד ז׳ארי פתח את ״המלך אובו״ בצרחה ״חרא!!!״ על הבמה בפריז, היה ברור שמשהו הזדעזע. לא רק הקהל, שאולי נבעת ממה שאפשר (מתברר) לומר על הבמה, אבל גם התבנית התיאטרלית כולה – וההבנה של מה היא יכולה עוד. ז׳ארי חתך דרך פני שטח, מבעד לחזית של פרדיגמת ה״תרבות״, לעבר עמוד השדרה הייצרי. המלך אובו – מנופח, חמדן ואכזרי באופן מגוחך – לא היה דמות, אלא ביקורת צורבת על השלטון כקומדיה של בשר, נבלות, שומן ותאווה.

מה שנמצא עד כה למטה, מסתתר ומחכה, התייצב בחזית.

כיובל מאוחר יותר יציב בקט שני אנשים תחת עץ קירח, בכובעים שאינם מתאימים להם, ויהפוך את השפה עצמה לסתומה: הדמויות ב״מחכים לגודו״ מדברות עוד ועוד, ומתוך גבב המילים עולה דווקא הריק. הם ממתינים לדבר שלא יגיע, ובהמתנה הזו נוכחים רק הגוף ותלונותיו: הנעליים הלוחצות, הכאבים, הצרכים.

לבחור בפנטומימה פירושו אם כך לבחור בקרינג׳. הבחירה של לנדסמן ורומנו לפסוע במשעול הזה היא לעומתית. אנחנו ניקח את הדבר הבלתי נסבל הזה, הם אומרים כביכול, את הסוגה שהפכה לבדיחה, ונפתח אותו מבפנים. נאחז שוב במה שאחרים כבר שיחררו

כשהשפה כושלת, לפי בקט, אנו נשארים עם הגוף. אותו אנחנו לא יכולים לדחות – לפחות בינתיים. מאוחר יותר, במחזה ״לא אני״, בקט יציב על הבמה החשוכה רק פה מואר המרחף מעל הקרקע, נטול גוף. איבר דיבור שמדבר ללא הפסקה ומסרב לומר ״אני״.

תיאטרון האבסורד מעולם לא היה מחויב לרעיון יחיד. רק לאי־הנחת. להבנה שיש שבר ביסודו של הסדר האנושי והחברתי. שהתרבות היא חזית של מבנה כוח: כיסוי למצוקות ולסתירות. האבסורד מסרב להעמיד פנים שיש תשובות פשוטות ונחרצות. הוא שורט וסודק ומעקם את העטיפה הנעימה המעוורת אותנו לאופן שבו ניטלה מאיתנו השליטה בהיבטים רבים בחיינו.

המופע ״צרכים קדושים״ מציב עצמו בתוך המורשת הזאת. מילה אחת לא נאמרת במהלך השעה של המופע. האם זה תיאטרון? מחול? פרפורמנס? היצירה מסרבת להגדרות. אם נתעקש, נוכל אולי לומר, זו פנטומימה. היא הרי מתבססת כל־כולה על תנועות גוף, מחוות והבעות פנים.

הבחירה בפנטומימה אינה מובנת מאליה. בנוף התיאטרלי העכשווי, פנטומימה היא מילה שמעוררת אי־נוחות. ז׳אנר שהחמיץ דרך בדיחות על פנטומימאים ברחוב, זיכרונות של מופעי טלוויזיה של מרסל מרסו או של חנוך רוזן.

לבחור בפנטומימה פירושו אם כך לבחור בקרינג׳. הבחירה של לנדסמן ורומנו לפסוע במשעול הזה היא לעומתית. אנחנו ניקח את הדבר הבלתי נסבל הזה, הם אומרים כביכול, את הסוגה שהפכה לבדיחה, ונפתח אותו מבפנים. נאחז שוב במה שאחרים כבר שיחררו.

הבחירה הזו אולי אינה מובנת מאליה, אבל אם נחזור למחשבה על תיאטרון האבסורד, היא מובנת בהחלט. הרי במקום הזה, שהגוף מדבר בו ללא מילים, אין מקום לשקר ולא להעמדת פנים.

יתר על כן, בזמן הנוכחי הדממה היא בעצמה מחווה פוליטית. אנחנו הרי חיים בתוך זרם שוצף וגועש של מילים שנשפכות במשפטים שמתגבבים בפסקאות ומצטברים למונולוגים. גם הדיאלוגים הם היום מונולוגים, והמילים שמהן הם עשויים נשפכות עלי ראשינו ועושות אחד משניים: לא אומרות כלום, ולחלופין, מלבות רוע ושנאה.

זו תקופה של הצהרות ריקות מתוכן בווליום גבוה שתפקידו לא לשכנע, אלא לאיים; לא לבאר אלא לכסות; לא לאפשר פעולה מושכלת אלא לשתק. השפה גויסה כל־כולה בשירות הגמוניה שנעשתה מופרעת. איך נדבר בלעדיה? ואם לא נדבר, איך נעשה את זה בלי לבחור בשתיקה של חוסר אונים ופחד? מה נשאר כשמוציאים את המילים מהתמונה? מה אצור בגוף והמילים החביאו?

