ורד אהרונוביץ׳ פורשת כנפיים: בביאנלה במוז״א ובמוזיאון תל אביב

חגית: הי ורד איזה כיף לדבר איתך! אני מנהלת כבר כמה זמן קרב מבטים עם העבודות שלך – בביאנלה במוז״א ובתערוכת המיניאטורות במוזיאון תל אביב…

ורד: הי חגית, כיף לשמוע

חגית: התרגשתי לראות שתי עבודות בשתי תערוכות מג׳וריות, שגם ״מדברות זו עם זו״ – כי בעבודה שאת מציגה במוזיאון תל אביב נמצא למעשה רמז לעבודה שעכשיו בביאנלה. ידעת שהן יעלו במקביל?

ורד: לא ידעתי, זה כמובן לא היה מתוכנן (והמועדים זזו עם המלחמה) אבל מאוד שמחתי שבסוף זה קרה ונוצר קשר בין שתי העבודות. את הפסל ילדה עם כנפיים, שמוצג בביאנלה, יצרתי שנתיים לפני העבודה שבמוזיאון תל אביב

חגית: בואי נדבר על הילדה הזו רגע – איכשהו העבודה שלך הפכה לפנים של הביאנלה. יש משהו במראה של הילדה הזו, שעומדת ספק לעוף ספק להתרסק, שמעורר הזדהות וחמלה ורצון להציל אותה וחוסר אונים – הכל בבת אחת. איך את מרגישה עם זה?

ורד: זה מחמם את הלב שאנשים מזדהים איתה, ואני מקבלת הרבה תגובות מרגשות ממבקרים בביאנלה. גם כמובן מאוד משמח להיתקל בתמונות שלה בפירסומים של הביאנלה בתחנת הרכבת הקלה 😉

הילדה, רואים שנפצעה מניסיונות קודמים והיא נופלת וקמה ומנסה שוב ושוב לעוף. הפסל מדבר על התבגרות וכאבי גדילה. על הכישלון כחלק מהחיים. הוא שואל שאלות על החיים וגם על המוות. היו לי חששות שאולי אחרי כל ההשקעה בהעמדה שלה על הגג יהיו תגובות קשות ושידרשו להוריד אותה משם. אבל בסוף כנראה המצבים האלו נמצאים באיזשהו אופן בכולנו ואפשר לדבר עליהם

חגית: אני, אגב, קוראת לה ביני לבין עצמי – ילדה איקרוס. ואולי צריך לקרוא לה ילדה לאונרדו דה וינצ׳י 😄. איך קרה שדווקא היא הגיעה לביאנלה? איך היא מתחברת לתמה? היא מאוד מפתיעה שם, ויחד עם זה נראה כאילו שזה המקום הטבעי שלה

ורד: הכול נכון. את הכנפיים בניתי בהשראת השירטוטים של דה וינצ׳י וכמובן שהיא גם בהשראת סיפור איקרוס במיתולוגיה היוונית. יש משהו בנושא של הביאנלה ״מעשים וימים״ שמדבר על עשייה, עבודה, יצירה ורצון להשתפר. אני התחברתי לנושא מהמקום הזה. וגם משהו על התפקיד של האמנות והכח של היצירה להשפיע על העולם ועל אנשים ואפילו לתקן ולרפא

חגית: הצגת גם בביאנלה הקודמת במוז״א – את המדוזה, אותה ילדה, עם צמות נחשים. זו במה מעניינת שמחברת בין אמנות, עיצוב וקראפט – מדברת על חומר ומלאכת מחשבת. איך את מתחברת לזה?

ורד: הגבול בין אמנות עיצוב, קראפט, איור, הוא כל כך דק בעיניי, עד כדי לא קיים לפעמים. ואני מאוד אוהבת שנעשים חיבורים. הביאנלה במוז״א מאוד מעניינת וגם ממש יפה, ואני ממליצה לכולם לפנות יום (או אפילו יומיים) כדי לבקר בה

חגית: לגמרייי. וגם המיניאטורות במוזיאון תל אביב – תערוכה מהממת ומפתיעה

ורד: נכון! חדרי המיניאטורות במוזיאון היו תמיד הכי אהובים עלי. מאוד התרגשתי כשהאוצרת גלית לנדאו אפשטיין פנתה אליי להשתתף בתערוכת המיניאטורות העכשוויות

חגית: שם את מציגה מיניאטורה (גדולה, יש לומר) של תמונות מחיי הסטודיו. חתך של בניין בקריית המלאכה שבו אנחנו מציצים לתוך היומיום שלך. ועל הגג של הבניין הילדה והכנפיים – מוכנות לפעולה…

ורד: כשיצרתי את פסל הילדה עם הכנפיים לא ידעתי אם בכלל ואיפה הוא יוכל להיות מוצג. הפסל עמד בסטודיו ותפס מקום יקר, ולתקופה הייתה לי מחשבה להציב אותו על גג הסטודיו. זה דרש אישורים והיה לי מסובך ויקר, ולכן בסוף לא קרה במציאות. אבל זה כן קרה בעבודה ״חומות חימר״ – שבמוזיאון תל אביב – שם פיסלתי את עצמי מציבה את הפסל הזה על גג הסטודיו.

