RCA 2026 // דפנה טורבוביץ

מי?

דפנה טורבוביץ, אדריכלית, בת 30. בוגרת לימודי תואר ראשון מה־AA בלונדון, ותואר שני ב־RCA במסלול אדריכלות, כחלק מ־ARB/RIBA, ארגון האדריכלים הבריטי. עברתי ללונדון לפני תשע שנים ועבדתי במהלך שנות לימודיי במספר משרדים בלונדון, שוויץ ופריז, ביניהם המשרד הרצוג אנד דה מיירון בבאזל, המוכר לעין הישראלית בעקבות עיצוב בניין הספרייה הלאומית החדש בירושלים.

במסגרת עבודתי בלונדון, לקחתי חלק בפרויקט HS2 – תכנון רכבת מהירה חדשה שבמקור הייתה אמורה להתפרס ברחבי אנגליה. התכנית נחשבת שנויה במחלוקת בשל תקציב מנופח והרס אזורים ירוקים רבים. כשעבדתי בשוויץ, לקחתי חלק בתכנון העירוני של אמסטרדם ובפרט של שכונות מגורים המאופיינות במבנים חדשניים.

שני הפרויקטים לימדו אותי רבות על ההשפעה של כל החלטה אדריכלית בקנה מידה גדול, על תקציבי העתק שמושקעים בפרויקטים אלו, וכמובן על הבירוקרטיה הבלתי נגמרת ועל הטרייד־אוף בין החלטות עיצוביות לייעול כלכלי.

בתפיסה האדריכלית שלי, עיצוב טוב לעולם לא הופך למושלם או שלם על ידי האדריכל, אלא על ידי המקומיים שמכניסים בו חיים. עיצוב מוצלח מתפתח עם הזמן ולא נשאר סטטי. בעיניי, מקצוע האדריכלות כיום מתעדף יופי ואסתטיקה ולא מביא בחשבון מספיק את ההיסטוריה, התנאים הכלכליים, סדר היום הפוליטי וכמובן את מי שעתידים להשתמש ולחיות בו. אני רוצה להאמין שבפרויקטים השונים שעבדתי עליהם, אקדמית ומקצועית, אני מפתחת ומשפרת את האופן שבו אני מיישמת את הרעיונות הללו.

הפרויקט הוא ניסוי עיצובי שמבקש לדמיין שכונה מסוג מעט שונה, כזו שבה קצב החיים איטי יותר ולא מושפע רק ממרדף אחרי פרודוקטיביות ושגרה, אלא שכונה שמתעדפת חיי קהילה ואינטראקציות בין שכנים

אני נהנית מתכנון עירוני וחושבת שזו זכות לקחת חלק בפרויקטים שיכולים להשפיע על כל כך הרבה אנשים. אני לומדת לאט שהפרקטיקה שונה מאוד מהתיאוריה, והדרך לבנייה עירונית היא כמעט סיזיפית. אבל אני מחכה כבר להמשיך לחקור וללמוד בתחום.

הלימודים

תכנית הלימודים אורכת שנתיים, בשונה משאר המסלולים שהם בני שנה, ובכל שנה אקדמית למדתי כחלק מסטודיו העוסק בנושא מסוים (לדוגמה – עיר בעולם, השקפה אדריכלית מסוימת או מדיה עיצובית). פרויקט שנתי נותן את היתרון לחקור נושא לעומק ולפתח הבנה מקיפה.

מאחר שהלימודים מבוססים ברובם על למידה עצמית ולא כוללים ציון (אלא משוב כתוב), הרגשתי צורך מתמיד למצוא עוד חומרי קריאה, לחקור, לשרטט וללמוד, ללא הלחץ לעמוד במועדי הגשות ומבחנים. מצאתי את צורת הלמידה הזו מפרה, והחופש עזר לי למצוא את תחום ההתמחות והאסתטיקה שלי.

בפרויקטים שלי עסקתי בהבדל בין האופן שבו מקום מוצג כלפי חוץ ובין החיים בו, וחקרתי ערים אוטופיות ומודרניות שנחשבו פורצות דרך בעת שהוקמו. חקרתי את בירת ברזיל, ברזיליה, שנחשבת לסמל לעוצמה, את גלזגו שבסקוטלנד ששכונותיה נחצו לשניים כשנבנתה בה מערכת הכבישים המהירים, והשנה התמקדתי בעיירה מילטון קינס, שנחשבת לעיירת לווין של העיר לונדון.