אצל לנדסמן ורומנו, גם הגוף המסרב לשתוק נתון במרחב שקדם לרעש. הוא לא תבנית ליצוק לתוכה דמות, לא מכונה לביצוע טקסט. הוא מה שהוא. בפתיחת היצירה, הגוף הזה מובל. נסחף. הוא לא תובע את מקומו, הוא רק מגיב. הסביבה פועלת עליו, ולא להפך. כך, בבת אחת ובלי דרמה, מתפרקת ההנחה הבסיסית שלפיה גוף אנושי על במה הוא ״אדם״. זה לא אדם (אומרים כביכול לנדסמן ורומנו). זה חומר שכוחות חיצוניים לו יכולים להזיז.

מה נשאר כשמוציאים את המילים מהתמונה? מה אצור בגוף והמילים החביאו? אצל לנדסמן ורומנו, גם הגוף המסרב לשתוק נתון במרחב שקדם לרעש. הוא לא תבנית ליצוק לתוכה דמות, לא מכונה לביצוע טקסט. הוא מה שהוא

מנקודת הפתיחה הזו, לנדסמן ורומנו לוקחים את הקהל למסע שהולך ומקצין, ובמהלכו הם מפרקים את הגוף לאיברים, פעולות ונוזלים. גוף אחד הופך לשטח גאוגרפי (פשוטו כמשמעו) עבור גוף אחר. אפילו האיברים עצמם מתחלפים: התחתון הוא עליון והאחורי קדמי. 

שערה של לנדסמן הופך למשטח חי המכסה את פניה, ומאוחר יותר לסמרטוט רצפה שהיא סוחטת לדלי מדומיין. כאשר רומנו תוחב את איבר מינו בין רגליו ובא מתחת ללנדסמן, שערותיה הן שערותיו, והוא מחקה אותה בוכה. בית שחי נעשה למפשעה. שני ישבנים חשופים מתייצבים במקום שבו היו אמורים להיות עיניים ופה.

השאלה נשאלת בכל רגע: מה הגוף הזה? מה הוא עושה? מה אנו מסתירים באמצעותו, ובאמצעות מה אנחנו מכסים עליו? כש עולה מן הקהל צחוק לא נינוח, זו אינה תגובה שולית או אגבית, אלא העניין עצמו. זהו צליל הבושה והמבוכה שמתעוררות בנו כשגוף מסרב לעטות את בגדי התרבות. כאשר הוא פועל כגוף, ולא כייצוג של גוף.

מה עוד קורה לנוכח הסירוב הזה? ההיררכיה מתהפכת. הצרכים שאנחנו מנסים להסתיר מאחורי גדרות הטאבו של המוסכמה – הרעב, דחף המין, הצואה, הכאב, הנשימה הכבדה – נחשפים. אבל הם אינם נחשפים כבקומדיה, אלא כבפולחן. הם ״צרכים קדושים״. הם אינם גסים, אלא נשגבים. 

תעיד על כך גם התמונה שבה לנדסמן שרועה כמודל על הקרקע, ורומנו מתווה את דמות גופה על הקיר לא במכחול, אלא במשחזת זווית (דיסק). החריטות על הקיר השחור חושפות את הדימוי בהתפרצות של גיצים. הפרקטיקה הגסה של עבודת הכפיים מעלה את המתועד באש. מה יותר מזבח מזה.

אז מה בין השתיקה למשמעות? מה בין המשחזת למכחול? העת הנוכחית, אומרים כמדומה לנדסמן ורומנו, אינה מאפשרת לנו להסתפק בסט הכלים הרגיל שלנו. אנחנו חיים בעת שהחיים עצמם אינם ניתנים עוד לעיכול. התרבות שלנו איכלה את עצמה: על הכלים שפיתחה כדי להביע ולעבד אבל ושמחה, מחאה וזעזוע, הפכו לכלים שמעקרים ומאיינים את כל אלה. השפה התרבותית עיבדה עצמה לכדי תשישות תהומית. כל מה שאפשר לומר נאמר. כל מה שאפשר לצעוק כבר נצעק שוב ושוב.

הזינוק מעבר לתרבותי, אל הגוף והגופני, אינו בריחה מן העכשווי, אלא ניסיון להגיע אליו שוב, ולעשות זאת באמצעות ערוץ שהשפה עדיין לא ניקזה לחלוטין. להגיע אל הממשי דרך הגוף שיודע אנחות לפני שהוא יודע מילים. שיודע איך להתכווץ מפחד לפני שהוא יודע לומר, פחד.

״צרכים קדושים״ מציע לנו את הדבר שקדם לסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו. את מה שלפני התרבות, הנימוס, השפה או הטאבו. את מה שנתון תמיד בתחתית הגוף, בהלמות שמתמידה מטרם היות הציביליזציות.

הם תרים את הדרך לשם בגופם, באומץ ובהתמסרות. באי־נוחות שלהם ושל הקהל. יש קו דק בין הטקס לקרינג׳. לנדסמן ורומנו צועדים עליו לאור הפנס השבור. 

–
רן קסמי אילן הוא אוצר משכנות האמנים הרצליה

---

מיה לנדסמן, נבו רומנו | צרכים קדושים
תיאטרון הבית, רחוב נועם 5, יפו
25-26.7