RCA 2026 // אלמוג פז

מי

אלמוג פז, בת 30. בוגרת התואר הראשון בפסיכולוגיה וספרות כללית והשוואתית במסלול כתיבה יוצרת באוניברסיטה העברית בירושלים; והתואר השני בפסיכולוגיה קלינית של הילד במכללה האקדמית תל־אביב-יפו. במהלך התואר השני החלטתי שאני רוצה להגיש מועמדות ללימודי כתיבה בחו״ל, ולאחר תהליך של בחינת תוכניות בחרתי להגיש לתוכנית ב־RCA.

הלימודים

מעבר לכך שללמוד כתיבה בלונדון זו הגשמת חלום ילדות עבורי, אני רואה חיבור עמוק בין עולם הכתיבה והיצירה לעולם הטיפול. אחרי שני תארים החלטתי לעשות עצירה לפני ההתמחות, כדי להעמיק בחוויות שלי כאדם, לפני התפתחותי כמטפלת. רציתי לבחון האם אני יכולה לתרגם אותן לא רק לשפה משותפת שבאה איתי מהבית, אלא לשפה גלובלית, שיכולה לחצות תרבויות.

צילומים: ולרי צ׳אן יאן טונג

גיליתי שהקול שלי באנגלית הוא יותר צעיר, חסר ניסיון. מצד אחד, הרגשתי שחסרות לי מילים והתהליך הראשוני של הכתיבה היה מתסכל ומגביל. יחד עם זאת, בקול הזה היה יותר אומץ. לא יכולתי להתחבא מאחורי מילים גבוהות. כתבתי את הדברים כמו שהם, וראיתי איך הכתיבה שלי השתפרה במהירות.

אחת הסיבות שבחרתי את התכנית הספציפית ב־RCA היא הגישה הרחבה שהיא מאפשרת. שם הקורס הוא פשוט כתיבה, Writing, והוא מדגים את ההתכווננות של המנחים בקורס. יכולתי להביא את סגנון הכתיבה שלי ולפתח אותו לאן שאבחר, בדגש על non-fiction, אבל ללא הגבלה. מדובר בתכנית מצומצמת ביחס לאחרות במקום, כשבכל שנה לומדים בה 15-30 סטודנטים.

הטקסט עוסק בחרדה, באבל, בחקירה עצמית, בנרטיב אישי. שאלות שהעסיקו אותי במהלך הכתיבה הן, לדוגמה, איך הדמיון יכול להיות מושפע מהרגש? איך הוא יכול להשפיע בחזרה? באיזה אופן התקשורת הפנימית יכולה להיות מרחב ויזואלי, ולא רק מילולי?

במסגרת התכנית עבדנו מפרויקט אחד לאחר. בכל תחילת הסמסטר תהיתי איך אצליח לעשות את זה, ובסוף כל סמסטר גיליתי שאני בצד השני של התוצר, אחרי שצלחתי דברים שאין לי שום ניסיון בהם. בסמסטר הראשון ראיינתי את ד״ר סוזי אורבך, פסיכולוגית וסופרת שפיתחה שיטת טיפול פמיניסטית, הקימה את המרכז לטיפול בנשים בלונדון, וידועה יותר בתור עבודתה הטיפולית עם הנסיכה דיאנה.

בסמסטר השני הפקתי, כחלק מעבודה קבוצתית, תכנית רדיו בשילוב עם English Folk Dance and Song Society, בשיתוף פעולה עם שרון גל וענת בן־דוד, מוזיקאיות ישראליות שגרות ופועלות בלונדון. התכנית שודרה בתחנת Resonance FM. העבודה בקבוצה הייתה מאתגרת במיוחד אל מול לוחות הזמנים, אבל התהליך היה מפתח ומלמד.

לאורך השנה עבדתי גם עם אמנים מתוכניות אחרות במסגרת תכנית רוחב בשם Across RCA. התוצר שלנו, ״טלפון שבור״ (Broken Phone), עסק בהשפעה של בינה מלאכותית על סוגי מדיה שונים, מה הולך לאיבוד בתרגום ומה נותר מהכוונה המקורית של היוצר.

