בוגרים 2026 // החוג לעיצוב אופנה, אוניברסיטת חיפה

התחושה שעלתה מתצוגת הגמר של החוג לעיצוב אופנה באוניברסיטת חיפה, הייתה שחיפה מבססת את עצמה כמרכז צומח ליצירה ולעיצוב. 25 בוגרות ובוגרים הציגו את קולקציות הגמר שלהם בתצוגה שהתקיימה לראשונה בקמפוס האוניברסיטה – שנתיים לאחר המיזוג בין האקדמיה לעיצוב ויצו לבין האוניברסיטה.

לאה פרץ, דיקאנית בית הספר לעיצוב, אמרה ש״תצוגת הגמר מסמלת את השתלבותו המלאה של בית הספר באוניברסיטת חיפה ואת החיבור בין לימודי העיצוב לסביבה אקדמית רב־תחומית״. רחל גץ־סלומון, ראש החוג לעיצוב אופנה, הוסיפה ש״רבות מקולקציות הגמר עוסקות השנה באובדן, זהות, זיכרון ושייכות, ומציגות את האופנה ככלי למחקר, לפרשנות תרבותית ולחשיבה ביקורתית״.

לצד התכנים האישיים והחברתיים בלט השנה העיסוק במלאכות הקראפט. רקמה, סריגה, פיתוחי טקסטיל וטכניקות מסורתיות שולבו עם טכנולוגיות עכשוויות והדגישו את החיבור בין מלאכה לחדשנות. בין הפרויקטים הוצגו קולקציה המבוססת על מכתבי אהבה שהוחלפו בין בני זוג בתקופת מלחמה; פרויקט שנוצר בעקבות גובלן בלתי גמור, שהותירה אם המעצבת לאחר שחלתה בדמנציה; עבודה המתבוננת בתחושת הזרות של מהגרת מברית המועצות, ועוד. להלן שישה פרויקטים בולטים.

---

נור אלהודא דיב // האגדה על הגבר הערבי

את דמות אביה, שמת כשהייתה ילדה, מכירה נור אלהודא דיב בעיקר דרך סיפורים, צילומים ושברי זיכרון. מתוך אותם שברים הרכיבה מחדש דיוקן של גבר ערבי, כמו שהוא מתקיים בזיכרון המשפחתי, בדמיון ובתרבות.

דמות האב – מוסלמי אדוק, נהג משאית וצייד ציפורים – עומדת במרכז קולקציית הגברים שלה, ומשמשת מקור לפיתוח שפה חומרית עשירה המבוססת על סמלים מהתרבות הערבית והמוסלמית. בין זיכרון אישי למיתוס משפחתי, הקולקציה בוחנת איך זהות גברית נבנית ומועברת מדור לדור, ואיך הזיכרון ממשיך לעצב את סיפורו של מי שכבר איננו.

---

כריסטינה בזאן // שיקסע

כריסטינה בזאן יצאה למסע אישי בעקבות תחושת הזרות שליוותה אותה כמהגרת מברית המועצות. דרך זיכרונות ילדות היא בוחנת את המפגש בין תרבויות, את חוויית הדחייה ואת המתח שבין הרצון להשתלב לבין הצורך לשמר זהות ומורשת משפחתית.

דימוי החזיר – סמל טעון בחברה הישראלית – הופך בקולקציה למטאפורה לאחרות ולזרות, אבל גם לאמצעי להשבת כוח, נראות וגאווה בזהות שנדחקה לשוליים.

---

יפעת מנדבי // משהו חסר

הקולקציה של יפעת מנדבי נולדה מתוך התמודדות עם מחלת הדמנציה של אמה, ועם אובדן שמתרחש בהדרגה, בעוד האדם האהוב עדיין נוכח. הפחד מהשכחה ותחושת ההתפוררות מקבלים ביטוי בבגדים באמצעות פירוקים, חלקים חסרים וחשיפות, לצד מחוות של הגנה ורוך בהשראת שמיכת הפוך שליוותה את האם בתקופת מחלתה.

נקודת המוצא החומרית היא גובלנים ורקמות שיצרה האם, ובהם גם עבודה שנותרה לא גמורה. מנדבי מעניקה להם פרשנות חדשה באמצעות טכנולוגיות הדפסה בתלת־ממד על טקסטיל, שפותחו בשיתוף חברת סטרטסיס. כך הופכת מלאכת היד שהותירה האם לחומר גלם עכשווי העוסק בזיכרון, בהיעדר ובניסיון להחזיק במה שהולך ונשמט.

---

---

מריה יני // כנפי נחמה

שנים של התנדבות בבית יתומים בבית לחם עומדות בבסיס קולקציית הגמר של מריה יני, העוסקת בכוחם של מגע, חום אנושי ונוכחות בחייהם של ילדים שנותרו ללא משפחה.

את רעיון החיבוק היא תרגמה לשפה חומרית וצורנית באמצעות גזרות רחבות, שכבות וקפלים רכים, העוטפים את הגוף ומייצרים מרחב של הגנה ונחמה. צבעוניות שקטה ואיורים השואבים מזיכרונות ילדות ומהטבע מוסיפים לקולקציה ממד של תמימות, תקווה ואופטימיות.

---

שירה טסלר // ריקוד השירוֹת

תקופה של טלטלה ותחושה של עצמי שהתפרק לחלקים עומדות בבסיס קולקציית הגמר של שירה טסלר. מתוך התבוננות בזהויות שונות ולעיתים מנוגדות המתקיימות באותו גוף, היא יצרה קולקציה שבמרכזה סריגה ידנית. חוט אחר חוט וקשר אחר קשר נאספים חלקי העצמי לכדי מרקם חדש – לא בניסיון למחוק את השברים או לאחות אותם לחלוטין, אלא כדי לאפשר להם להתקיים יחד כמארג מורכב ושלם.

---

לילא סלאח // לצידי

דמותו של אביה, שהיה שוטר ונפטר כשהייתה ילדה, עומדת במרכז הקולקציה של לילא סלאח. מתוך הגעגוע לאב שהיא ממשיכה לשאת בזיכרון, היא יצרה בגדים עוטפים המשלבים פרטים רכים ומחוות לעולם השיטור. במרכז הקולקציה ניצב תג אישי שעיצבה בהשראת תגי שוטרים וסמלי יחידה, והופך לסימן של זיכרון ושייכות. דרך הבגד מבקשת סלאח לתת צורה לנוכחותו המתמשכת של האב, ולכוח שהותיר בה גם לאחר מותו.