״חומות חימר״ היא עבודה מאוד אישית וחשופה מבחינתי. הסטודיו שלי הוא המקום הכי פרטי, שבו אני מאפשרת לעצמי. מתנסה בדברים, טועה. זה המקום הכי מאפשר, פגיע, לא שפוי, שבו אני פצעת, מזיעה ובוכה. זה המקום שבו לפעמים יש פרץ של יצירה והשראה ולפעמים ״עונות בצורת״, תקיעות וריקנות.

העבודה חשופה במיוחד בשבילי, גם כי אני לא משתמשת בדמות הילדה, האלטר אגו, שאני בדרך כלל מפסלת, אלא בדיוקן עצמי שלי

חגית: אני מאודדד התרגשתי מהדיוקן העצמי. פעם ראשונה, נכון?

ורד: לא ממש. גם בתערוכה שעון הקוקיה פיסלתי דיוקן עצמי בחלק מהסצנות, אבל כאן זה יותר אינטנסיבי

חגית: זה פרט מעניין. רוב הצופים בתערוכה לא מודעים לזה, ואני חושבת שבדרך כלל די טבעי לנו לחשוב שהאמנית״ תמיד מציגה דיוקן עצמי״, גם כשזו ילדה ג׳ינג׳ית שרק קצת דומה לך. אבל דווקא השינוי כאן מדגיש את הפער בין הילדה שמייצגת אותך לבין הדמות שהיא ממש דמותך. נראה שהיית צריכה לעבור איזה מחסום. זו התבגרות?

ורד: זה שינוי גדול. כשאני משתמשת בדמות הילדה, גם אם זה לספר או לשאול על דברים מאוד אישיים, עדיין קיים ריחוק מסויים ממני, שבדרך כלל מקל עלי. כאן פיסלתי ממש את עצמי, בפעולות יומיומיות בסטודיו וזה לפעמים מביך ומקשה עליי.

אבל למען האמת, בשני המקרים אני לא באמת מדברת על עצמי, אלא משתמשת בדמות ובסצנה כדי לדבר על מצבים קיומיים

חומות החימר הן חומות שהיוצרת צריכה לעבור או לשבור כדי ליצור. החברה לא תמיד מבינה את הדרך השונה, המוזרה, המורדת ואולי המסוכנת, שהיוצרת הולכת בה, ״מה את עושה שם בסטודיו משחקת בחימר כל היום כמו ילדה?״

חגית: ספרי מה קורה בסצנות השונות של הסטודיו, ולמה בעצם קראת לזה חומות חימר?

ורד: בחרתי לקרוא לעבודה חומות חימר כמו השיר שכתבה רחל שפירא למרגלית צנעני. חומות החימר הן חומות שהיוצרת צריכה לעבור או לשבור כדי ליצור. הן מסמלות את החברה, שלא תמיד מבינה את הדרך השונה, המוזרה, המורדת ואולי המסוכנת, שהיוצרת הולכת בה. לפעמים הסביבה לא מבינה, ״מה את עושה שם בסטודיו משחקת בחימר כל היום כמו ילדה?״

חומות חימר הן גם החומר הפיזי שבו אני יוצרת (כל פסל מתחיל מחימר) וגם החומר המטאפורי שמאפשר ומזין את היצירה.

חשבתי גם על ״החומה״ של פינק פלויד another brick in the wall שם כל לבנה בחומה מייצגת זיכרון או חוויה, לפעמים קשה, שמזינה את היצירה ומספקת חומר ליצירה. ויחד עם זאת הלבנים נערמות לחומה שסוגרת ומבודדת

חגית: את רק מזכירה את השיר ואני רואה בעיני רוחי את הילדים בכיתה, בקליפ ההיסטורי…

ורד: הדיוקן העצמי שלי מופיע בעבודה 10 פעמים. בחלק מהפסלים אלה רגעים מתהליך העבודה. באחד הפסלים אני חותכת עץ במשור חשמלי אך מסתכלת אל הצופה, וכך כמעט שחותכת לעצמי אצבע, בפסל אחר אני משייפת פסל שלי בעירום, נראה שהדמות המפוסלת מתביישת ומסתירה את עצמה וגם נפצעת מהשיוף האגרסיבי.