למרות שבהתחלה הרגשתי שמקבלים אותי בכיתה כאדם וכיוצרת קודם כל, היה שיח ער סביב הנושא של המלחמה בישראל כחלק מדיונים פוליטיים בכיתה. פעמים רבות הרגשתי יותר מכווצת ושהביקורת סביב ישראל חריפה במיוחד ומהווה מוקד עיקרי עבור אמנים רבים בכיתה. לקח לי זמן להפריד בין ביקורת שמכוונת למדינת ישראל, שאני שותפה לה, לבין ביקורת שמכוונת אליי. עדיין, זה חלק מהאקלים בתוכנית שכן הרבה מהשיח הוא סביב הכתיבה שאנחנו רוצים ליצור בעולם, וכתגובה לדברים שמתרחשים בו.

כחלק מאירועי הסיום של הפקולטה, הצגנו את הפרויקטים שלנו באירוע הקראה שהתקיים באודיטוריום גורבי, בקמפוס בטרסי. זו הייתה הפעם הראשונה שהקראתי משהו שכתבתי, באנגלית, והאירוע הזה הפחיד אותי בהתחלה, אבל גם ריגש אותי ביותר.

צילומים: בר שגיא

פרויקט הגמר

התוצר הסופי שלי (IRP) נקרא Mental Spaces. זהו טקסט שמהווה חלק מפרויקט רחב יותר, שאותו ארצה לפתח לאחר סיום הלימודים. מדובר ביצירה שכוללת חלקים אוטוביוגרפיים לצד זרם תודעה, שדרכו אני מעבירה תרגול מנטלי שפיתחתי לאורך השנים. מרחבים מנטליים היו ״מקומות״ שיכולתי לדמיין שאני נמצאת בהם, ששיקפו עבורי את מה שהרגשתי כשלא הצלחתי להגיע למילים, ברגעים קשים בחיי.

הטקסט עוסק בחרדה, באבל, בחקירה עצמית, בנרטיב אישי. שאלות שהעסיקו אותי במהלך הכתיבה הן, לדוגמה, איך הדמיון יכול להיות מושפע מהרגש? איך הוא יכול להשפיע בחזרה? באיזה אופן התקשורת הפנימית יכולה להיות מרחב ויזואלי, ולא רק מילולי?

חלק ממקורות ההשראה עבורי היו טקסטים שנחשפתי אליהם בלימודי הפסיכולוגיה, לצד כותבים כמו רולאן בארת׳ וכרמן מאריה מאקאדו. את תהליך הכתיבה שלי בסמסטר השלישי ליוותה סאלי אוריילי, סופרת ומנחה בתכנית. סאלי היא אישה רגישה, מצחיקה ובעיקר בעלת יכולת לעלות על כל התחמקות טקסטואלית ולחשוב יחד איתי איך אפשר לפשט את הטקסט או להעמיק את הכתיבה.

עתידות

בנקודה שבה אני נמצאת, לקראת סיום, אני מרגישה שהתקופה בלונדון אפשרה לי מרחב יצירה שאני רוצה להמשיך לחקור, על אף הגעגוע העמוק לארץ ולמשפחה שלי, שתמכה בי מאוד לאורך כל התהליך. יש בי גם המון אהבה לעולם הטיפול, ולכן אני מתכננת לחפש עבודה בתחום ולהמשיך לכתוב. זה היום, אבל תשאלו אותי שוב בעוד חודש.

Mental Spaces, מתחיל כך (תורגם מאנגלית):

יש ענן.
לבן, השמיים מסביבו כחולים ובהירים.
עננים אחרים שטים מסביב, התנועה שלהם כמעט לא מורגשת.
זה נראה כמו ציור של ילד.
יש דמות שיושבת על הענן.

את יושבת על הענן, מנדנדת את הרגליים באוויר. לא חם לך ולא קר לך.
מרחוק, את יכולה לראות אנשים; את יודעת את השמות שלהם. אחת מהן נראית ממש כמוך.
זאת שנראית כמוך עושה כל מיני דברים שאנשים עושים.
לא את.
את יושבת על הענן.

מגיע רגע שאת תוהה האם את צריכה לרדת למטה.
יש ידיעה פנימית שיש מקום אליו את אמורה להגיע, אדם שיום אחד את אמורה להיות.
ויש סולם.
הוא עשוי מעצמות.
את מסרבת.
הדבר היחיד שעוד חי בתוכך, זה ההחלטה להישאר על הענן.