אלכס ליבק באוניברסיטת חיפה: המקום שבו אמנות, מחקר וארכיון נפגשים

מה הקשר בין ספרייה אקדמית, ארכיון צילום ואחת הסוגיות הטעונות ביותר בחברה הישראלית? שלושת המרכיבים הללו נפגשים בתערוכה ״אומנותו תורתו״ של חתן פרס ישראל לצילום אלכס ליבק באוניברסיטת חיפה, שנבחרה לפתוח את פעילותה המחודשת של גלריית הספרייה לאחר שיפוץ מקיף.

זו גם התערוכה הראשונה שאצרה רחל גץ סלומון עם כניסתה לתפקיד האוצרת של חללי הגלריות באוניברסיטת חיפה. גץ סלומון, המשמשת גם כראשת החוג לעיצוב אופנה באוניברסיטה, בחרה לפתוח עם גוף עבודות המתבסס על הארכיון האישי של ליבק, שנתרם לאוניברסיטה והפך לחלק מאוספי המחקר שלה.

התערוכה מציגה כ־40 תצלומים מתוך הארכיון העצום. ״במקום ניסיון להציג חתך מייצג של יצירתו של ליבק, בחרתי להתמקד בגוף עבודה אחד: תיעוד החברה החרדית בישראל לאורך כשלושה עשורים״, היא מסבירה.

התצלומים נעים בין תיעוד של הכותל המערבי, בתי כנסת, תפילות, חתונות וטקסי דת לבין תיעוד שדה התעופה בן גוריון, חוף הים, לונה פארק, גנים ציבוריים ומערכות בחירות. המעבר בין המרחבים האלה משרטט דיוקן מורכב של קהילה הנעה כל העת בין קודש לחול, בין הסתגרות להשתלבות, בין המרחב הקהילתי לבין המרחב הישראלי המשותף.

אנחנו רגילים לראות את החברה החרדית דרך שאלות של פוליטיקה, גיוס או כלכלה, אצל ליבק היא מופיעה קודם כל כמציאות אנושית. דרך הגוף, הלבוש, המחוות והמפגש עם המרחב הציבורי הוא חושף מורכבות אחרת

״ככל שעברתי על האוסף, מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב אל הצילומים של החברה החרדית. יש בצילומים האלו משהו מאוד אנושי ומורכב. ליבק לא מצלם מתוך רצון להסביר או לשפוט – הוא מתבונן. דרך רגעים קטנים שהם מחווה, מבט, עמידה ברחוב, התקהלות – הוא בונה סיפור רחב הרבה יותר.

״דווקא בתקופה שבה החברה החרדית ניצבת בלב הוויכוח הציבורי, הבחירה הזאת מקבלת משמעות נוספת. אבל חשוב להדגיש שהתערוכה לא מבקשת להגיב לאקטואליה. אנחנו רגילים לראות את החברה החרדית דרך שאלות של פוליטיקה, גיוס או כלכלה, אצל ליבק היא מופיעה קודם כל כמציאות אנושית. דרך הגוף, הלבוש, המחוות והמפגש עם המרחב הציבורי הוא חושף מורכבות אחרת. הוא לא מנסה להכריע את הוויכוח – הוא מזמין אותנו פשוט להתבונן״.

ואכן, כוחו של ליבק לא טמון בדרמה הגדולה, אלא דווקא ברגעים הקטנים. תצלומיו, שנוצרו מתוך אינטואיציה ומתוך קשב מתמשך למרחב הישראלי, מצטברים לכדי ארכיון חזותי של החברה בישראל. במבט לאחור, כל דימוי בודד הופך לחלק ממארג רחב יותר של זמן, מקום וזהות.

במובן הזה, הפקדת הארכיון באוניברסיטה הוא הרבה מעבר למחווה אישית של אמן. זו תרומה שמאפשרת לחוקרים, לסטודנטים ולקהל הרחב אפשרות להתבונן בגוף עבודה שלם, ולא רק בתצלומים שהתפרסמו לאורך השנים בעיתונות.

״ספריית אוניברסיטת חיפה הייתה תמיד אחד ממוקדי המחקר החשובים בארץ בתחומי האמנות. עוד כשהייתי סטודנטית בבצלאל היינו מגיעים לכאן כדי לחפש חומרי מחקר. לכן, כשהוקמה הגלריה, היה לי טבעי לפתוח אותה עם גוף עבודות שיש לו גם ערך אמנותי וגם ערך מחקרי.