בפח יש חתיכות של הפסל הזה מחימר. כחלק מתהליך העבודה, אחרי שאני יוצרת תבנית, פסל החימר נזרק לפח המיחזור. ככה לפעמים נראה שהפח מלא בחלקי גופות. בפסל אחד אני יושבת בפינת הסטודיו עם דלי צבע הפוך על הראש, הוא מבטא רגע של שיגעון או יאוש. פסל נוסף, שאני ישנה בגלריה מחובקת עם שלד, מבטא את נוכחות המוות או הפחד ממנו.

החתול (מוזה) מופיע בעבודה 8 פעמים. מוזה הוא חתול סטודיו אותו אימצתי לפני כ-14 שנים. הוא היה גור חולה וכחוש והסתובב בבית הספר מוזות, שבו אני מלמדת. התלמידים הם אלה שנתנו לו את השם מוזה (חשבו שהוא חתולה). מוזה מארח לי חברה בסטודיו והרבה פעמים נותן נחמה (לפעמים גם שובר דברים). באחד הפסלים אני עומדת בוכה ליד החלון ומוזה מלקק לי את הדמעות. יש פסל שאני ומוזה אוכלים ביחד פסטה מתוך הסיר. כשנמצאים הרבה לבד אוכלים מהר יותר ומלוכלך. רציתי לדבר על מצבים של פגיעות, שפלות, חייתיות

חגית: 14 שנים! חתול ותיק. בפיסול שלך כמעט תמיד יש טוויסט של כאב, גרוטסקה, משהו מהעליבות של האנושי. או התמים והפגיע, כמו הילדה שנחושה ללמוד לעוף. את כאילו מציגה את הרצון שלה כלגיטימי, ובאותה עת את קצת צוחקת עליה – בדרך לכישלון ידוע מראש

ורד: נכון

חגית: ולמה דיוקן עצמי דווקא עכשיו?

ורד: לא תכננתי לעשות פרויקט של דיוקן עצמי… התחלתי איזה פרויקט אחר שנגנז. אמא שלי מתמודדת עם אלצהיימר בשנים האחרונות וההתמודדות הטבעית שלי עם המצב, כמובן, היא דרך האמנות. אז יצרתי מספר פסלים קטנים של אמא שלי והחתולה שלה, שהן נראות במצבים שונים שמבטאים את השיטיון.

אחותי הגדולה, שהיא הראשונה תמיד לראות את מה שאני יוצרת, אמרה לי לגנוז את הפסלים. הם יכולים לפגוע ולהעליב את אמא. היא אמרה לי: ״אל תעשי לה את זה, תעשי את זה לעצמך״… זה היה כמו dare, אתגר כזה והחלטתי לנסות. ככה התחלתי סידרה של פסלים של דיוקן עצמי שלי, עם החתול שלי, במצבים חשופים המבטאים סף שיגעון, בדידות ופחד מוות

לא משנה אם אלו זיכרונות ילדות או סיפורי המיתולוגיה או התנ״ך. הסיפורים האלה הם על יחסים בין בני אדם, אהבה שנאה יצרים של נקמה. סיפורים כאלה תמיד יהיו חלק מהחיים שלנו הם גם פרטיים וגם אוניברסליים

חגית: את אחד האנשים הכי נינוחים ונעימי הליכות שאני מכירה. הסערה הפנימית והחרדה הקיומית הזו (שלא רואים עלייך) מצליחה להירגע אחרי שהיא מוצאת את ביטויה באמנות שלך? לא רק זה – את ממש מביאה הומור ומבט מפוכח למצבים הקשים שאת יוצרת לדמויות שלך… רק ברמז את מזכירה להם את ההיבריס של איקרוס או הגורל של מדוזה…

ורד: אני מתרגשת ממה שכתבת ומרגישה שזה מדויק. תמיד אהבתי סיפורים ואני משתמשת בסיפורים באמנות כל הזמן. לא משנה אם אלו סיפורים פרטיים של סבתא או סבא מזיכרונות ילדות או סיפורי המיתולוגיה או התנ״ך. הסיפורים האלה הם על יחסים בין בני אדם, אהבה שנאה יצרים של נקמה. סיפורים כאלה תמיד יהיו חלק מהחיים שלנו הם גם פרטיים וגם אוניברסליים. בכל עבודה שלי יש איזה קטע מסיפור. בלי ההתחלה או הסוף רק חלק מהסיפור

חגית: נהדר, אני מקווה שהילדה הזו תצליח לעוף ולנחות בשלום