החיים כסטודנטית ישראלית בשנים אלה מלווים כמובן באתגרים. אדריכלות היא מקצוע פוליטי. באקדמיה בלונדון, חופש הביטוי קודם כמעט לכל ערך אחר, ובחודשים שאחרי 7 באוקטובר – זה הרגיש לעתים כמעט בלתי אפשרי להביע את עצמי במילים או בעיצוב.

היומיום התמלא בהרצאות בנושא המלחמה, לבוש מחאתי ובעיקר קידום תכנים ואג׳נדות של מנחים ומרצים נגד ישראל. מעולם לא הרגשתי ביקורת אישית כלפיי, אבל הייתי צריכה לפתח חוסן למתנהל סביבי. עם זאת, הקושי הגדול ביותר היה בהתמודדות עם המרחק מהארץ בתקופה הקשה הזו. אני זוכרת את הימים בהם חזרו החטופים – במסך אחד צפיתי בחדשות, ובשני שרטטתי לפני פרזנטציה.

פרויקט הגמר

בפרויקט הגמר שלי ניסיתי לאתגר את השיטה הקונבנציונלית לתהליך התרחבות עירונית בערים סביב לונדון, שבו נהוג לעשות העתק־הדבק לתכנון קיים ומוכר ויזואלית של שכונות מגורים. הפרויקט הוא ניסוי עיצובי שמבקש לדמיין שכונה מסוג מעט שונה, כזו שבה קצב החיים איטי יותר ולא מושפע רק ממרדף אחרי פרודוקטיביות ושגרה, אלא שכונה שמתעדפת חיי קהילה ואינטראקציות בין שכנים.

הרעיון שלי היה לעצב את צורת החיים הזו בשלושה קנה מידה: תכנון עירוני, שמציע אפשרויות חלופיות לניידות (כאלו שלא מושתתות רק על כבישים ומכוניות); חיי שכונה (כך לדוגמה, הזמן שבין הכניסה לבית ועד למפגש עם אמצעי תחבורה יתועל לאינטראקציה חברתית ולא ייחשב כ״זמן מבוזבז״); ועיצוב הבתים עצמם וחללים חיצוניים כחלק מהחזית הקדמית והאחורית, כמו מרפסות לתליית כביסה או מפתן דלת להורדת נעליים, שעוצבו כך שיעודדו מפגשים בלתי מתוכננים בין שכנים ודיירים.

אני נהנית ללמוד מקומות חדשים דרך החיים בהם, ומאמינה שזו הדרך הנכונה. מצאתי את עצמי בעיירה מילטון קינס בתדירות גבוהה: הולכת קילומטרים בקור ובחום, מתלוננת על התחבורה הציבורית, על יוקר המחייה בעיר (ביחס לפרבר) ומאוכזבת מתחושת האפרוריות והבדידות המלווה בחיים שם. רציתי להרגיש בעצמי, ככל שביכולתי כזרה או כמי שאינה בריטית, מהם הצרכים של תושבי המקום.

אבל התכנון שלי הוא לא אין ומאין. לקחתי תכנית קיימת להרחבת העיירה (ובפרט האזור הצפוני שלה) ועיצבתי בפרויקט הגמר שלי הצעה לתכנון שעומדת בקריטריונים המקובלים – מספר מבנים, שטח, כללי תכנון וכן הלאה.

הפרויקט שלי מושפע מהאדריכל הפורטוגלי אלוורו סיזה, שהקדיש את עיצוביו למציאת פתרון יעיל וזול למגורים משותפים, תוך שמירה על כבוד הדייר וערך קורת הגג, בכך שהפך את סירקולציית הבית לחיצונית וציבורית.

בנוסף, שאבתי השראה ומוטיבציה מהאדריכל הבריטי אדוארד ג׳ונס, שזכיתי לפגוש להרצאה ושיחה בתחילת השנה. ג׳ונס הוא אדריכל שעם סיום לימודיו זכה בתחרות לעיצוב שכונת מגורים במילטון קינס, שנחשבת עד היום כהשראה לחיי קהילה משותפים ושיתופיים. אדריכלים רבים בני דורו, שעיצבו את תפיסת האדריכלות המודרנית באנגליה של שנות ה־70 – הם נכס תרבותי. במידה זו או אחרת, הפרויקט שלי מנסה להעניק כבוד להם ולצורת המחשבה שלהם.

עתידות

כיום, עם סיום הלימודים, אני מחפשת עבודה כאדריכלית בלונדון או בעיר אחרת באירופה ובתקווה גם בארץ, ומקווה שאוכל להשתלב במשרד שבו אמשיך לפתח את עצמי, ללמוד ובבוא היום, כחלומו של כל אדריכל, לזכות לראות מבנה שלקחתי חלק בתכנון שלו.