״ליבק תרם לאוניברסיטה את הארכיון שלו, כולל הנגטיבים המקוריים, והאוסף כולו עבר תהליך דיגיטציה מרשים. זה לא רק אוסף של תצלומים יפים או מוכרים, אלא מאגר עצום שמתעד את החברה הישראלית לאורך עשרות שנים. מבחינתי, זו בדיוק המשמעות של גלריה בתוך מוסד אקדמי – מקום שבו אמנות, מחקר וארכיון נפגשים״.

תרגול מתמשך של התבוננות בבני אדם

גם היום, יותר משישה עשורים לאחר שהחל לצלם, נדמה שליבק לא חדל להתבונן. מצלמה דיגיטלית קטנה ממשיכה להיות חלק בלתי נפרד ממנו, כמעט אביזר קבוע התלוי על צווארו בכל יציאה מהבית. הוא ממשיך לצלם מדי יום, מתוך אותה סקרנות שקטה ואינסטינקטיבית שמלווה את עבודתו מראשיתה.

עבור ליבק, הצילום הוא לא משימה או פרויקט בעל התחלה וסוף, אלא דרך חיים של ממש, תרגול מתמשך של התבוננות בבני אדם, במפגשים אקראיים וברגעים חולפים, שלעתים נדמים שוליים, אבל במבט לאחור הופכים לעדות חיה של החברה הישראלית ועל הזמן שבו נוצרו.

איך בוחרים 40 צילומים מתוך אלפים?

״כשעוברים על אלפי תצלומים ברצף, מבינים שליבק לא רק תיעד אירועים. הוא יצר ארכיון חזותי של החברה הישראלית. דרך המיון הבחנתי בתהליכים, שינויים והרגלים חברתיים שנבנים לאורך עשרות שנים. זה ערך מחקרי עצום״.

מה עומד מאחורי הבחירה למקם גלריה בתוך ספריה אוניברסיטאית?

״מיקומה של הגלריה בתוך הספרייה הוא לא מקרי. בעידן שבו מאגרי מידע דיגיטליים וכלי בינה מלאכותית משנים את דרכי המחקר והלמידה, הגלריה מציעה מפגש בלתי אמצעי עם חומרי מקור.

״הסטודנטים של היום חיים בתוך עולם דיגיטלי. גם אני משלבת כלי AI בהוראה ובמחקר שלי, אבל שום כלי לא מחליף מפגש עם ארכיון אמיתי. כשסטודנט נכנס לאוסף כמו זה של ליבק, הוא לא רואה רק תמונה אחת. הוא יכול לעקוב אחרי דרך העבודה של צלם במשך עשרות שנים, להבין איך מתגבשת שפה חזותית ואיך נבנה מבט. אלה דברים שאי אפשר ללמוד רק מחיפוש ברשת״.

לדבריה, זה בדיוק תפקידה של האקדמיה כיום: לשלב בין החדש לישן, בין הטכנולוגיה לבין עבודת המחקר. ״אנחנו רוצים שהסטודנטים ישתמשו בכלים החדשים, אבל גם שלא יוותרו על סקרנות, על התבוננות ועל עבודה עם מקורות. הארכיון של ליבק הוא שיעור מצוין בכך.

״גם הספרייה עצמה השתנתה מאוד בשנים האחרונות. יש עדיין מי שחושב על ספרייה כעל מקום שקט וסגור, אבל אצלנו זה מרחב חי. סטודנטים לומדים כאן, עובדים, נפגשים ונשארים שעות ארוכות. הגלריה משתלבת בתוך התנועה הזאת. היא לא מחכה שיגיעו אליה במיוחד כמו למוזיאון, אלא פוגשת את האנשים בדרך. מישהו מגיע לחפש ספר, ובדרך נעצר מול צילום של אלכס ליבק. בעיניי זו אחת החוזקות הגדולות של המקום״.

ספרי על השם שבחרת לתערוכה.

״שם התערוכה, אומנותו תורתו, מהדהד כמובן את הביטוי ׳תורתו אומנותו׳, אבל הופך את סדר המילים ומציע קריאה חדשה. אם הביטוי המקורי מזוהה עם מסירות ללימוד התורה, כאן ביקשתי להדגיש שהאמנות עצמה היא צורת לימוד וניסיון עקבי להבין חברה באמצעות התבוננות; במקרה של ליבק – דרך עדשת מצלמה.

״התערוכה לא עוסקת רק בחברה החרדית. היא עוסקת גם בצילום כדרך לחקור מציאות, בארכיון כזיכרון חי, ובתפקידה של אוניברסיטה לשמר, לחקור ולהנגיש נכסי תרבות לדורות הבאים״.

---

אלכס ליבק | אומנותו תורתו
אוצרת: רחל גץ סלומון
גלריית הספרייה ע״ש יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
נעילה: 4.10